תקציר הסיפור:
הסיפור מתמקד ב3 נערים ו3 נערות מרחבי הארץ שמגיעים לחודשיים למחנה כשרונות.המשותף בינהם- כולם משובצים יחד בביתן מס' 16. תוך כדי המחנה, הם לומדים אחד על השני, מתחברים ואוהבים. ומבינים שלמרות השוני והפערים- המשותף הוא שכולם מתבגרים עם התמודדויות לא פשוטות. וביחד הם עוזרים אחד לשני..החבר'ה המדוברים: שמיר- בן יחיד, עשיר ומפונק ששונא להיות בודד. יש לו טביעת עין חדה ומעמיקה על בני אדם. מראה כללי- שיער כהה, לא גבוה, אבל מאוד רציני. (חיים) נחמן- הדוס של החבורה- דת"ל, בן זקונים, תוסס, חברותי ואכפתי.ניחן בחוש הומור קטן. מראה כללי- גבוה, שיער בהיר, עיננים בהירות, כיפה סרוגה, ציציות בחוץ. דורון- בן שני, אח גדול בצבא- מאוד קשור לבית, אבא מכה. מראה כללי- שזוף, שרירי, שיער ארוך יחסית ובהיר, עיניים כהות וחשדניות. הבנות: שבות- דתיה, בת יחידה. ילדה שקטה ועדינה, מאוד מוכשרת. מראה כללי- קטנה מאוד, בגדים צנועים וסגורים, שיער ג'ינג'י קצר ואסוף, מעט מנומשת. איילת- תמיד חושבת על איתי, אחיה התאום שמת שנה לפני כן. מנגנת בגיטרה ומאוד אוהבת לשיר, מראה כללי- יפה, גובה ממוצע, שיער ועיניים חומות, שיער ארוך, פזור, מעט נפוח, לובשת בעיקר מכנסיים ארוכים. ליהי- מלאת ביטחון, רגישה ואכפתית. הרבה אחריות וחשיבה קדימה.מאומצת. מראה כללי- שיער ארוך (תמיד בצמה), בעיקר חצאיות מיני, גבוהה ואצילית.
הסיפור עד עכשיו- בינתיים הסיפור עדיין על היום הראשון בקייטנה, החבר'ה עוד לא מכירים אחד את השני כל כך והם לומדים להכיר את הדומה והשונה בינהם. דורון מאוד מסוגר, נחמן בדיוק גילה שגיסתו ילדה לו אחיין ראשון, איילת סובלת מגעגועים לאחיה, וכולם מבינים שהמחנה הוא יותר מחנה עבודה מאשר קייטנה.
בכללי- יש פה דברים שאולי חידשתי לכם- אבל הרוב המוחלט של הפרטים יתברר בהמשך.
בנוסף, הערה- הסיפור ממשיך להתקדם, וכמובן העלילה מסתבכת- הסוף עצוב! אני חוזרת- הסוף עלול להיות קשה! (לאלו שחוששות, ניתן לפנות אליי במסר"ש או משו, ואני מוכנה לגלות פחות או יותר..)
תודה על כל הפרגונים וההערות!
פרק י"ז:
איילת ישבה בסלון ביתן מס' 16, משוחחת בנעימות עם ליהי, שכנתה לחדר.
"בועז ושלומית אימצו אותי כשהייתי בת ארבע, אני לא ממש זוכרת את זה, אבל זה מעולם לא היה סוד.תארי לך לגלות פתאום בגיל מבוגר שאת מאומצת-זה נורא! עדיף ככה...להרגיש בנוח."
"את צודקת, זה ממש הגיוני. ויש לך אחים נוספים או משהו?" התעניינה איילת
"יש לי אחות קטנה, ליבי. אימצנו אותה ביחד כשהייתה תינוקת. היא יודעת אני חושבת. לחא ממש דיברתי איתה על זה."
ליבי השתתקה פתאום, ואיילת לקחה את המושכות לידיה "לי יש אח גדול ומעצבן בשם שלמה, ואח קטן ומעצבן בשם דביר. אבל לפעמים הם גם די בסדר." סיפרה "בן כמה האח הגדול שלך? התעניינה ליהי. "17, למה זה מעניין אותך?"
