תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן.
יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.
"בוקר – אהה – בוקר טוב," פיהקה עדי. ניצן התהפכה במיטתה ולא אמרה דבר. "בוקר טוב!" ניסתה עדי בשנית, הפעם בקול רם. ניצן לא הגיבה. "בוקר טוב!!" קראה עדי. צוחקת, היא התיישבה על מיטתה של ניצן ודגדגה אותה, עד שניצן – שהתפתלה מחמת הדגדוגים – הסכימה לומר בקול עמום: "בוקר טוב. עכשיו דיי!"
עדי הפסיקה. היא הביטה בגבעה הקטנה המכורבלת בשמיכה שאפיינה את ניצן בבקרים קשים ושתקה. "קרה משהו?" שאלה לבסוף.
"לא," נשמע שוב קולה העמום של ניצן.
"קדימה, ניצן, את יודעת שאת יכולה לספר לי. אם את רוצה, כמובן," הוסיפה במהירות כשנזכרה בוויכוח שהיה לה ולבר לפני שבועיים.
ניצן זחלה מתוך השמיכה העבה באי חשק, מביטה בעדי טרוטת עיניים. עדי שמה לב שעיניה של ניצן היו אדומות ונפוחות מעט. נראה היה כי ניצן בכתה. "את בסדר?" שאלה אותה עדי. ניצן הנידה בראשה לשלילה. רגע לאחר מכן הכל פרץ בזעם. "הילדים הם... הילדים פגעו בי... הם צחקו עלי... ואין לי אמא... ואת נכה... ובגללי... אמא מתה באשמתי. הם צעקו עלי... ואפילו מרָב העליבה אותי! ועופר הוא - הוא רצה להרביץ לי..." ניצן כמעט השתוללה על המיטה בזעם חסר אונים.
עדי, מזועזעת, לטפה את ראשה מבלי משים. "זה מה שהם אמרו לך?" שאלה בכעס.
ניצן הנהנה בראשה ושפשפה את עיניה כדי להסתיר מספר דמעות סוררות שהתעקשו להציף את עיניה.
"את יודעת למה התנהגו אלייך בצורה כל-כך מגעילה?"
ניצן משכה בכתפיה, תנועה שלא אמרה דבר. "אני חושבת ש... אני חושבת שזה בגלל שיעל אמרה שלקחתי לה חמישה שקלים שהיו לה בקלמר," אמרה לאחר הרהור קל.
"בגלל זה?!" תמהה עדי. "אבל את לא לקחת אותם, נכון? את לא לקחת את הכסף." כמה תקווה נשמעה בקולה. תקווה שנופצה לרסיסים. "אני... אני כן לקחתי," השיבה ניצן ופניה עטו גוון שני עז.
"את... את לקחת? חמישה שקלים?" אמרה עדי באי אמון. "ניצני, לא יכולת לבוא אליי ולבקש?"
"אבל את... אנחנו... אנחנו עניים ואין לנו כסף," השלימה במהירות כאילו חשבה שהמהירות תמנע כמה שיותר כאב.
"מי אמר לך את זה?" התרעמה עדי.
"כולם. וגם אני חושבת ככה," השיבה הילדה בפשטות. פניה העגולים הביעו תום ילדותי ומעורר רחמים. "אוי, ניצן... חמישה שקלים זה לא הרבה. לפחות החזרת אותם?"
ניצן השפילה את עיניה. "ל... לא... הם... כשהם צעקו עלי ורצו להרביץ לי המטבע הוא... הוא נפל ונאבד..." גמגמה.
"טוב, אני מניחה שזה לא נורא. אתן לך חמישה שקלים לפני שנצא לבית הספר ותחזירי אותם ליעל, בסדר?" היא לטפה באטיות את ראשה של ניצן, מהורהרת. "אולי אני אקפוץ אלייך ואגיד להם שזה לא יפה איך שהם צעקו עלייך ושזה רק חמישה שקלים?" שאלה בקול מהורהר.
"לא, לא! הם עוד יותר ישנאו אותי! הם יגידו לי שאני חננה שמספרת הכל לאחותה הגדולה."
"טוב, אז אני לא אבוא," השיבה עדי בהשלמה, נכנעת במהירות.
