יצירות של נעמה 55

הפחד מכרסם בי עד לשד עצמותיי, מתעתע בי, מה יהיה עליי? ומה יקרה? ואיך אסתדר? ואם לא? מליון שאלות, אפס תשובות. עשרות אפשרויות, אפס החלטות. מאות פחדים, אפס יכולות. אולי? למה? מתי? אלוקים, רחם עליי! עזור לי לקבל את המציאות כמו שהיא. כמו שהחלטת שהכי טוב בשבילי. אוף, על מי אני עובדת? שוב מפחדת.

אני מבטיחה לך שהיא לא רוצה ברעתך. היא אוהבת אותך. באמת. היא פשוט לא יודעת איך להביע את זה. היא מחפשת תשומת לב במקומות בהם צריך להילחם בשביל לקבל אותה. אבל מבפנים- היא לא רעה. היא אחרת, אוהבת. היא עוברת דברים קשים. היא ילדת שהתעללו בה כל החיים. לכן בשבילה, חברות היא משחק. והיא לא מכירה את הכלים הנכונים. היא לא מבינה למה את נפגעת. כי היא למדה כבר ממזמן לא להיפגע מדברים כאלו. ובשבילה הכול צחוק, משחק. היא רק לא מבינה שהיא מנסה לשחק דמקה עם כלים של שש בש. תעזרי לה, נשמה שלי. לך יש גם את הכלים, גם את הלוח ואת גם מכירה את חוקי המשחק. תעזרי לה, לילדה הזו שלא יודעת מה היא חברות, שמעולם לא חוותה אחת כזאת. תעזרי לה להבין, ולהתאים את סף הרגישות שלה לשאר האנשים. אל תעלבי ממנה. אני מבטיחה לך, בתור אחת שמעריצה את שתיכן, שהיא אוהבת ומעריכה אותך יותר מכפי שאת יכולה לדמיין. היא פשוט מנסה, זורקת אין ספור קוביות במקום להזיז חיילים, כדי לגרום לך להבין את זה, ולחייך.

בס"ד אני כבר לא מזהה אותך, את יודעת? את שונה. מחפשת תשומת לב במקומות בהם צריך להילחם בשביל לקבל אותה, על מה את נלחמת? אני רוצה לצעוק, לצרוח. למה את צריכה להשתנות בשבילם, להתנהג בצורה שלדעתם נכונה, לחזור כמו תוכי על אותם אידיאליים שחוקים בלא להאמין בהם באמת, בלא להבין את משמעותם? מה התועלת בכך? אני אחת. שלרוב עומדת מהצד בוכה, מיוסרת או סתם שותקת. ואני לא יכולה לראות אותך משתנה כך מול עיניי, הופכת להיות אחת כמו כולם, מאבדת את הייחודיות שבך. כבר אין לך סודות. הכול גלוי וידוע בפני חברה ששופטת אותך כל רגע. פעם היית חברה אמיתית, שיודעת להקשיב גם במחיר של איבוד פופולאריות. עכשיו, את כבר לא לומדת כי זה גורם לך להיראות יותר "מגניבה", את כבר לא טורחת להקשיב למי שבמעמד חברתי פחות משלך, כבר לא אכפת לך מאף אחד חוץ מהמעגל הקרוב אלייך וגם בו חשוב לך כל הזמן להבהיר את אותם אידאליים שחוקים, את אותם דברים שלמדת בעל פי כדי להיחשב ליותר, להיות יותר, להיראות למה? תאמיני לי שמעריכים אותך יותר כשאת אמיתית, כשאת מאמינה בדרך שלך והולכת בה, ולא בדרכם של אנשים אחרים שאוהבם להכריח ת כל העולם להיות כמותם. אבל לי אין זכות דיבור, כי אני כבר ממזמן לא בתוך המעגל הסגור הזה, שאת מעדיפה לשמוע רק את דעתו ולהתעלם משאר העולם. אז הלוואי שדרך המכתב הזה תקשיבי לי, בלי לדעת מי אני.

