יצירות של באהבה ובאמונה..

סליחה על האיחור, הייתי צריכה השראה... קריאה מהנה=) קיץ. מבט אחד מבעד לחלון וכבר אלפי אסוציאציות מרצדות בראש. סרט נע של תמונות, תחושות ואפילו אחרי הרבה זמן, גם ריחות. שמים,מים,בריכה,כיף,הנאה,עופר. לא, לא שוב... למרות הנסיון להחזיק ראש בשיעור, ה x וה y מתערבבים עם הפרבולה, בוכה, צוחקת, מה זה משנה, ונשטפים. נעלמים.ואני נזכרת ביום הנורא ההוא, בשבוע המתיש הזה. אני זוכרת הכל כאילו קרה אתמול, את הריחות באויר, הטעם בשפתיים של ארוחת הבוקר, המתח הבלתי פוסק בשעות שלאחר הבשורה, הלילות הטרופים, הלוויה והשקט. לפני שלוש שנים: כיתה ז', שיעור עם המורה אפרת, הסטוריית עמ"י. "בנות, אני אעשה בדיקת מחברות בסוף השיעור" הדהד קולה. "אוף, דווקא היום לא הכנתי שיעורים" לחשה לי שירה, "דווקא היום. נכון היה היום מעפן?!" צחקקתי, קצת באנוכיות, "בכלל לא". הרצתי את הבוקר שכמעט נעלם ונגוז, את השיחה עם עופר, משום מה היום הוא התמהמה בבית יותר מן הרגיל, כאילו רומז שיעדר תקופה ארוכה, אפילו סידר את החדר, החליט שהוא לא רוצה להיות טרחה לאמא. דקות טקטוק בדלת הכיתה החזיר אותי למציאות הרעה, היסטוריה, בעע, מירב מי"א נכנסה, מלמלה למורה משהו באוזן ויצאה בטריקת דלת. "סיוון" קראה המורה, "גשי לחדר היועצת, היא רוצה למסור לך עניין חשוב..". הנהנתי, לכסנתי מבט לשירה שסמנה לי באגודלים "אוקיי, אני איתך" ויצאתי, גם בטריקה. חשבתי שזה בטח הציונים שלי בגיאוגרפיה עוד פעם ורגלי נשאו אותי בדרך המוכרת לאין שיעור אל חדרה של היועצת, הדלת היתה פתוחה. נשמתי עמוק, נכנסתי וסגרתי אחרי את הדלת. מבט קט לימד אותי שהחדר כאילו הוכן לבואי, עוגיות הקינמון האהובות עלי, האלו עם אבקת הסוכר למעלה נחו להן על השולחן מזמינות במיוחד, בקבוק מים מנירלים עמד לצידם כאילו צוותו מימי קדם, ורק אני נעמדתי, תוהה אם להתיישב או לא. " את מוזמנת לשבת ולהתכבד" שמעתי את היועצת, זו השהוציאה רבים בטווח גילי ממעמקי הדחי והשאול אל מעיין מים חיים, אל פרצוף מוכר עד כאב של החברה היותר טובה של אמא שלי, אל הבבואה של לא אחרת מסבתא, סבתא חנה האהובה שלי. סבתא, שיודעת עליי הכל ואף פעם לא קוראת לי בשיעור כי אני צריכה ללמוד ולא מערבבים ענייני עבודה עם משפחה. סבתא שעכשיו נראית כאילו הכאיבו לה ופגעו בה כ"כ קשה שא"א לתאר בכלל. סבתא שלי. "סיוון, כפרוני של סבתא שלה, בואי אלי, אני צריכה לספר לך משהו. היום, במהלך התאמנות של קבוצת חיילים בצבא התרחשה תאונה, חייל אחד כיוון בטעות את נשקו לעבר חייל אחר, החייל חשב שהנשק נעול אבל הנשק לא היה נעול והחייל בטעות פלט כדור אל עבר החלל והכדור פגע בחייל אחר.החייל נפצע בינוני עד קשה והובל מיד לבית החולים 'הדסה עין כרם' ומיד עבר ניתוח להוצאת הכדור והרסיסים. מהניתוח התגלה שהחייל בריא ושם אך יצטרך לעבור לא יכול להיות חשבתי לעצמי, משהו פה לא מסתדר,הפאזל לא מתחבר לי, זה לא הגיוני, עופר, אחי, החזק והשרירי, המעצבן, המצחיק, וזה שלא מפחד מכלום, עופר אח שלי, שהעיינים הכחולות שלו מרגיעות אותי כמו אוקיינוס שלם, משקיעות בי שלווה. אוקיינוס שאף פעם לא נעלם. אבל הוא פתאום כן נעלם, עכשיו, ואני גם, אני נעלמת לתוך לובן סמיך שאופף אותי ואחריו מגיע חושך מוחלט. התעלפתי. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במכונית, אני זוכרת שהנסיעה אחרי נצח הגענו, סבתא תמכה בי מצד אחד, שירה מצד שני ושלט קידם את פנינו, 'הדסה עין כרם'. נכנסנו, הגענו, חדר התאוששות מספר 231 מלמלה לנו המזכירה, כנראה קרה הרבה אם כבר הספיקו לעבור לחדר ההתאוששות חשבתי לעצמי. הגענו. אמא. אני רואה אותה, אבל היא כמו עברה שינוי, אמא שלי, היפה, התמירה, האוהבת, המסודרת הסתכלה בי בעיניים טרוטות ואוהבות והחניקה בכי. והופ נהייתי עטופה בה מכל הכיוונים.. לאחר זמן מה הבטתי סביבי, כמו מנסה לעכל ולהכיל את המראות החדשים, הכל מדיף לובן וחיטוי, המבט נודד מרהיט לרהיט, מיטה צנועה להורה התורן, שידה, מדף, וילון שמפריד בין החולים ומיטת חולה. המיטה של עופר, הרמתי את מבטי המבוייש, נתקלתי בעופר, מחובר לצינור, חבול וחבוש בבטן, מדיף גם הוא ריח חיטוי, מכנסיים ירוקות, צמיד טיפול נמרץ על ידו הימנית, כמו חורץ את גורלו, עיניים כחולות מזמינות, דורשות וחוששות. מבקשות קרבה. "היי סיוון", השתעלות, "תזהר" קראתי, "אל תתאמץ" , "בואי לפה, על ידי, קרצייה אחת".. "סיוון", קראי ועני לי על השאלה האחרונה בעמוד 246", "סיוון, סיוון?!" "כן המורה, כמובן שאני יכולה לקרוא, איזו שאלה בכלל" טרררררר, נשמע הצלצול.