איילת חייכה "הוא חתיך? פנוי?" הביטה ליהי באיילת בחיוך שובב "עזבי אותך, תפוס. ובינינו- אני לא מבינה למה בכלל.." היא וליהי צחקקו בשלווה "באמת, ליהי, רק זה מעניין אותך?"
"למה לא? זה חשוב מאוד!" השיבה ליהי וכיבדה את עצמה בחטיף מהערימה על השולחן. שתיהן ישבו, צוחקות ולומדות להכיר זו את זו. התיקים כבר פורקו, המיטות סודרו- זה הרגיש כמו הזמן המתאים לחשוף את החבילות המתוקות מהבית.
הדלת נפתחה בחריקה, ונער מהביתן שלהם נכנס בה. ליהי ואיילת הביטו בו, שקט ומופנם "אממ..הכל בסדר איתך?" ליהי שאלה בדאגה. "הכל פחות או יותר כרגיל" השיב דורון ביובש ונכנס בשקט למגורי הבנים. "הבנות הביטו זו בזו בחשש ואז ניגשו אליו בהחלטיות "בוא," פקדה איילת. "תספר לנו על עצמך, יש לנו אחלה חטיפים. אין לך משהו יותר חשוב לעשות עכשיו, נכון?" "מסתבר" דורון ענה, וניגש לשבת לצידן.
"אחלה" איילת הבחינה שהוא יושב בשתיקה ולא נוגע בחטיפים. "אז בדיוק סיפרנו על המשפחות שלנו- לליהי יש אחות מאומצת קטנה, ולי יש שני אחים, אחד גדול ואחד קטן. איך המשפחה שלך?"
"יש לי אמא ואבא, ואח גדול שקוראים לו שי"."המשמעות של שי ודורון זהה" העירה איילת "מה?!" ליהי ודורון הביטו בה מבולבלים. "שי, ודורון- שניהם פירושם מתנה, משהו שמעניקים למישהו אחר." איילת הסבירה כאילו זה הדבר ברור ומובן. דורון משך בכתפיו וליהי צחקקה.
הדלת נפתחה שוב, ונער נוסף פרץ פנימה, זה היה הדוס. "אני דוד! אני דוד! אני לא מאמין!!!" פרץ נחמן בקריאות נרגשות מפזר חיוכים לכולם. איילת וליהי צחקו למראהו התוסס והשמח וכניסתו הדרמתית לחדר, אפילו דורון הביט בעניין. "מזל טוב!" "מזל טוב!" איחלו לו."נו, בוא ספר מה בדיוק הסיפור שלך, נכיר גם את המשפחה שלך קצת." אמרה ליהי. "טוב," נחמן נרגע מעט והתיישב לצידם בסלונית." אבא שלי הוא ר"מ, שזה כמו מורה רק בישיבה תיכונית. אמא שלי מורה להסטוריה ומדריכת כלות, שזה תפקיד שאני לא מבין בו כלום. יש לי שני אחים גדולים שכבר נשואים- יהודה, שנשוי לברוריה ולפני חצי שעה נולד להם בן בכור (!!!), ושמעון, שנשוי לרחלי שבעז"ה תלד בחודשים הקרובים. ויש גם את תרצה, אחותי, שמאורסת, ואת לילך שבכתה י"א ועדיין לא מאורסת. אני הכי קטן. טוב, כבר לא- עכשיו הכי קטן הוא התינוק!"
"חתיכת משפחה!" ליהי חייכה "איך זה? כייף?" נחמן הביט בה משתאה "ברור! למה שלא יהיה?"
הם המשיכו לפטפט בניחותה. הפלאפון של נחמן רטט והרעיש והוא ענה לו בקולניו "הלו! כן, אתה מאמין? יאו, אחי, איזה טוב ה'! בן זכר, בריא כמו שור!.."והוא יצא החוצה ממשיך לדבר בהתרגשות ובשמחה קיצוניים. "ואו, נראה ממש שמח, נכון? הלואי ואני הייתי מסוגלת לשמוח ככה" אמרה איילת בעוד שלושתם מביטים בדלת שנשארה פתוחה. דורון פלט מלמול לא מחייב וליהי הנהנה בהסכמה.
"איפה שבות?" שאלה ליהי לפתע "ושמיר" הוסיפה איילת
" שבות בתורנות מטבח היום, אז היא עובדת שם עכשיו, אני חושב. שמיר סיפר לי. הוא עצמו הלך להתאמן לבד בכדורסל." השיב דורון.
