נשמה.
את לא יודעת כמה כואב לי.
את באמת חושבת שאני לא מבחינה? תאמיני לי,קשה להתעלם..
אז את מסתכלת, עם המבטים הריקנים האלו,שמקרינים באמת את מה שאת מרגישה, ולא מה שמתבטא בפועל.
ואת שואלת שוב ושוב, עדן,הכל בסדר? ואני עונה כן, הכל כרגיל. ובאמת הכל רגיל,רגיל בצורה הכי לא שגרתית שיש. ואת שואלת שוב, מה ? באמת לא טוב לך?? אז כן, לא טוב לי,וזה האני הפנימי שלי אומר. מתחת לכל המסכות לכל הקליפות הכל כך יפות,כל כך כלומיות ,באמת לא טוב לי.מוזר בטח היית אומרת. אז אני אענה? למה מוזר?? את לא רואה שאני בנפילה?? פעם לא היית צריכה ולו דקות מועטות בשביל להבחין בשינוי קל ביותר, והיום, היום הכל השתנה.. בלי שום היכר.. ואז אולי זה גם קצת אני?? והרבה, אבל הרבה גם החברה.
ואני שזוכרת כ"כ טוב את השנתיים היפות האלה, שבהם הרגשתי שונה וחשבתי שיש מאין,המושיע הגיע, אבא שלי שאוהב אותי הקשיב לי, נתן לי מענה.. אבל כנראה ששנתיים לא הספיקו. לפחות לא לי. אבל את מי אני ישאל את כל זאת? את הרי כבר לא כאן. לפחות לא בשבילי..
ונשמה,
מי כמוך יודעת שהשתנית. אבל למה?! למען ה' למה?! איפה את, הילדה מדהימה והנהדרת שאני הכרתי? לאן נעלמת לי פתאום? או שמא אני נעלמתי?
אבל מילא היה זה רק זה, אבל הכל התדרדר. אני נופלת ונופלת וקשה לי לעלות. וגם כואב לי. קבלתי מכות.
ואני צריכה אותך, אבל את מעולם לא תדעי מזה. כי אני לא אספר לך, כי לי אין את האומץ.
אבל שתדעי דבר אחד- אני אוהבת אותך כמו תמיד וכלום לא השתנה. ואני צריכה אותך.. אבל בלי השינויים.. אולי זו בקשה גדולה מדי, אבל זוהי בקשה אחת, כי כואב לי ואת יודעת שהשינוי הזה או השנויים, רומסים אותי, הורסים אותי מהיסוד. ואת זה את יודעת.ולא אכפת לך. אבל לי אכפת ואני בוכה בלילות ולי זה כואב. כי זה אני.
אז כנראה ששנתיים באמת לא הספיקו.
תגובהתגובות