ניצן הביטה בה בהכרת תודה ועדי נשקה לה על לחייה המתוקה. "לכי לשטוף פנים," צוותה עליה. "בנתיים אני אכין לך בגדים לבית הספר." ניצן קמה והלכה. אוי ואבוי... חשבה עדי. מה הם עושים בשביל חמישה שקלים... "הם בכתה ב'," נזף בה קול קטן במעמקי בטנה. היא נאנחה וקמה מהמיטה, נוחתת הישר לכיסא הגלגלים. קודם כל, נשים חמישה שקלים בילקוט של ניצן, פקדה על עצמה. היא הוציאה מארנקה מטבע כסוף נוצץ והכניסה אותו לילקוט. לאחר מכן בחרה לניצן בגדים והתארגנה בעצמה לבית הספר. ניצן עוד לא חזרה. כמה זמן לוקח לשטוף פנים? תהתה עדי.
היא מצאה את ניצן יושבת על הספה בסלון - עליה ישן בדרך-כלל דביר, אך הוא יצא מוקדם יותר - מכורבלת בתוך עצמה. "ניצן, קדימה, את צריכה להתלבש מהר ונלך לבית הספר. בסדר?"
"אני לא רוצה ללכת לבית הספר," השיבה ניצן בנימה מרדנית.
"ניצן?!"
"כן. למה את כל-כך מופתעת?"
זה לא התאים לניצן. בכלל לא. היא תמיד הייתה ממושמעת וצייתנית.
"אני לא רוצה ללכת לבית הספר היום. יש בעיה? מותר לי פעם אחת להשתחרר קצת ולא לבוא."
עדי שתקה, מופתעת מכדי להגיב.
"אני לא מבינה את זה. מה, את, כשאת לא מרגישה טוב, את יושבת כל היום בחדר, שוכבת במיטה עצבנית ואני, הקטנה, זאת שלאף אחד לא אכפת ממנה אבל לה תמיד אכפת מאחרים, צריכה לשמור על שקט, לשתוק כל היום, לסבול את הקריזות שלך ואז לתת לך תה, להכין ארוחת צהריים וערב – "
"היי, לא יזיק לך להכין לפעמים אוכל!" התפרצה עדי.
"שקט, אני באמצע לדבר," איימה ניצן. "בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שהיום אני נשארת במיטה ואתם תצטרכו לשמור על שקט ולהכין לי תה." היא קמה בהפגנתיות והלכה למיטתה, שם שקעה בשלווה בקריאת ספר.
עדי נאנחה ויצאה מהבית. אני נורא מאחרת, חשבה לעצמה. משום מה זה לא הפריע לה.
"לי-א-ת-!"
"נו, מה יש?"
"תפסיקי כבר!"
"מה, תראי אותו! הוא באמת מתאים לך, עדידוש."
"תפסיקי עם השטויות."
"אני רצינית!"
"ליאת, דיי!"
"טוב, טוב."
שתיהן ישבו על הדשא בטיילת, צופות במתן ובאילן ששיחקו כדורגל במרחק-מה מהן. בר לא הגיעה איתם. ליאת אמרה שהיא צריכה להישאר עם שני אחים שלה הקטנים עד שאימא שלה תחזור.
"קשקושים בשכל," החווה מתן את דעתו. "אתם יודעים שאחים שלה מסוגלים להישאר לבד בבית. היא כבר השאירה אותם לבד כמה פעמים."
"טוב, אז כנראה שהיא רצתה קצת זמן עם עצמה. מה יש? זה רע?" תקפה אותו ליאת בטון מבהיל כמעט.
מתן חייך בנועם. "לא, אין בזה שום דבר רע. אני פשוט לא אוהב שקרים. לא אוהב התחכמויות. אתה רוצה לומר משהו – תאמר. אל תחפש דרכים עקיפות להגיד את זה. או שלא תגיד בכלל."
"טוב, חבל שהיא לא באה," אמר אילן בקול מהורהר. "אני ועדי רצינו לספר לכם משהו."
עדי הביטה בו בהפתעה וצמצמה את עיניה בחשדנות. "לספר מה?"
"כן, לספר מה?" דילגה ליאת בעליצות. "אתם חברים? הפכתם להיות זוג?"
מתן הביט בהם בתדהמה וצחק: "אתם - זוג?" גיחך.
"כן, מה יש? זה לא מוצא חן בעינכם?" התריס אילן בשעשוע.
"מה! אתה רציני, אילן? אתם באמת חברים??" צווחה ליאת בהתרגשות.