-" סיוון, כמה פעמים צריך להגיד לך להפסיק?!" שמעתי במעומעם, מבעד לדלת, דלת הפלדה שסוגרת לי את הלב, שאוטמת את הנשמה, שמפריעה לאהוב. בסדר, אני יודעת שאני אשמה! אבל בהכל?! מה זה חוסר הצדק הזה?. מי יענה לי? מי ישיב? אפילו לא שאלתי באמת. רק חשבתי על השאלות. כנראה שזה לא מספיק. -"אני באה אמא". ושוב, הדרך המוכרת, לעבר המטבח. בשביל מה? אני שואלת את עצמי בכלל. בשביל מה כל זה?! שוב בשביל המבט המאשים עם הטלפון ביד. -"עכשיו גמרתי לדבר עם אבא". -"נו אז?!" -"נו אז? אז מספיק! די עם כל זה. לא מתאים לך כל השטויות האלו. את צריכה להתבייש. מה זה נותן לך? מה את מוצאת בכל זה?". ושוב כמובן, שאלה רטורית. בשביל מה לשאול בכלל? הרי היא לא רוצה לשמוע סיבה. אבל לא, היא לא רוצה לשמוע. ואחר כך שואלים אותי מאיפה קבלתי את העקשנות הזאת.. באמת!. -"טוב, בסדר..". -"אני מצפה שתעמדי במילה שלך. אחרת זה סתם יהיה חבל". למה חבל? אני הרי יודעת שאני לא אעמוד במילה שלי, אז למה היא מנסה אפילו? אני מכירה את עצמי יותר טוב ממנה נכון?! מתי תפנימו את זה?! אני מכירה את עצמי יותר טוב מכולם! נקודה. והדרך חזור. לעבר החדר. עם הריח המוכר, הבגדים המגוהצים והתמונות האהובות. כמו פעם ,שלי עם אמא, אבא ועופר. ושוב אותו המונולוג: "עופר, איפה אתה? מתי אתה חוזר? נכון רק אתה למדת איך להרגיע את אמא?! נכון שרק אתה?, עופר! תענה לי!! תמיד ענית. לאן נעלמת? ביחד עם אותן הבטחות יפות, שתתקשר, תחבק ותהיה בשהילי כאן תמיד. לאן נעלמת?. והקטסטרופה הרגילה. לי משעמם, ואז אני רוצה לישון, והופ, מגיעים החלומות. ואני לא רוצה "ואת, את לא יודעת כמה.. " –טלפון. אפשר להיות בלתי זמינה לכל החיים?? למה לא?! "אלינוש" מופיע על הצג. אם זה אלין אז צריך לענות. -" סיוונוש"? -"כן אלין?! -"מה נשמע מותק?" -"הכל בסדר, איך לך?" -"הכל מעולה". -"יופי, רצית ממני משהו?" -"כן. יוצאים היום. צריך להשתחרר". אבל אני בכלל לא רוצה לצאת!, אני רוצה להשאר. ולהשאר. להתחבא ולהתחבא. אני לא רוצה לצאת!. -"לאן הולכים?" -"לסרט. עם יואב ועומר." -"עם מי?" -"עם יואב ועומר. את קולטת?!?!" -"זו ההזדמנות שלך. עומר בא." -"אבל אין לי כח". בטח שלא אליו. -"דיי אל תבאסי, תבואי אז בשבילי." -"אני לא מאמינה שאני באה.." -"אחלה, בשמונה וחצי תהיי מוכנה, עומר יאסוף אותך.." -"בסדר." -"יאללה ביי מאמוש."

