שלום שירה. בוקר טוב! ראית את התזכורת? צריך לקום - יש יום שלם לפנייך וצריך לנצל אותו. משום מה המילים האלו תמיד גורמות לי להתחפר בשמיכה יותר ויותר.
איזה לנצל! מה לנצל?! את השעתיים שינה שיש לי היום בשיעור אנגלית? תודה, עדיף לי להישאר לישון במיטה.
עוד תזכורת ("שושו, בוקר טוב!") ועוד פעם הנודניק של השעון מעורר ("ואני שר, שתאמיני שאני מאושר...") ולי נמאס. אני מבטלת את השעון מעורר ואת התזכורת ומכסה את הראש שלי בשמיכה. צעדים. של אמא. כן, אני מכירה אותם טוב-טוב. "שירה, ממש מאוחר. קומי." אני לא רוצה ואימא מוותרת. בשביל מה לקום? כדי לישון בבית הספר או לבהות במורה בבלבול? כדי לצחוק בטיפשות מכל בדיחה גסה ומטופשת עוד יותר של חברה? כדי להסתכל בעצבנות על חבורת בנות שרוקדות על השולחן של המורה בהפסקה לקול מוסיקה לועזית בשיא הווליום?! או אולי זה בשביל לחזור הביתה ולהגיד "היי אמא, מה נשמע" ולתת לה נשיקה ולרוץ למחשב, כי סוף-סוף אני מגיעה מוקדם יותר מאחיות שלי. ולהיות במחשב עד הערב ואז להיזכר שלא עשיתי שיעורים, אם יש בכלל.
לי נשבר מזה, באמת. נשבר לי מהריקנות של עצמי ושל היום שלי.
אני צריכה להשתנות ואין לי מושג איך. אני צריכה לשנות את המראה של הימים שלי. הרי לא הגיוני שכל יום יהיה אותו דבר?!
אני פשוט מרגישה אבודה בין כל האנשים האלה שמקשקשים כל היום על מה שהם עשו או יעשו. לי זה תמיד נראה טיפשי, כי איך שאני רואה אותם – ואני רואה אותם! - הם לא עושים כלום חוץ מלדבר.
אני אומרת לעצמי לקום. יש לי רצון אבל אני מרגישה כאילו אין לי יכולת. הגוף נדבק למיטה ובחוץ יורד גשם. אני שומעת מלמטה את האחיות הקטנות שלי מפטפטות בהתרגשות ("איזה כיף שיורד כל-כך הרבה גשם!") ומתחשק לי לקום ולחבק אותן על תמימותן הילדותית אבל בה-בעת מתחשק לי לסטור להן, גם על תמימותן הילדותית.
ובסופו של דבר, אנשים אומרים לי שיש לי הרבה כוחות, אבל אני לא מצליחה אפילו לקום מהמיטה
ואומרים לי שאני חכמה, אבל כלום, כלום לא נכנס לי לראש גם אחרי שעות של ישיבה
ואומרים לי שאני בוגרת. אולי בגלל זה כולם נראים קטנים פתאום?...
תגובהתגובות