תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן.
יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.
בפרק הקודם: אילן ועדי מספרים לחבריהם שהם הופכים להיות אחים חורגים. כפי שניתן לצפות - ליאת מתרגשת, מתן מחייך ופולט הערה עוקצנית ובר שמחה בשבילם.
"זהו, קבעתם תאריך?" שאלו הגדולים. פתאום הכל נראה לניצן, הקטנה מכולם, מבולבל ומוזר, כאילו נפתח לה פתח לעולם חדש ושונה.
"כן," פניו של אביחי זרחו מאושר. "לעוד חודשיים וחצי."
"מזל טוב!" חבקה ניצן את אביה והתבוננה בו בעיניים נוצצות. "וקבעתם על אולם? ותהיה לאיילת שמלה לבנה ומפוארת? ואתה מסכים שאני אהיה השושבינה, אבא? בבקשה – בבקשה!"
האב ליטף את תלתליה של בתו. "לא יהיה צורך בשושבינה, לא באולם ואפילו שמלה מפוארת לא תהיה," אמר לה. "אנחנו נתחתן בחתונה צנועה עם רב וכמה מוזמנים – משפחה ומספר חברים קרובים, לא יותר."
"מה?! חבל! כל-כך רציתי להיות בחתונה אמיתית!" קראה ניצן. אחיה הגדולים הביטו בה בשתיקה משועשעת. "אני אף פעם לא הייתי בחתונה אמיתית, אבא."
"זו תהיה חתונה אמיתית, קטנטונת," הרגיע אותה האב. "רק... קצת יותר פשוטה מהחתונה שעליה את חולמת."
"אני לא מבינה..." מלמלה ניצן.
"בואי, נצא לטייל ואסביר לך בדרך," הציע אביחי. ניצן הושיטה לו יד קטנה ושניהם יצאו מהבית.
"זה יהיה לה קשה," מלמל דביר כשיצאו. "היא קטנה ובטח הכל נראה לה שונה ומופשט יותר ממה שזה נראה לנו."
יונתן ועדי הנהנו. "זה יהיה קשה לכולנו," אמרה עדי ברב רגש.
"היי, אל תגזימו! זה לא יהיה קשה כל-כך. סך הכל חוויה מעניינת, אתם לא חושבים?" אמר יונתן.
דביר נותר מהורהר, אך עדי הזעיפה ליונתן פנים. "חוויה מעניינת? אתה כל-כך מזכיר את מתן!"
"מתן... מתן זה הגבוה ההוא? עם השיער הקצוץ?"
"כן ואתה חסר טאקט וטיפשון בדיוק כמוהו!"
"אבל במראה אני בכלל לא דומה לו," התריס יונתן. שיערו היה כהה ופרוע תמיד. פעם הייתה לו מן תסרוקת שהזכירה קוצים של קיפוד, אך הוא וויתר עליה לאחר שאחיו לא פסקו מלהקניט אותו ולקרוא לו" "קיפודון-גמדון". כעת הוא האריך מעט את שיערו וזנח אותו, שיהיה במצבו הטבעי, מה שיצר מראה פרוע ושובב להפליא.
"וחבל מאוד," השיבה לו עדי. "אתה כזה גמד."
"והשיער שלך נראה כאילו חזרת ממלחמה," הוסיף דביר בחיוך קל.
"טוב, טוב!" התרגז יונתן. "אני אסתפר, בסדר?"
"מה שמעתי? רגע, תחזור על מה שאמרת!" קראה עדי בקנטור.
"עזבו, אני לא מסתפר."
"דיי, יונתן, בבקשה אל תעשה לנו את זה!" צחק דביר ופרע עוד יותר את שיערו של אחיו הקטן.
"אוך, תפסיקו," יונתן משך את עצמו מאחיו הגדול ופסע לכוון הדלת. "אני הולך לחבר," אמר ויצא. "הוא נהיה ה – "כבשה השחורה", כמו שאומרים..." מלמל דביר וטלטל את ראשו במין חיוך של חרטה.
"הוא תמיד היה כזה," מחתה עדי. "אבל אין מה לעשות, כל משפחה צריכה אחד כזה."
"אה, כן? ולמה שאת לא תהיי ה – "כבשה השחורה" לדברייך? לפחות לפעם אחת?" יונתן הופיע בפתח הבית, כשחיוך מוזר נח על פניו. "יונתן? לא הלכת לחבר?"
"לא, נזכרתי שהיום הוא לא בבית. אבל זה לא משנה. אני רוצה לדעת אם את מסכימה להיות ליום אחד ה – "כבשה השחורה". שתראי איך זה כשמתנהגים אליך כאל שפוטה."