שמיר באמת היה במגרש הכדורסל, חוזר ועובד על התרגילים שהכיר ומתאמן שוב ושוב, כדי לדייק כמה שיותר. הוא השתמש בכדור פרטי שלו שקנה לפני שהגיע למחנה במיוחד למטרה זו. אילו היה רוצה בכך, היה יכול שמיר לקנות כדורי-סל ולהשתמש בהם באופן חד פעמי בלי לדגדג אפילו את הכיס של הוריו. אבל זה לא משנה, מה שלא יעשה, הם בלאו הכי לא יבחינו..ואולי אפשר להתפלא על שמיר- עד שהוא מגיע למחנה מלא בנערים ונערות צעירים הוא משחק בגפו?! אלא שהיה לשמיר קשה להסתכל לכל הרעש והמהומה מסביב. הוא הורגל לשקט, פינוק ומרחב מחיה גדול ומרווח משלו. חיי הפנימיה היו זרים לו, וכל החבר'ה החדשים קצת הלחיצו אותו.הוא החליט לקחת הפוגה קצרה מכולם, קצת זמן לעצמו, כדי לא לשנות את חייו באופן קיצוני כל כך בזמן קצר כל כך.
שמיר עבר להתאמן על הטבעות וצעד וחצי. הוא לא תמיד הצליח וזה הפריע לו. בזמן שהתאמן חשב על הנערים שהכיר עד כה- דורון, אח..נער מסכן. היה לו מראה כל כך מוזנח ופרוע, עיניו שידרו חשדנות וחשש, כאילו אין לו אמון בבני אדם כלל, כמה נורא! שמיר חשב שחבל. אם דורון היה מעט יותר מטופח ופחות חששן ומסתגר- מייד היה הופך למרכז החברה. עם המראה ה"חתיך" שלו, השיער הבהיר, העיניים החודרות, מעט גבוה, שזוף ושרירי, כל בחורה במחנה הייתה רוצה להיות בחברתו.
שמיר שתק. 'מה איתי?' שאל את עצמו 'אני? אני סתם צוציק מכוער!' השיב לעצמו בביטול. הוא שנא כל דבר בעצמו- הבגדים היקרים, השיער הכהה והמתולתל- פעמים רבות שאלו אותו אם הוא ירש את השיער מאיזה צד אתיופי במשפחה. אז לא, התשובה היא לא! הוא פשוט ירש לעצמו מראה מכוער יש מאין, וגופו התעקש לדבוק במראה הזה, לא משנה מה עשה איתו.
נחמן, לעומת שניהם, כך הבחין דורון מייד, היה מלא ביטחון והקרין עוצמות נפש גדולות. הוא היה דתי, נאמן לעקרונותיו הרוחניים והפוליטיים. שמיר, השמאלני בדיעותיו, קיווה שנחמן יבין את טעותו וימהר לעשות הכל כדי להביא שלום לעם, ובדחיפות.
צל נפל על שמיר, הוא הרים את מבטו בחשש והסתנוור מאורות המגרש הבוהקים. "ערב טוב שמיר, אני רואה שאתה לוקח את האימונים ברצינות, אבל אתה לא סומך על האימונים שלי שיהיו מספיק טובים בכדי להוביל אותך לפסגה?" זה היה המאמן שי, והוא הביט בשמיר בחיוך משועשע. "כן המאמן שי, כלומר, לא המאמן, אני כן סומך..כלומר..סליחה" שמיר השפיל את מבטו. תגידו מה שתגידו, היה לו כבוד למבוגרים ממנו.
"אתה לא חושב שכדאי לנצל את הזמן בכדי להכיר את חבריך החדשים?" שאל המאמן.
"לא יודע, המאמן. אני צריך גם קצת להיות לבד, הכדורסל נותן לי ביטחון, אני נהנה." השיב שמיר בכנות. הוא הניף את הכדור וזרק אותו לכיוון הסל מחוץ לשלשה. הכדור נכנס פנימה בתנועה חלקה. המאמן שי הביט בו בגאווה גלויה. "אתה מוכן לצרף אותי לאחד על אחד?" שאל החיוך. עיני שמיר נצצו. "כמובן!"
תגובהתגובות