כמה עוצמות יכולות להיות באדם אחד? כמה הערכה יכולה להגיע אל אדם אחד? המון. וכל זה, זה פשוט מתנה. מתנה מאבא. וכמה יפה להסתכל מהצד ולהביט, להתבונן, להבין. להבין את זה. ההרגשה עילאית, מיוחדת. יש שוב למה לשאוף. אבל למה ראיתי את זה דווקא היום? כשאני עוד לא יכולה לתת משהו, להגיב, לחזק ולתמוך. חבל. והאהבה, פתאום היא מתחזקת. דווקא פתאום, דווקא היום. וזה גובר וגובר, מיוחד וגובר. ושוב כל הרגש מתפרץ, יוצא. מתפרץ ויוצא. ואל היעד הוא לא מגיע. אבל בסוף תינתן לי האפשרות. כי לכולם יש אפשרויות בסוף. אני בטוחה. אנחנו בטוחים. (בתקווה שמי שיצטרך להבין, יבין. ואם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז יום אחד. יום אחד, איזה נחמד להפטר מהכל ולשלוח הכל לעבר היום האחד הזה. איזה נחמד).

נשמה. את לא יודעת כמה כואב לי. את באמת חושבת שאני לא מבחינה? תאמיני לי,קשה להתעלם.. אז את מסתכלת, עם המבטים הריקנים האלו,שמקרינים באמת את מה שאת מרגישה, ולא מה שמתבטא בפועל. ואת שואלת שוב ושוב, עדן,הכל בסדר? ואני עונה כן, הכל כרגיל. ובאמת הכל רגיל,רגיל בצורה הכי לא שגרתית שיש. ואת שואלת שוב, מה ? באמת לא טוב לך?? אז כן, לא טוב לי,וזה האני הפנימי שלי אומר. מתחת לכל המסכות לכל הקליפות הכל כך יפות,כל כך כלומיות ,באמת לא טוב לי.מוזר בטח היית אומרת. אז אני אענה? למה מוזר?? את לא רואה שאני בנפילה?? פעם לא היית צריכה ולו דקות מועטות בשביל להבחין בשינוי קל ביותר, והיום, היום הכל ואני שזוכרת כ"כ טוב את השנתיים היפות האלה, שבהם הרגשתי שונה וחשבתי שיש מאין,המושיע הגיע, אבא שלי שאוהב אותי הקשיב לי, נתן לי מענה.. אבל כנראה ששנתיים לא הספיקו. לפחות לא לי. אבל את מי אני ישאל את כל זאת? את הרי כבר לא כאן. לפחות לא בשבילי.. ונשמה, מי כמוך יודעת שהשתנית. אבל למה?! למען ה' למה?! איפה את, הילדה מדהימה והנהדרת שאני הכרתי? לאן נעלמת לי פתאום? או שמא אני נעלמתי? אבל מילא היה זה רק זה, אבל הכל התדרדר. אני נופלת ונופלת וקשה לי לעלות. וגם כואב לי. קבלתי מכות. ואני צריכה אותך, אבל את מעולם לא תדעי מזה. כי אני לא אספר לך, כי לי אין את האומץ. אבל שתדעי דבר אחד- אני אוהבת אותך כמו תמיד וכלום לא השתנה. ואני צריכה אותך.. אבל בלי השינויים.. אולי זו בקשה גדולה מדי, אבל זוהי בקשה אחת, כי כואב לי ואת יודעת שהשינוי הזה או השנויים, רומסים אותי, הורסים אותי מהיסוד. ואת זה את יודעת.ולא אכפת לך. אבל לי אכפת ואני בוכה בלילות ולי זה כואב. כי זה אני. אז כנראה ששנתיים באמת לא הספיקו.