"הממם..." המהמה עדי, לכאורה חושבת ברצינות על הצעתו של יונתן. "יודע מה... אני חושבת ש... אתה הכי מתאים להיות שפוט!" היא קראה וצחקה. יונתן הזעיף פנים. "פחדנית," אמר לה.
"אני פחדנית?" צחקה עדי. "אז בוא לא נדבר עליך, אדוני הצעיר. אל תקרא לי פחדנית, או שאספר לחברים שלך מי עוד פוחד בחושך, מי מפחד מנחשים שאין סיכוי! שיבואו לכאן, מי היה בוכה בלילות מחלומות רעים עד השנה שעברה, מי – "
"טוב, דיי, דיי!" קרא יונתן, מסמיק עד שורשי שיערותיו. "הבנתי אותך. אני נשבע לא לקרוא לך יותר פחדנית, בתנאי שלא תספרי לאף אחד! מה שאמרת עכשיו."
"יפה שהבנת, אח קטן," גיחכה עדי.
"רשעית..." מלמל יונתן.
"כן, אני אולי רשעית, אבל יש לי מספיק דברים טובים שיאזנו את הרשע שבי," היא קרצה לו בחביבות, טפחה על ראשו הפרוע ופנתה לחדרה ולעיסוקיה.
"אגואיסטית..." מלמל יונתן.
"היי, אל תיקח את זה קשה," אמר לו דביר. "היא בסך הכל – "
"היא בסך הכל מסתלבטת עליי. כן, אני יודע," אמר יונתן, מסדר את הכיפה הקטנה שלראשו.
"רוצה לבוא לשחק במגרש אחד-על-אחד?" הציע דביר פתאום. הוא מכיר את אחיו מספיק כדי לדעת כי אין כמו משחק טוב כדי לרומם את מצב רוחו. וכפי שחשב מראש, זיק קטן ניצת בעיניו של יונתן. "כדורגל או כדורסל?"
"מה שאתה רוצה," השיב דביר בנדיבות.
"טוב, כדורסל," בקש יונתן, כמעט מתחנן. הוא ידע שדביר לא חובב כדורסל, אך לא נמנע מלנסות. להפתעתו, דביר צחק. "בסדר," הוא אמר ושניהם יצאו מהבית, מרוצים.
"ארבע-אפס לי!" קרא מתן לאילן המדוכדך. "יאללה אחי, מה קורה לך? בדרך-כלל אתה קורע אותי בכדורסל!"
"לא יודע. אני מניח שאני קצת עייף..." התחמק אילן מתשובה. מתן התקרב אליו, מתנשף. ידיו שחקו בכדור הכתום מבלי משים. "נו, אתה יודע שאין לך שום דרך להסתיר ממני דברים. אני מכיר אותך ואני יודע שכשאתה אומר "אני עייף" אתה ממציא. אלא-אם-כן העיניים שלך – "
"ואתה יודע שכשאתה חופר אני מוריד לך כזאת כאפה שאתה עף שני מטר, אלא-אם-כן אתה סותם את הפה," איים אילן.
"מה אתה מאיים?" צחק מתן. "בוא נמשיך, אבל תפסיק עם המצב-רוח הזה ותתחיל לשחק כמו שאתה יודע."
אילן משך בכתפיו ומתן ידע שהוא ניצח. ואכן, כבר בשתי דקות הבאות אילן קלע את הכדור לסל בצורה חלקה והעלה את הנקודות לארבע-שתיים לטובת מתן. מתן טפח על כתפו בעידוד. חמש דקות לאחר מכן אילן הצליח לקלוע עוד שני סלים מושלמים, בעוד מתן נותר חסר אונים. "אולי נחליף לכדורגל?" הציע, לאחר שהפרש הנקודות בינו לבין אילן הלך וגדל. "פחדן," מלמל אילן בחצי חיוך.
"אני אולי פחדן, אבל – "
"אבל שום דבר. לך תביא כדורגל מהבית שלך. הוא קרוב יותר למגרש מהבית שלי."
"אתה בא איתי," הזהיר אותו מתן.
"בטח. אבל שתדע לך – אני בא רק כדי לקחת את הכדור ואז אני מתחפף וחוזר לפה. אתה אחראי על בקבוקי המים."
מתן גיחך, אך ידע שאין טעם להתווכח. "בסדר." הם הלכו. כשחזרו, והכדורגל בידיהם, הם זיהו שתי דמויות המשחקות במגרש. "רגע, הם מוכרים לי, השניים האלה..." אמר מתן וצמצם את עיניו. "אה זה - דביר ויונתן, קוראים להם? נו, האחים של עדי, הקטנצ'יק הזה - הנמוך - והגדול. אולי נצרף אותם למשחק?"
