שלושה ימים לאחר מכן נערך טקס מכובד במלון האחרון בו שהו. את זכות הדיבור בטקס קיבלו המדריך, אף אחד, אחד, שניים, ג"ג, ורוחמה.
שכפי שהסתמן מהרגע שראו אותם, היו בעלי האישיות שבקבוצה.
אמנם רצו לתת גם לרותם ותמר לדבר, אך רוחמה הצליחה למנוע זאת. (וכך היה הדבר, כששמעה רוחמה שהן עתידות לנאום נחפזה אל המדריך, לשוחח עימו בכובד ראש בעניין –שמא יעלה לראשן הכבוד הרב הלזה, ותתחולל בו מהומה כבדה. והלא הן נערות בלבד! בזמני, נערות...- ברגע ששמע המדריך את המילה "בזמני" יוצאת מפי רוחמה, נכנע ומחק אותן מרשימת הנואמים).
הבאתי פה את מהלך הטקס:
-אהמ.. התכנסנו כאן היום, בטקס חשוב זה, על מנת להפרד באופן רשמי, ומרגש, מחברי הקבוצה איתם נאלצנו לחיות בזמן האחרון.
ראשון נזמין לכאן את המדריך היקר והאהוב, שבזכותו היה הטיול הזה מקסים כל כך.
מר שמעון שלומברג! זאת אומרת, מר דניאל קונלביץ'! הכוונה- אני עצמי, בבקשה!-
(למותר לציין שהנחיית הטקס הועתקה מקבוצה אחרת, ששם מדריכה, אגב, היה שמעון שלומברג. אך נחזור אל דניאל קונלביץ' הנושא דברי פרידה-)
-גבירותי ורבותי!- הוא התחיל
-נהניתי להדריך אתכם- המשיך
-מפני שאני נהנה להדריך קבוצות שקטות-ברובן- סיים
-תודה רבה למדריכנו הנאצל!כעת נזמין לנאות את הגברת היקרה אורית כרובלט.. אהמ.. ג"ג-בחילוף-אותיות-כמובן. בבקשה!-
-חברים יקרים- פתחה ג"ג
-בגללכם עברתי שבוע ללא רגשי אומללות- המשיכה
-אני מאושרת שהוא עבר וכעת אוכל להתאמלל כרצוני- היא הזילה דמעת-אושר, קדה, וחזרה למקומה.
חברי הקבוצה זנחו את אדישותם, והשתתפו בבכי האושר המרגש של ג"ג.
-כעת אף אחד מוזמן לבמה, לנחם את כולנו בחרוז-נהמה- (את זה המדריך כתב לבד)
אף אחד ניגש לבמה, זולג דמעות אושר לקראת סוף הטיול.
-שמחו, ידידי, על סוף הטיול,
כי הוא אך ורק התחלה של מסלול,
בו תפסעו מלאי אושר, יקירי,
כי במסלול הזה תזכו ללכת בלעדי.-
מחיאות כפים נלהבות ליוו את אף אחד למקומו.
בכי האושר התגבר, וכבר נראה היה שבקרוב יוכלו לשטוף את רצפת המלון. (שכן יש להבין, אנשים אלו לא בכו זמן רב, וכעת הוציאו את כל הדמעות שהצטברו בליבם פנימה, שהרי כל אדם בוכה לעיתים.)
אחד ושניים יעלו יחדיו, שלוש וארבע עליהם ירכב... אהמ... אופס, הייתי צריך לעצור ב"יחדיו". קדימה!
אחד ושניים עלו, אמרו יפה להתראות, קדו, וירדו.
הקהל הנרגש ענה להם להתראות, והגביר את זרם הדמעות.
עובדי המלון הופיעו בחליפות צלילה ובמגבים.
-אחרונה חביבה, הגברת מקסימה רוזנהיים, מוזמנת לנ.. אה, הגברת רוחמה גולדשטיין, מוזמנת לנאום!-
רוחמה עלתה.
-אינכם ראויים אף לא למילה,
רק בגלל שביקשו כתבתי המגילה,
רדו על ברכיים, בקשו מחילה,
בשל התנהגותכם המבחילה.
ראו איך הרסתם
כל חלקה טובה.
בלי רגש רמסתם
כבוד ואהבה.
לא הערכתם את חבריכם,
אך ציפיתם שיעריכו אתכם.
תתביישו! תינוקות!
לא די בלבכות!
עליכם לכפר! עליכם להיזהר!
לבל תפגעו בכבודו של אחר.
יכולתי למות, אך למען חשבון,
אפילו לא נמלאתם יגון.
לא טרחתם לכבד. אפילו ארון.
כאילו שרק הלכתי לישון.
וכשקמתי לתחייה
הוסבה הלוויה
לאכפתיות, לרגש, לאדם שבתוככם,
כמו נמאס לכם להיות אתם עצמכם.
התעוררו, יקירי,
האמינו, כדאי
לשים לאדישות סוף,
לומר למוות די.
מברכת אתכם
שתבנו את העולם גם בלעדי,
לרחם ולעזור זה לא יותר מידי.
אוהבת, וכואבת.
רוחמה.-
השתרר שקט, ולאחריו בכי גדול. אמיתי. אנשים חיבקו את חבריהם לשלום, בקשו סליחה על אתמול ושלשום, וקבלו על עצמם, מהיום, להיטיב לעולם, בכל מקום,
במקום להופכו לאיום.
וכשפיזר אותם האוטובוס הביתה, הם הסתובבו לנופף לשלום.
תגובהתגובות