אני שונה.

פורסם בתאריך י"ח בתשרי תשע"ב, 16/10/2011

בס"ד


אני שונה. 

זה מצחיק שרק עכשיו שמתי לב לזה. לשוני.

ככל שאני מנסה להתגבר עליו הוא גדל ומתרחב בעיניי. לא משאיר לי נקודת התבוננות אובייקטיבית על מה שנמצא מסביבי.

אני לא יודעת אם השוני טוב. ייתכן שטוב להיות שונה מכולם, מיוחדת. אך ייתכן שבשבילי בשוני הספציפי הזה מזיק יותר מאשר מועיל.

השוני מתבטא בחשיבה, בכתיבה, בדיכאון שפוקד אותי מפעם לפעם. אני מנסה להילחם בשוני הזה. שגורם לי להיות בוגרת וחושבת יותר מאשר בני גילי, ומצד שני גורם לי לקחת כל דבר קטן ללב. ללא הצלחה.

המחשבות ששוטפות אותי כמו נחלים, גורמות לי לחזור לחשיבה ולכתיבה לפני שאני מצליחה לחוות כיצד זה להיות ילדה רגילה. אחת ששמחה רוב הזמן, שאין לה סודות מתחת לכל דף אומלל, שלא מרחמת על עצמה, אחת ששלמה עם מי שהיא.אבל אני לא כזאת.

זה טוב? זה רע? אני אמורה להיות ילדה רגילה ולאבד את המיוחדות שבי, או שאולי טוב לי יותר להמשיך להיות אחת שונה עם כל הקושי שבכך?

האם אפשרי להמשיך לכתוב ולחשוב באותה מידה, בלי להכנס לדכאון מכל מבט, מילה או ביקורת שבעיניי לא נכונה?

יש למישהו תשובה לכל השאלות האלו?

הלו, מישהו שם?

תגובהתגובות