אילן משך בכתפיו בשנית. "בסדר."
"היי, יונתן, דביר!"
השניים הפסיקו את משחקם והסתכלו על שני הנערים שקראו להם בידיים מתנופפות תוך כדי התקדמות אליהם. "מי אלה?" שאל יונתן.
"אני חושב שהם... כן, הם החברים של עדי, אילן ומתן. בוא, נלך אליהם." הם פרצו בריצה קלה עד שהגיעו אל אילן ומתן. "היי, מה העניינים?" שאל מתן.
"הכל בסדר, סבבה. רוצים להצטרף אלינו למשחק? אנחנו משחקים כדורסל."
מתן נאנח.
"מה קרה?" שאל יונתן בסקרנות.
"אני דפוק בכדורסל," אמר מתן בחצי חיוך נבוך. "אני מעדיף הרבה יותר לשחק כדורגל."
"אה. גם דביר לא אוהב כל-כך כדורסל. אני הכרחתי אותו לשחק איתי," יונתן חייך. "אז אולי אתה ודביר תשחקו כדורגל אחד-על-אחד במגרש השני ואני ואילן נשחק כדורסל?" הציע. הצעתו התקבלה פה אחד וארבעתם התפצלו.
"או-קי," אמר דביר למתן כשהיו לבדם ושפשף את ידיו זו בזו. "נתחיל?"
מתן, בטוח בעצמו, הנהן והם התחילו. שניהם התרוצצו, רודפים אחרי הכדור לאורך כל המגרש, כיפותיהם מקפצות בקצב מהיר לא קבוע. מתן גילה כי דביר מסוגל לרוץ במהירות גבוהה, ואילו דביר גילה כי בעיטותיו בכדור הן לא משהו, לעומת עצמת בעיטותיו של מתן. בסך הכל הכוחות התאזנו והם נהנו לשחק יחד. "ו... גול, גול! א-לוהים בבקשה!" אך תפילתו של מתן הייתה לשווא. דביר רץ כחץ מקשת והשיג את הכדור השחור-לבן לפני שנכנס לרשת. הוא בעט בו בחזקה והעיף אותו לקצה השני של המגרש. הוא ומתן רדפו אחריו, כל אחד נחוש יותר מהשני להשיג אותו. "מסכן הכדור," גיחך דביר תוך כדי התנשפות. "כל הזמן בועטים בו."
"כן, חבל שאתה לא הכדור," פלט מתן בלי לחשוב, כשדביר השיג אותו והייתה לו שליטה מלאה על הכדור. "הייתי בועט בך כהוגן, תאמין לי." דביר רק צחק ובעט לכוון השער, אך פספס.
"היי, אחלה סל!" קרא אילן ליונתן.
"אה, תודה," אמר יונתן בנימה מצטנעת, אך בתוכו היה גאה בעצמו.
"יאללה, תורי להתחיל." אילן כדרר את הכדור הכתום והמחוספס מספר פעמים. גבוה עד מעל לראשו ואז נמוך יותר ויותר, במהירות שהתחלפה באיטיות מתגרה, אל מול עיניו של יונתן, שלא משו לרגע מהכדור. פתאום אילן פרץ בריצה תוך כדי כדרור מהיר. יונתן נעמד מולו פתאום וחטף את הכדור מידיו של אילן המופתע. "היי, הוא טוב," מלמל אילן לעצמו כשרץ לחטוף את הכדור בחזרה. "הרבה יותר מאתגר לשחק איתו מאשר לשחק עם מתן, שאם הוא קולע לסל זה בכלל נס." בנתיים, יונתן קלע לסלו של אילן והנקודות השתוו. ארבע-ארבע. משולהב מהמשחק, קרא יונתן לאילן: "היי, אילן! תתעורר, אתה חולם!" אילן חייך. "כן, אתה צודק." הוא קפץ והפיל את הכדור מידיו של יונתן, אך פספס אותו והכדור שפשף את ראשו של יונתן והתגלגל ל 'חוץ'. "שלך," אמר אילן קצרות. זה מעולם לא קרה לו, להפיל כך את הכדור.
"רגע, נפלה לי הכיפה," השיב לו יונתן והניח את הכיפה הירקרקה על ראשו, שנראה פרוע מתמיד. "למה אתה שומר אותה על הראש בזמן המשחק?" תמה אילן. "אני שם אותה בכיס." הוא שלף מכיסו כיפה קטנה וצבעונית. יונתן משך בכתפיו ותחב את הכיפה שלו לכיסו.
הם המשיכו לשחק עוד שעה ארוכה, עד שהחשיך.
