יצירות של נעמה 55 | יצירות ש-נעמה 55 אהבה

הפחד מכרסם בי עד לשד עצמותיי, מתעתע בי, מה יהיה עליי?
ומה יקרה? ואיך אסתדר? ואם לא?
מליון שאלות, אפס תשובות.
עשרות אפשרויות, אפס החלטות.
מאות פחדים, אפס יכולות.
אולי? למה? מתי?
אלוקים, רחם עליי!
עזור לי לקבל את המציאות כמו שהיא. כמו שהחלטת שהכי טוב בשבילי.
אוף, על מי אני עובדת?
שוב מפחדת.

אני מבטיחה לך שהיא לא רוצה ברעתך. היא אוהבת אותך. באמת. היא פשוט לא יודעת איך להביע את זה.
היא מחפשת תשומת לב במקומות בהם צריך להילחם בשביל לקבל אותה.
אבל מבפנים- היא לא רעה. היא אחרת, אוהבת.
היא עוברת דברים קשים. היא ילדת שהתעללו בה כל החיים. לכן בשבילה, חברות היא משחק. והיא לא מכירה את הכלים הנכונים. היא לא מבינה למה את נפגעת. כי היא למדה כבר ממזמן לא להיפגע מדברים כאלו. ובשבילה הכול

בס"ד
אני כבר לא מזהה אותך, את יודעת?
את שונה. מחפשת תשומת לב במקומות בהם צריך להילחם בשביל לקבל אותה, על מה את נלחמת? אני רוצה לצעוק, לצרוח. למה את צריכה להשתנות בשבילם, להתנהג בצורה שלדעתם נכונה, לחזור כמו תוכי על אותם אידיאליים שחוקים בלא להאמין בהם באמת, בלא להבין את משמעותם? מה התועלת בכך?
אני אחת. שלרוב עומדת מהצד בוכה, מיוסרת או סתם שותקת. ואני לא יכולה לראות אותך משתנה כך מול עיניי,

בס"ד
אני שונה.
זה מצחיק שרק עכשיו שמתי לב לזה. לשוני.
ככל שאני מנסה להתגבר עליו הוא גדל ומתרחב בעיניי. לא משאיר לי נקודת התבוננות אובייקטיבית על מה שנמצא מסביבי.
אני לא יודעת אם השוני טוב. ייתכן שטוב להיות שונה מכולם, מיוחדת. אך ייתכן שבשבילי בשוני הספציפי הזה מזיק יותר מאשר מועיל.
השוני מתבטא בחשיבה, בכתיבה, בדיכאון שפוקד אותי מפעם לפעם. אני מנסה להילחם בשוני הזה. שגורם לי להיות

דמעה נושרת.
ועוד אחת.
ועוד אחת.
הן לחות, חמות, מלוחות.
שוב הן מטפטפות, בוכות.
אולי על מי שהייתי, אולי על מי שאהיה, ואולי גם על המרחק שביניהם.
יש בהם נחמה. איזושהי תקווה מחודשת. אפשרות שמעידה שכל אישיות, אפילו הגרועה ביותר, ניתנת לתיקון.
כמו גלים, הן מתנפצות בסערה על המחשבות שבראשי. דורשות להיכנס אליהן ולהציף בדמעות כאב טהורות, את כל אותן דעות, רגשות, הרהורים, מחשבות.

חודש ארגון. כל יום פעולה. עלון, ריקוד, קיר, חסויות, לימודים, הורים, חברות ובין לבין למצוא גם זמן לעצמי. ימים עמוסים, לחוצים, לא ייאמן כמה אפשר להספיק בעשרים וארבע שעות.
ופתאום הכול נגמר. הסניף שקט, החברות שונות, הולכים לישון בשעה נורמאלית, קמים בשעה לא נורמאלית, לומדים ולומדים ולומדים. אני יודעת שעכשיו עליי לחזור לשגרה. אך העיסוקים שמילאו את ימיי נראים כל כך ריקנים, משעממים, חסרי תכלית, ביחס לימי

בס"ד
אני הולכת בגף כפוף.
נכון, אני מודעת לבעייה, אני מטפלת בה, ומשקיעה לפחות חצי שעה ביום בשביל לתקן אותה. ואני יודעת שאתן רוצות רק בטובתי, ובאמת שאני מנסה להבין אתכן, אבל קשה לי.
אתן כנראה לא מודעות, לא יודעות. לא מבינות כמה זה פוגע לקבל במקום "בוקר טוב" או "איך היה המבחן?"- את אותה ביקורת כאילו חטאתי במשהו, "נעמה תזדקפי", "לכי בגב זקוף!", "משגע אותי לראות אותך ככה", אותך זה משגע? אז מה