בס"ד אני שונה. זה מצחיק שרק עכשיו שמתי לב לזה. לשוני. ככל שאני מנסה להתגבר עליו הוא גדל ומתרחב בעיניי. לא משאיר לי נקודת התבוננות אובייקטיבית על מה שנמצא מסביבי. אני לא יודעת אם השוני טוב. ייתכן שטוב להיות שונה מכולם, מיוחדת. אך ייתכן שבשבילי בשוני הספציפי הזה מזיק יותר מאשר מועיל. השוני מתבטא בחשיבה, בכתיבה, בדיכאון שפוקד אותי מפעם לפעם. אני מנסה להילחם בשוני הזה. שגורם לי להיות בוגרת וחושבת יותר מאשר בני גילי, ומצד שני גורם לי לקחת כל דבר קטן ללב. ללא הצלחה. המחשבות ששוטפות אותי כמו נחלים, גורמות לי לחזור לחשיבה ולכתיבה לפני שאני מצליחה לחוות כיצד זה להיות ילדה רגילה. אחת ששמחה רוב הזמן, שאין לה סודות מתחת לכל דף אומלל, שלא מרחמת על עצמה, אחת ששלמה עם מי שהיא.אבל אני לא כזאת. זה טוב? זה רע? אני אמורה להיות ילדה רגילה ולאבד את המיוחדות שבי, או שאולי טוב לי יותר להמשיך להיות אחת שונה עם כל הקושי שבכך? האם אפשרי להמשיך לכתוב ולחשוב באותה מידה, בלי להכנס לדכאון מכל מבט, מילה או ביקורת שבעיניי לא נכונה? יש למישהו תשובה לכל השאלות האלו? הלו, מישהו שם?

דמעה נושרת. ועוד אחת. ועוד אחת. הן לחות, חמות, מלוחות. שוב הן מטפטפות, בוכות. אולי על מי שהייתי, אולי על מי שאהיה, ואולי גם על המרחק שביניהם. יש בהם נחמה. איזושהי תקווה מחודשת. אפשרות שמעידה שכל אישיות, אפילו הגרועה ביותר, ניתנת לתיקון. כמו גלים, הן מתנפצות בסערה על המחשבות שבראשי. דורשות להיכנס אליהן ולהציף בדמעות כאב טהורות, את כל אותן דעות, רגשות, הרהורים, מחשבות. אך אפילו הן לא מעניקות לי את השלווה לה אני מחכה כבר ימים, חודשים, שנים. אותה שלווה שמקורה בידיעה שהעתיד יהיה טוב. לפחות יותר מההווה. אנשים מסביבי רוצים שאתבגר. שאבין שהחיים קשיים אבל צריך להתמודד. לא לברוח בעזרת דמעות ילדותיות. אך הן מסרבות להינתק ממני. הם ניתנו לי בלידתי, ומאז אינן מרפות. והאמת היא שאינני בטוחה כלל, האם אני רוצה שהן יעזבו אותי. הרי אני מחליטה מה הן מסמלות בעיניי. הן יכולות להיות סימן לחולשתי, לילדותיות שבי. אך באותה מידה הן יכולות להיות סמל לנשיות שלי, לרגישות שבי, ליכולת שלי לספר לאחרים מה עובר עליי ולצפות לתמיכתם. גם אם אתאכזב. אז בבקשה, תודה על הרצון הטוב, אך תנו לי להמשיך לבכות. אני לא רוצה להתבגר. ואל תצפו שאוכל להסביר הכול בשאלה פשוטה של ״מה קרה?״ כי גם אם הייתי מסוגלת לבטא את עצמי ולספר, הייתי בוחרת לשתוק.