"טוב, נשארו לי השיעורים בתנ"ך וללמוד למבחן באנגלית מחר," אמרה עדי לעצמה. בזמן האחרון היא פיתחה מנהג לדבר לעצמה בכל פעם שהייתה לבדה. אולי כי הייתה רגילה לדבר עם חבריה או עם אחיה, והשקט שהשתרר כשהייתה לבדה הפריע לה. "או, אולי, זה בגלל שנהייתי משוגעת קצת," הרהרה בקול. כך או כך, אף אחד לא ידע על המנהג הזה והיא גם לא התכוונה לספר עליו לאיש.
צלצול רועש מהסלולארי שלה הקפיץ אותה ממקומה. השם "אילן" הבהב על הצג והיא ענתה. "היי, אילן, מה נשמע?"
"בסדר, ב"ה. מה איתך? תשמעי, אח שלך – יונתן – תותח בכדורסל. תציעי לו בשמי לבוא למגרש בכל יום שלישי בשעה חמש אחר-הצהריים. בסדר? בדיוק עכשיו הוא ודביר עזבו את המגרש ולא הספקתי לומר לו," אילן השתתק פתאום, משהבין שדיבר יותר מדי. "מה את עושה עכשיו?" התעניין.
"אה, אני מכינה שיעורים למחר. לומדת," השיבה עדי בביטול. "איך פגשת את האחים שלי?"
"סתם, נפגשנו במגרש. ליאת ובר לידך? אני ומתן חשבנו שאולי נוכל מחר ללכת למסעדה הקטנה ההיא, מול הים. במרחק של רבע-שעה נסיעה מכאן."
"לא, הן לא לידי. ואני לא יכולה – " פתחה עדי.
"מה, בגלל כיסא הגלגלים? אפשר לנסוע במונית."
"לא, זה לא זה. אמא שלך באה אלינו מחר. לא ידעת? זה אמור להיות מפגש של המשפחה ולפי מה שהבנתי, אתה ונטע אחותך גם אמורים לבוא."
"היי, נכון! שכחתי מזה לגמרי! וואי, אני כבר מסמס למתן. יכול להיות שהוא יצא לבד עם הבנות."
"לא. אתה יודע שהעולם יחרב כשזה יקרה. מתן לא יפסיק לרדת על ליאת, שתצא מדעתה בגללו ובר תשתגע משניהם," השיבה לו עדי בטון משועשע.
אילן צחק. "כן, טוב, את צודקת. נו, אז מבטלים?"
"לא, דוחים. לשבוע הבא ביום שני. אני אדבר כבר עם ליאת ובר ואתה תודיע למתן. קבענו? קבענו. יאללה, להתראות. ערב טוב." עדי נתקה, מופתעת מעצמה. מה הבהיל אותה כל-כך? בטח אילן חושב שהיא השתגעה, מה שבאמת נכון במובנים מסויימים.
פתאום היא הבינה. דמותו של אילן - גבוה וזקוף, עיניו כהות, שובבות וצוחקות, ששום דבר לא יסלק את ההבעה העצובה שבהן, סנטרו המעיד על נחישות ותקיפות - עמדה לנגד עיניה בבהירות יותר מכל פעם אחרת. איך יכלה לשכוח? כל-כך הרבה זמן לא חשבה וחלמה על נסיכים-על-סוסים-לבנים וארמונות יפהפיים. אולי אני בכל זאת מתבגרת, חשבה לעצמה, קצת בעצב וקצת בשמחה.
בכל זאת היא חשה קצת התרגשות. "אני אראה מחר את אילן," אמרה לעצמה בשקט. משום מה המילים הללו הרגיעו אותה. "אנחנו נהיה עם כל המשפחה. הלוואי שיהיה נחמד ונעים. בכלל, אילן גם מרגיש אלי משהו חוץ מידידות, או שאני משלה את עצמי כמו שהשלתי את עצמי מגיל חמש בערך, עם החלומות האלו שלי שלא נגמרים?" מתי התחלתי לדבר לעצמי ככה? שאלה את עצמה. הפעם חשבה זאת בליבה. "אבל באמת... איכשהו, כשאומרים את המילים בקול, הן נראות אמתיות הרבה יותר," אמרה בקול לחלל החדר הריק מלבדה.
דביר ויונתן נכנסו לבית ברעש, אך עדי לא שמה לב לכך.
גשם התחיל לרדת. קריאותיה הנרגשות של ניצן ("היורה, היורה! הגשם הראשון!") לא הפרו את השקט שחשה בליבה.
כשהלכה לישון – למרות שלא כתבה ביומנה, דבר שהרגיע אותה והיא הקפידה עליו בדרך-כלל - היא חשה שלווה ורגועה יותר מכל פעם אחרת.
תגובהתגובות