"עדי?" קול נעים ושקט, ביישני משהו, קרא בשמה. צמרמורת חלושה חלפה בגווה. זה היה אילן.
"היי, אילן," אמרה לו מבלי להביט בפניו.
"את כועסת עליי?" שאל שוב בקולו העדין שכה אהבה לשמוע.
"לא, אני... זאת אומרת, זו לא אשמתך ואין לי מה לכעוס עליך," השלימה במהירות.
חיוך עצוב מעט הפציע על פניו והוא הסיט את שיערו הכהה מעיניו הכהות אף יותר.
עדי לא יכלה להתאפק והביטה בפניו. קול קטן בבטנה, שהלך והתחזק, ציווה עליה להתנהג בקלילות, אך היא חשה צורך לדבר על הערב הקודם, הערב בו איילת הגיעה אליהם להכרות, שבו הלכה לישון ברגשות מעורבים. כעס, שמחה, תדהמה, עצב, תסכול, הכל התערבב בין מוחה לליבה והתחשק לה לצרוח ללא שליטה.
הצלצול הפר את השקט והם פנו לכוון הכיתות, שותקים ונבוכים מעט.
הם נבלעו אחד-אחד בכתתם, עומדים בשתיקתם.
"עדי!! איך היה אתמול, עם איילת?" נער גבוה הופיע בפתח כיתתה, מגחך. מתן.
עיניי כל בנות הכתה הופנו לעברם, סקרניות ומתעניינות. עדי תקעה במספר בנות מבט רושף ואלה נבוכו והסבו את מבטן. אם קודם היה לה חשק לצרוח, אז עכשיו החשק הזה התגבר פי כמה. היא רצתה להתנפל על מתן בצווחות זעם. להטיח בפניו המגחכות אגרופים ומילים זועמות על חוסר הטאקט שלו. "מתן, בוא החוצה" צוותה עליו, קולה מסוכן.
מתן משך בכתפיו והתרחק משם. "מצטער, המורה שלי כבר הגיע," אמר והלך משם, כמעט נמלט על נפשו. עדי רטנה בינה לבין עצמה. מתן כל כך טיפש? תהתה לעצמה בכעס. לא, הוא לא טיפש. הוא עושה את זה בכוונה. למה? זה עושה אותו גיבור יותר? גדול יותר? מתוסכלת, היא "התגלגלה" אל תוך הכתה, שם ישבו בר וליאת וצחקו. היא התקרבה אליהן וליאת הרימה את ראשה. "היי!" קראה ליאת בעליזות. עדי השיבה לה בחיוך מאולץ מעט. בר הבחינה בכך מיד. "מה קרה," אמרה-שאלה בעדינות ובתקיפות כאחד.
עדי הנידה בראשה. "כלום."
"כן, בטח. קדימה, תספרי לנו," בר העיפה מבט בבנות הכתה שפטפטו וצחקו ברעש, ממתינות למורה. "בואו נצא החוצה."
"אתן באות לקרוא למתן ואילן?" דילגה ליאת בעליצות.
"ממש לא," קבעה בר.
"למה לא?"
"כי לא כל דבר צריך לספר להם. חוץ מזה, את מכירה את מתן. הוא תכף ילך ויספר לכל השכבה בקולי קולות."
ליאת משכה בכתפיה. פתאום אמרה עדי: "היי, בר, גם לכן אני לא חייבת לספר כל דבר."
בר הביטה עמוק בעיניה בקרירות כזאת שעדי לא ראתה זמן רב. מין קור מתנשא ומופתע, מבהיל כמעט. "אף אחד לא הכריח אותך לספר," אמרה לה.
"אה, כן? ומי פה אמר לי 'קדימה, תספרי לנו' ? הא?"
"יכולת להגיד שאת לא רוצה!" אמרה בר בקול קשה.
"כן, בטח. אם הייתי אומרת, את ישר היית קופצת ומנסה לשכנע."
ליאת עמדה לידן ללא מילים, מנסה להפריד בניהן בעזרת ידיה.