חודש ארגון. כל יום פעולה. עלון, ריקוד, קיר, חסויות, לימודים, הורים, חברות ובין לבין למצוא גם זמן לעצמי. ימים עמוסים, לחוצים, לא ייאמן כמה אפשר להספיק בעשרים וארבע שעות. ופתאום הכול נגמר. הסניף שקט, החברות שונות, הולכים לישון בשעה נורמאלית, קמים בשעה לא נורמאלית, לומדים ולומדים ולומדים. אני יודעת שעכשיו עליי לחזור לשגרה. אך העיסוקים שמילאו את ימיי נראים כל כך ריקנים, משעממים, חסרי תכלית, ביחס לימי חודש הארגון העמוסים. אני לא יכולה להימנע מהמסקנה הזו שנשמעת כל כך ילדותית, אך זועקת מתוך תוכי- משעמם לי בחיים. אני רוצה לעשות משהו מועיל, מעניין, שלא עשיתי עוד אף פעם, לפרוץ נמאס לי מהלימודים, מימי השגרה המשעממים שאם פעם הייתי מוצאת בהם נחמה היום אני רק מחכה שיגמרו (אם בכלל), מעצמי ששוב פעם הצלחתי, בכישרון רב, ובפעם המיליון, להיכנס לדיכאון. אני רוצה לצאת מכאן. למקום שיהיה לי בו שקט. אני רוצה שינוי מידי, עניין כלשהוא, להפסיק לבזבז שעות על גבי שעות בישיבה ממושכת על כסא לא נוח בציפייה לצלצול, שלא מביא איתו גאולה, כיוון שבבית שוב מחכה לי אותו חוסר תעסוקה, אותה ריקנות נוראית. זו לא הרגשה רגעית, אלא משהו שמלווה אותי כבר הרבה זמן. ויש לי הרגשה שעליי למצוא את אותו דבר מרתק ונסתר שיהפוך לי את השגרה למעניינת, כדי שלא אטבע בתוכה. השאלה היא רק היכן, היכן להתחיל לחפש? היכן מתחבא אותו דבר עלום מן העין? בלימודים? בכישרונותיי? ביכולותיי? היכן? בינתיים אני מחפשת, משתדלת לשמור על איזון, מושכת את הזמן כמה שאפשר, רק שלא הגיע אל אותו רגע בו אעמוד מול לוח השנה שפעם היה מלא בתזכורות, וכעת הוא ריק מכל תוכן, ולהבין שאין מנוס מהעובדה- שהחיים, לפחות שלי, משעממים.

בס"ד אני הולכת בגף כפוף. נכון, אני מודעת לבעייה, אני מטפלת בה, ומשקיעה לפחות חצי שעה ביום בשביל לתקן אותה. ואני יודעת שאתן רוצות רק בטובתי, ובאמת שאני מנסה להבין אתכן, אבל קשה לי. אתן כנראה לא מודעות, לא יודעות. לא מבינות כמה זה פוגע לקבל במקום "בוקר טוב" או "איך היה המבחן?"- את אותה ביקורת כאילו חטאתי במשהו, "נעמה תזדקפי", "לכי בגב זקוף!", "משגע אותי לראות אותך ככה", אותך זה משגע? אז מה איתי? למה אתן חושבות שזה נעים לי לשמוע את זה? בטח כשזה מול כולם, בטח ובטח אחרי שאני מנסה לשתף אתכן ומספרת לכן כמה הטיפלים הפיזיוטרפיסטיים שלי, ארוכים, קשים ובעיקר מעייפים. עם הטיפולים המתסכלים וההורים הלוחצים והלחוצים שלי אני עוד יכולה להסתדר. אבל עם ההשפלה, הכאב הנפשי וחוסר ההתחשבות הזאת שאתן עוד מצפות שאודה עליה (!!!), אני מצטערת אבל אני לא יכולה להתמודד. אני נשברת, בצד, בלי שתראו. אתן חברות שלי, אלו שאמורות לעזור ולסייע במקומות בהם אני לא יכולה להתמודד לבד. ולכן לפעמים אני חושבת, שהכל הצגה, שלא באמת אכפת לכן. כי כשמגיעה שעת המעשה וכלו רגעי הדיבורים, אתן לא תומכות, אתן רק מחריפות את הבעייה הזו שגם בלעדיכן היא קשה, מכאיבה, ומורידה בערכי בעיני החברה ובעיני עצמי. אני יודעת שאתן רוצות רק בטובתי, לכן חשוב לי שתדעו, שכרגע אני מעדיפה שתהיו אוזן קשבת ומייעצת, מאשר עין ביקורתית ומזלזלת, אני מצטערת אבל כאלו עיניים אני אותתר. יש לי מהן בתוכי די והתר.