אי שם באחת הערים בוילה נידחת
נולד ילד בשעה טובה ומוצלחת.
כל אחיו מושיטים יד, מלטפים
בחום מחבקים מגנים ועוטפים
ואף מלמעלה בחן אלוקים,
וראה איך בילד הזה - מטפחים ומשקים.
כך חולפות השנים והתינוק הקטן
כבר נעשה ילדון - הגיע לגיל גן.
המשפחה מעודדת, הגננת מחייכת
והוא מוקף בסביבה חמה ותומכת.
והילדון הקטן כך מכיר עולם
של תמימות, ואמת, ששמח לכולם.
והנה תמה לה זו התקופה,
הילד אומר שלום עם נשיקה יפה,
וכך, הוריו אותו שולחים באושר
עם הילקוט הנוצץ - אל בית הספר.
והילד- הוא כבר תלמיד - היטב מוכן
עושה שיעורים, לומד למבחן.
הזמן כך עובר, מחייך בגאון
והילד, הנה נער - מגיע לתיכון.
עם הילקוט הזרוק לכיתה פוסע
אך המורה אפילו את שמו בקושי יודע.
וכך נפגשים מבטיהם של ההורים השניים
על הפרח שקיבלו - "מתנת שמיים"
והנער מסתכל סביב ונעצרת נשימתו,
הוא בוחן את משפחתו והחברים שאיתו
אמו שוב מעירה, ואביו כועס אפילו
והוא תוהה: האהבה - אמת או כאילו?
וכך הנער מבין, מכיר עולם
של זיוף, ושקר, שרע לכולם.
הוא מרגיש כי חושבים שהוא לא מסוגל,
ורבים רואים בו רק ילד מוגבל
והנער חש כי כבד לו המשא
ולא רואה כל שינוי שבאחרים נעשה
כך מתחבט, מתלבט ובסוף מגיע למסקנה
שבעצם לא ראה את כל התמונה.
הוא מסתכל על עצמו מאז שנולד
ושם לב שאף פעם לא היה לבד
הוריו ואחיו תמיד בשמחה בו טיפלו
המורים ציינו לשבח והשקעה חזרה קיבלו
כן, עכשיו הוא מבין שכולם כאחד
היטו ומטים את שכמם לתפקיד המיוחד.
תמיד היו לו חברים, אחים, אם ואב
שעשו עבורו את המיטב
והנער - קשה לו להודות אך הוא בטוח
כי באמת טוב לו, וכיף לו, והוא שמח
וכעת רק נותר לו להתפלל שימשיך ויגדל
ושסיפור חייו היפה יפרח ולעולם לא יחדל...
תגובהתגובות