"דיי, ליאת. עדי, את לא רוצה, אני מבינה את זה. גם אני לא רוצה לפעמים לספר לאנשים כל מני דברים, אז אני לא מספרת."
"נכון, כי אנחנו מבינות ולא לוחצות עלייך לספר," השיבה עדי בעוקצנות.
"לא, זה רק כי אני לא מראה פרצוף חמוץ. כשאני לא רוצה לספר על מה שעובר עליי, אני משדרת שהכול בסדר אצלי כדי שלא יחשדו אפילו שמשהו לא בסדר. אבל את, כשאת לא בסדר את ישר מראה את זה. את מסתובבת עם פנים מהורהרות, עצובות ועצבניות. איך את רוצה שלא ננסה לשכנע אותך."
"בר, אני לא יודעת להסתיר רגשות, בסדר? וזכותי להיות עצובה או עצבנית בלי שיתערבו לי וינסו להוציא את זה ממני!" טון דיבורה של עדי עלה. לעומתה, בר המשיכה לדבר בשלווה קרירה.
"את יודעת, פעם אמרו לי: "אדם שמראה פנים עצובות מראה שהוא רוצה שידברו איתו." לכן, בכל פעם שאני רואה אותך עצובה ועצבנית אני מנסה לעזור לך."
"אני לא צריכה עזרה!" עדי צעקה ממש. "ומה שאמרו לך טיפשי נורא. זה לא נכון בכלל. אדם נראה עצוב כי הוא עצוב! זהו!"
"לא," השיבה לה בר בהבעה מתריסה מעט.
"דיי, בר! נמאס לי שאת מנסה כל הזמן לגשש, לחקור, לדעת, לחפור! דיי כבר! למה את לוחצת? אומרים לך לא אז לא!"
בר ניסתה להניח ידה על מסעד כיסא הגלגלים, אולם עדי החלה לנסוע לכוון הכתה בהפגנתיות. "את יודעת משהו, בר? לפעמים אני באמת לא יודעת מה לחשוב עלייך."
בר קפצה את אגרופיה. ליאת הניחה יד מרגיעה על כתפה. בר לא זזה. "את יודעת משהו, עדי, לפעמים, בעיקר עכשיו, גם אני לא יודעת מה לחשוב עלייך," סיננה. "ואת יודעת עוד משהו, עכשיו אני חושבת שאת כפוית טובה ומגעילה."
היא הלכה משם, מותירה את ליאת שותקת ונבוכה.
"אליעד יוסף... אפרתי אופיר... בן שושן אילן..." קולו העמוק של אלדד המחנך הקריא את שמות בני הכתה בשעמום מסוים. אילן התמתח והסתכל על חבריו לכתה. כולם נראו משועממים ומרוחים בדיוק כמוהו. חלקם עסקו בקשקושים על השולחנות ובפטפוטים חרישיים. הוא הסתכל על מתן - שישב בקצה השני של הכתה – שעסק בקיפולי נייר בהם הצטיין. מתן נהנה תמיד לכתוב בכתב מודגש על הדף משהו כמו: "מי שקורא את זה... מה נישמע??" או: "דיי, השיעור ממש משעמם!!" ואז לקפל את הדף בצורת טיסן, להעיף אותו לתקרה ומי שתופס תופס. ומי שתופס קורא וצוחק. או מהנהן בהסכמה ומנסה להעביר את הטיסן הלאה. אף אחד לא הצליח מעולם. לטיסנים של מתן הייתה נטייה מצערת לפעול רק פעם אחת.
אילן סבר שזה ילדותי להחריד, אך לא אמר דבר. נו, אם הם נהנים, שיערב להם, כך חשב בליבו בכל פעם.
"ירושלמי מתן... מתן, אתה יכול להפסיק עם השטויות האלו בבקשה?" הרים אלדד את קולו, כשגל של צחקוקים נשמע. מתן הביט במחנכו בפנים תמימות. "אבל לא עשיתי כלום, המורה."