"לא, הם סתם ידידים," הצטחק מתן.
עדי נאנחה, אך החליטה להצטרף לחגיגה. "אילן," אמרה לו בחומרה. "חשבתי שסיכמנו שעוד לא מספרים להם!"
"והנה מריבת האוהבים הראשונה..." מלמל מתן כשחיוך מוזר על שפתיו. ליאת הכתה אותו בכתפו. "תשתוק עם חוסר הטאקט שלך," לחשה לו.
עדי ואילן הביטו בהם בתמיהה ופרצו בצחוק. מתן הביט בהם ופתאום הוא הבין והצטרף לצחוקם.
"מה... מה? מה קורה לכם? למה אתם צוחקים?" שאלה ליאת בחוסר אונים.
"אוי, ליאת, את כל-כך תמימה..." צחק אילן.
"נו, מה יש לכם?!" התרגזה ליאת בעוד שלושת חבריה צוחקים בקול.
"אוך, את כזאת בלונדינית," טלטל מתן את ראשו.
ליאת נגעה בשיערה האדמוני שהגיע עד למותניה בגלים. "אני לא בלונדינית!" חרצה כלפיו, ידיה על מותניה. "עכשיו, למה אתם צוחקים?!" לאט – לאט היא הבינה. "רגע... אז אתם... אילן ועדי, אתם... אתם לא חברים?"
עדי, מחייכת, הנידה בראשה לשלילה וליאת האדימה מעט. "יו, אני באמת בלונדינית..." מלמלה.
"רק קצת," צחקה עדי בחיבה.
"נו, אז אילן, מה אתה ועדי רציתם לספר לנו?" שאלה ליאת כשנרגעו.
"באמת, מה רצית לספר להם עלינו?" שאלה אותו עדי. "בלי לשאול אותי?"
"על – על ההורים שלנו," השיב אילן, מעט בעילגות.
"אה, או-קי," הסכימה עדי והתרווחה לה על מושבה בכיסא הגלגלים שלה.
ליאת הביטה בהם בסקרנות ומתן הביט לשמיים. "היי, תראו, הנה בז נודד!" קרא.
אוטומטית, נשאו חבריו את מבטם לרקיע התכלת. "אני לא רואה כלום," אמרה עדי.
"בטח שאת לא רואה כלום, הוא עבד עלינו," השיב לה אילן משראה את מתן המגחך וחייך בסלחנות.
תשומת ליבן של הבנות הושבה לאילן, אך עיניו של מתן עוד חטטו בשמיים. "היי, תראו, ציפור מתה!"
"איפה?!" צווחה ליאת והסתכלה לשמיים. "יאכסה. איפה, תגיד לי מיד!"
אילן ועדי לא הולכו שולל והסתכלו בליאת, רגועים ומשועשעים.
"תתרכז כבר, יא-חתיכת-עפיפון!" התרגזה ליאת על מתן, כשהבינה כי שוב עבדו עליה.
"ציפור מתה! מה את מסתכלת לשמיים בכלל?!" התגלגל מתן מצחוק. "בחיי שאת בלונדינית!"
"דיי כבר עם הסטיגמה הזאת!" כעסה.
"היי, אפשר רגע?" כחכח אילן בגרונו.
מתן הרצין. "אתה צודק. סליחה," אמר. "תמשיך."
"טוב... אז ככה: זכרים שעדי ספרה לנו שאבא שלה מתחתן?"
מתן וליאת הנהנו, תוהים לאן זה מוביל. מתן שיחק בכיפתו המצחיקה, עליה רקומים שני חייזרים מצחיקים ושתק.
"אז... הממם... האבא שלה הוא..."
"אמא של אילן ואבא שלי מתחתנים," השלימה עדי.
היא הניחה לדברים לחלחל לתודעתם של מתן וליאת, שנראו המומים. פיה של ליאת היה פתוח מעט ומתן פשוט בהה בה ובאילן. "רגע, אז אתם... אתם תהיו אחים?"
"אחים חורגים, כן," אישר אילן.
ליאת התעשתה וקפצה על עדי בצווחות נרגשות. "אז עכשיו גם את תהיי קרובת משפחה שלי!! וואו, זה כל-כך מרגש! דיי, זה פשוט סוף! אין! אין דברים כאלה! איזה מגניב! יאו, אני חייבת לסמס רגע לבר!"
