והסתבר שהיה צורך לאגור כח, מפני ש....
ובכן, רוחמה שמעה אותן צוחקות, והיה עליהן לתת לה תירוץ מספק מדוע צחקו.
בעצם, לא היה עליהן לתת לה תירוץ, מפני שרוחמה עשתה טעות שדי נפוצה בקרב האנשים, והפנתה את שאלתה לרותם.
תוך שתי דקות היא ידעה בדיוק מדוע הן צחקו אתמול בלילה.
תוך שלוש היא אבדה את בטחונה העצמי בכישוריה החינוכיים, (שאלו הכישורים היחידים שחשבה שיש בה) בדקה הרביעית היא מיררה בבכי, והייתה מתה בדקה החמישית, אלא שתמר התערבה, והבטיחה לה שיש לה כישורים מדהימים, לאו דווקא בתחום החינוך, שעושים אותה למדהימה ומיוחדת במינה.
רוחמה הפסיקה לבכות, ונשאה את עיניה בתקווה. –כמו?- שאלה
-תראי,- אמרה רותם
–הרי את האישה הכי עתיקה והכי משעשעת שפגשתי בימי!-
הפעם אפילו תמר התיאשה.
למחרת נערכה הלוויה של רוחמה.
רותם צעדה ליד הארון, מנסה בפעם האחרונה.
-את היית הזקנה עם הכי-הרבה-רוח-חיים-בקבוצה! כ"כ אהבתי אותך ו..-
-אם כך- נשמע קול מתוך הארון –משמע עדיין יש בי תועלת!-
רוחמה פתחה את דלת הארון (לשם הבהרה, קברו אותה בתוך ארון בגדים מרוקן, מפאת קוצר הזמן, שכן היה עליהם לסיים את המסלול במועד) וקפצה החוצה.
הקבוצה נשארה באדישותה הרגילה, והלוויה המשיכה כמתוכנן.
ההספד הכי מרגש נאמר מפי רוחמה עצמה. היא היחידה שהזילה דמעות ולא נותרה אדישה.
רותם ותמר צחקו בצד למראה המדהים של רוחמה המתמוגגת בדמעותיה בהספידה את עצמה אל מול חברי קבוצתה האדישים.
לאחר מכן חזרו חברי הקבוצה לצעוד במסלול שנקבע מראש, מרכינים את ראשם לזכר רוחמה, כפי שנכתב בתוכניה. (הוכנס שינוי קל בתוכניה, בשל מותה הבלתי צפוי של רוחמה).
את הכבוד ללכת ליד המדריך קיבלו רוחמה ובנות חסותה, (בשל מותה, כמובן) אך הן ביכרו להישאר מאחורה, לצחוק על כולם, ולכבד בצחוקן את מותה של רוחמה. יהי זכרה ברוך.
תגובהתגובות