"כן, בטח. בכלל-בכלל לא עשית. אני רק דמיינתי את – " הוא התכופף והרים משהו מהרצפה. " – זה?" אלדד אחז בטיסן נייר, שככל הנראה היה מעשה ידיו של מתן. "זה נפל לי מהתיק, המורה," ניסה מתן לגונן על עצמו בהבעה של אדישות מעושה.
"וזה גם הצמיח רגליים והגיע עד לפה. מקצה אחד של הכתה עד לקצה השני." אלדד נשמע כועס ומשועשע בו-זמנית. "גש הנה, מתן, ותקריא לנו בקול מה כתבת הפעם על הטיסן שלך. יש לך הרגל שכזה, לכתוב משפטים על טיסני הנייר שלך כמדומני."
מתן החוויר. מה שכתב לא היה מחמיא למורה במידה רבה. "אני מעדיף לומר את מה שכתבתי בעל פה מהמקום. אני מניח שככה, אם תכעס על מה שכתבתי לא תוכל להחטיף לי סטירה בו-במקום." התלמידים צחקו. גם המחנך חייך. מתן נשם עמוקות. "אני כתבתי שיש לכבוד המורה קול של שור זועם."
היה רגע אחד של שקט, ואז הכתה פרצה בצחוק. צחוק מתגלגל ורועם. אלדד צחק גם הוא. צחוק יבש ולעגני מעט. "אני מניח ששכחת לכתוב גם שיש לי שפם של כלב ים," אמר בקול מקפיא.
על פניו של מתן על חיוך מוזר. "לא, לא שכחתי. אבל התבטאתי ביצירתיות יתר. כתבתי שיש לך שפם של אריה-ים."
ילדי הכתה השמיעו צחוק פרוע. אלדד, המורה, כעס. הוא לא טרח להסתיר זאת. "מתן ירושלמי, אתה מתבקש לגשת אליי בסוף השיעור."
"בשביל מה?" שאל מתן, מחייך עדיין.
"עונש," השיב לו אלדד קצרות. מתן נאנח. אילן שלח אליו מבט מעודד אך בה-בעת שפתיו התוו את המילים: לא-היית-צריך-לעשות-את-זה.
"אני יודע," לחש מתן בחזרה. "אבל לא יכולתי להתאפק."
אילן חייך בסלחנות והסתובב בחזרה. הוא היה רגיל לכך שמתן מסתבך עם המורים, שהטילו עליו עונשים בזה אחר זה.
אחי, אתה יודע משהו? שרבט אילן על פתק, כשתהיה לך חברה, כדאי שתדאג שלא תהיה מופרעת כמוך, כי אז שניכם תמותו מרב עונשים. אילן קשקש מין פרצוף קורץ ושיגר את הפתק למתן. מאליאב-ליוסף-לאופיר-לגלעד-למשה-לנתן-ליהודה-למתן.
מתן קרא את הפתק וגיחך. החברה שלי תהיה כמוני, כתב בחזרה. אני מניח שמי שתהיה הנשמה התאומה שלי חושבת עכשיו אותו דבר ממני, לא?
אלדד הישיר מבט אל מתן. "אהמ, אדון ירושלמי, כדאי מאוד שתזהר, כן? יש לי ערמה נכבדה של עונשים שרק מחכים לתלמיד שיעז לצחוק על כללי בית הספר."
'אלוהים אדירים,' חשב מתן באימה. 'במה סיבכתי את עצמי שוב?'
אלוהים אדירים, חשבה עדי באימה. היא הביטה בזעם מהול בדאגה על הלוח עליו נכתבו שורות-שורות של משימות שאותן עליה ועל חברותיה להגיש בעוד שבועיים ב-ד-י-ו-ק. כמה שיעורי-בית היא כבר יכולה לתת?
"וזהו," אמרה אורה בקולה החלוד.
"זהו?!" קפצה מיכל. "המורה, ממש הגזמת!"
המורה נעצה בה מבט חד. "את חושבת שהגזמתי?"