"היי, מה זה, לי לא מגיע חבוק?" אילן העווה את פניו לפרצוף מצחיק ורטן. "אני עדיין בן-דוד שלך!"
ליאת טפחה על כתפו מבלי משים. "מגיע, בטח שמגיע..." קשקשה, שקועה בהקלדה בסלולארי שלה. "פשוט, יש לי דברים יותר חשובים לעשות עכשיו..."
אילן צחק ופנה למתן שעוד שתק. "אחי, הכל בסדר?"
"כן, אני פשוט... לא יודע, אני לא חושב שמתאים לכם להיות... אחים. זה פשוט לא מסתדר לי," הודה.
"כן, גם לי זה לא מסתדר. אחותה ניצן ספרה לי שבבית היא נורא מעצבנת, אבל כלפי האורחים היא תמיד נחמדה. אני מקווה שהיא תחשיב אותי כל הזמן בתור אורח," צחק אילן וסידר את הכיפה הצבעונית שלראשו.
"אגב ניצן," התערבה עדי בשיחה. "אני לא יודעת מה יש לה! היום בבוקר היא קמה במצב רוח קרבי ולא הסכימה ללכת לבית הספר בגלל מריבה שהייתה לה עם הילדים בכתה שלה."
"טוב, היא בכתה ב'. בגלל זה היא לקחה את המריבה עם החברים שלה בצורה קשה יותר. אל תדאגי, עד מחר היא כבר תירגע."
עדי משכה בכתפיה. "אולי."
מתן כווץ גבותיו. "ניצן אחותך היא בכתה ב'?"
"כן, למה?"
"מגניב, גם אח שלי בכתה ב'. קוראים לו עופר."
"עופר?? ניצן ספרה לי שהוא רצה להרביץ לה כי היא לקחה חמישה שקלים מהקלמר של חברה שלה!"
"כן..." חייך מתן, נבוך. "בקטעים של צדק הוא... איך לומר, הוא טיפוס כזה שרודף צדק ולא סובל רמאויות. זה מרתיח אותו."
עדי התכוונה לענות, אך ליאת חזרה, מקפצת בהתרגשות ומנופפת בטלפון הנייד המשוכלל שלה. "בר מוסרת מזל טוב גדול וחבוק לעדי!" היא קראה.
"מה איתי?? מה אני, עז?" קרא אילן בקול נעלב לכאורה.
"האמת? תעשה רגע "מֶהה"..." ביקש מתן בחיוך רחב ואילן עשה כבקשתו. "אני לא מאמין!" קרא מתן ואחז בראשו בשתי ידיו. "החבר שלי עז ואני לא ידעתי על זה מכתה ז'?! אילן! היית צריך לספר לי!"
"רגע, תעשה "וואף". אתה יודע, כמו כלב," אמר אילן.
"וואף-וואף. מספק אותך?"
אילן גיחך. "אני לא מאמין! החבר שלי כלב ואני לא ידעתי על זה מכתה ז'! בעצם, עכשיו שאני מסתכל עליך, זה לא קשה לנחש שאתה כלב."
"יאללה יאללה שתוק!" צחק מתן והפיל את חברו לדשא הרך.
"בואנה..." אילן הפיל את מתן בחזרה ושניהם התגלגלו על הדשא, חובטים זה בזה תוך קריאות רמות.
"אויש, הם יכולים ממש להתנהג כמו ילדים קטנים לפעמים!" עקמה ליאת את אפה.
"כן, נכון. אני לא יודעת איך אסבול את אילן בתור אח חורג," הביטה עדי בשניים וחייכה.
"וואלה, אחותי, אני חייבת לומר לך שהוא מתאים לך בול!"
"ליאת, חשבתי שסיכמנו את זה כבר!" התרגזה עדי. "אני לא רוצה! לא אותו ולא אף אחד אחר."
"טוב, סליחה."
* * *
היה לי יום כיף. למרות שליאת מתעקשת תמיד לומר שאני ואילן מתאימים. זה דיי מרגיז אבל אני חושבת שזה סתם כי היא תמימה.
ניצן? אני לא יודעת מה עבר לה בראש שהיא לקחה לחברה שלה את חמשת השקלים. היא לא יכלה לבקש ממני?! או מדביר, יונתן ואבא?
-עדי-
תגובהתגובות