את! כן את. זה מכוון אלייך. מה כבר בקשתי? את האמת כלום. אז למה? למה עשית לי את זה? את חושבת שזה כיף. נחמד. ובטוח שלא היתה לך אפילו כוונה רעה. אבל מאחורי הכל יש גם אותי, על זה עוד לא חשבת. בטח את גם לא חושבת. מתוקה, יש כאן בן אדם. בן אדם עם תחושות, רגשות, מחשבות, עולם שלם. אבל את סוגרת הכל מאחורי הדלת, ופשוט בוחרת מה להוציא. אפשר להזכיר לך משהו? מה שנמצא מאחורי הדלת שייך לי. ולי בלבד! אז מה אם בחרתי לחלוק איתך חלק מהדברים?! בחרתי לחלוק אותם רק איתך. זהו. (אולי גם זה היה טעות אבל לא משנה..). וגם את בחרת, אבל לא היתה לך זכות. אני הבעלים! לא את. אז למה? מה חשבת לעצמך? שזה נחמד וכיפי. אעלק. אבל שוב כנראה שלא מכתב זה נכתב בהערכה רבה אלייך, אליכן, ועם בקשה קטנה, שימו לב. בשניה אתם יכולים להרוס משהו. שימו לב. אוהבת המון.

למה דוקא ברגעים אלו קל לי? איך פתאום המילים מאירות לי? ושוב, "אלוקי נשמה"... אבל לא! זה לא שוב, זה מחדש. היום זה פעם ראשונה כי להם זה כמו חיים חדשים. הם לא יראו יותר את אבא שלהם. הם לא יראו. הם לא יבחינו, ויתבוננו, בפנים שלו עוד פעם כשהוא יעיר אותם בבוקר. ושוב הבכי, מי הרשה לו להגיע בכלל?! כנראה שדרך הדלת האחורית לא צריך לבקש רשות. אז מה? נכון, מותר לבכות ואמא אומרת שזה גם עוזר, ואם זה לא עזר לי, מה זה אומר? אני לא בסדר?! כבר הגעתי ל "מחזיר נשמות לפגרים מתים" והמילים, רוקדות לי בין העיניים, מנסות להעביר לי מסר חדש. שאותו לא הבנתי. לא רוצה להבין.

הם אומרים לי תראי, תשמעי, אבל אני רואה, שומעת, בלי העזרה שלהם. הם מבקשים ממני – רק תדעי, אבל אני יודעת אז הם הולכים. למה הלכתם?! כנראה אני יכולה להמשיך לשאול, תשובה אני כבר לא אקבל. אני צריכה אתכם, תעזרו לי לפרוח ולגדול. עד עכשיו עזרתם לי לשכוח, לאן נעלם ה "להתקדם" ? נכון, אני ילדה גדולה, אז מה?! מי אמר שגדולים לא צריכים עזרה? אנחנו כנראה מתבקשים לעשות הכל לבד ובסוף מהם רק ההערה. טוב נו, לפעמים זה הארה. אז הגדולים שביננו, צר לי לאכזב אתכם, תפקידכם לא נגמר, ולנו יש עוד הרבה משימות בשבילכם, נתחיל באחת, קטנה, תשימו לב. אתם דרושים, בלעדיכם לנו קשה ללבלב. כי לפרח, גם כשההוא גדול, דרושים הצל, המים והאור.