"כן!"
"חבל מאוד." על פניה של אורה עלה חיוך בלתי נעים. "אני יכולה להוסיף עוד, אם חסר לך מה לעשות."
מיכל נרתעה. "לא-לא-לא! תודה המורה, אני חושבת שאוותר על התענוג."
"יפה," חיוכה המעושה של אורה התרחב בסיפוק. "יש לעוד משהי משהו להוסיף?"היא שאלה בקור רוח. התלמידות זעו באי נוחות. "כן, המורה, לי יש משהו להוסיף," אמרה פתאום בר. כל המבטים הופנו אליה. עיניה של אורה כמעט יצאו מחוריהן. 'איך היא מעיזה??' שאלה את עצמה, אך כפתה על עצמה שתיקה. בר דברה בשלווה קרירה כהרגלה. "אני רוצה להוסיף שאת נורא הגזמת בשיעורי הבית שלנו ושזו כמות שאי-אפשר לגמור תוך שבועיים. מה גם שיש לנו עוד מורות ומורים שמעמיסים עלינו כמות לא-מבוטלת של שיעורי בית," בר עצרה כדי לנשום. "עכשיו, המורה, אם את באמת חושבת שזה לא הרבה, אני מציעה שתעשי גם את כמות שכזאת, יחד עם כל המשימות האחרות שנתנו לנו ותחזירי לנו אותן לבדיקה בעוד שבועיים ב-ד-י-ו-ק," היא חיקתה בלעג מוסווה את קולה של המורה והביטה באורה.
פניה של אורה נראו כמעלים עשן. היא האדימה והתנפחה בכעס. "את ח-צ-ו-פ-ה!" אמרה לבר בקול מודגש שהזעם נשמע בו בברור.
בר לא נבהלה. היא הישירה מבט למורה, בשלווה ובקרירות שרק היא הייתה יכולה לעמוד בהם. ליאת ועדי הביטו בה בהערצה מהולה בדאגה.
"את חצופה ואת עומדת לקבל עונש!"
בר לא נעה ולא זעה.
"את תצטרכי לכתוב את כ-ל העבודות פעמיים. בכתב ברור! ואת צריכה להגיש אותן בעוד שבוע!"
"האם זה כולל גם את המשימות שנתנו לנו על-ידי מורים אחרים," שאלה-אמרה בר בנימוס שלוו.
"בוודאי," השיבה אורה בקול מרושע. "איך חשבת אחרת? אה, ואסור-בתכלית-האיסור לצלם ולשכפל! ואסור לך לעשות עם חברות! רק את לבד! אסור להעתיק מבנות! אסור -"
בר בהתה בה במבט משועמם.
"אוי, לעזאזל," מלמלה אורה. "פשוט תחכי לי ליד משרד המנהל."
בגוו זקוף ובסנטר מורם בנחישות חצתה בר את חדר הכתה ויצאה, סוגרת את הדלת בעדינות, מלווה במבטיהן השותקים של חברותיה.
'אלוהים אדירים,' חשבה לעצמה. 'הפעם הסתבכתי.'
* * *
אני לא מבינה איך בר מסוגלת לעמוד בשלווה הקרה הזאת שלה, בלי להיבהל ובלי לזוז כמעט.
אפילו כשרבנו היום, היא הייתה כל-כך שלווה, לא התעצבנה. או, לפחות, כך זה נראה. אני הייתי עצבנית ואילו יכולתי הייתי מתנפלת עליה במכות.
אוי ואבוי, נהייתי ילדה קטנה. מי מחטיף מכות בגיל הזה? ועוד בנות?
- עדי חייכה בשובבות ילדותית בעת הכתיבה -
מתן הרגיז אותי נורא. יום אחד הוא עוד יצטרך לעבור שיעור על טאקט והתנהגות במצבים רגישים.
לגבי בר, הלוואי שהייתי כמוה. קשוחה.
אני יודעת שלעולם לא אוכל. אולי אני רגשנית מדי?...
-עדי-
תגובהתגובות