יצירות של מושמושית

יצרתי בפוטושופ, תוך עיצוב ביד חופשית.

שכבי ילדתי עצמי את עינייך היקום כולו נרדם אט אט. כה קטנה הינך דמעות הן מילותייך אך טעם סבל טרם ידעת. נוחי ילדה עוד ארוכים הם ימייך מהמורות, שינויים בדרכך ייקרו. היי לעצמך המשיכי את חייך עת כולם מאחור דוממים נשארו.

יתמות נפשית מוות רגשי חבר דמיוני דמעות בעיני אי מי ינגבם כשלעצמי רק אני תקווה, שלום חזון, חלום שיר לא עדכני. (ואולי זה הזמן לעזוב הישן, לחיות ההווה, ללכת אל עתיד).

(זה לא מה שזה נשמע. אבל אם מצליח לכם לקחת במובן הפשוט - בכיף...) היא עמדה שם עמדה והתבוננה רואה למולה כיצד נכרה הקבר באדמה, הטומנת בחובה הרבה כל כך. כאן, כאן קבור חלום שנגדע באיבו. כאן קבורה נשמה שכללה בתוכה שתיים. כאן נקבר סיפור שאיש לא סיפר, אך לא היה איש שלא הכיר. היא עמדה שם, עיניה לחות משהו. העיפה מבט לעבר המלווים שלא הגיעו. עמדה שם גם ההיא. עמדו יחד. אלו שטיפחו את החלום בנאמנות. בעיוורות. אלו שהרכיבו את הנשמה המורכבת. שתי הדמויות גיבורות הסיפור, שחשבו שהן גיבורות, אך כעת יודעות כמה חלשות היו. רכנה אל הקבר הטרי. בכתה. בִּיכְּתַה את כל מה שבה נותר ונגמר. את הטוב - הרע האכזר. אז - הלכה בעיניים פקוחות אל האש. אז - התעקשה שלה לא מזיק, דווקא כיף. אז - דיברה ונאמה רבות מילים של אוויר, שעפו במשב רוח קטן. מתרוממת, הלאה. ורוכנת שוב. מבקשת מחילה מהנשמה ההיא שהרגה במו ידיה. רואה איך נסתם הגולל, שמותיר אותה עם חור פתוח. מחר, ישרור כאן שוב השקט. לא עוד שאון. מחר, כולם ישוחחו על ההיא שמתה. ולה כבר לא אכפת. מחר, יהיה כל זה שייך לאתמול. נוסטלגיה. או יותר נכון - הסטוריה...

קראתי לך, נקבתי בשמך, חיפשתי. לא ענית. ביקשתי מענה, זעקתי, התחננתי. אתה דממת. בכיתי, התייפחתי, מילאתי נהר דמעות. נעלמת. התייאשתי, הרפיתי, חדלתי מלרצות. ואתה - החרשת. דיברתי, שפכתי ליבי. הייתי כחולמת. חשתי בדד. השתתקתי, צעקתי לך צעקה אילמת. נשארתי לבד. הבנתי כי אין מי שיקשיב, הפנמתי. אין מרגיש. כנראה גם אתה שכחתני, כמו כולם. ואתה - לא מכחיש. ומחר, מחר אקום ליום חדש. ושוב אקרא. יאמרו שהינך שם, אותי חש. שאינך רע. ואני, אתקשה אך אאמין. בך. את עצמי אקים. ואמשיך להודות על הכל. לך. אלוקים.

לכם, כולכם. אלה שחושבים אותי למוזרה ואני חושבת אותם לנורמלים. אלה, שחוסר ההבנה שלהם כלפיי מביא להבנה שלי כלפיי עצמי. אתם, אתם שמכנים אותי במילים שכבר מכיתה ג' שכחתי איך מאייתים אותן. אתם שסוגרים את לבכם אליי, כשאני פותחת את ראשי לאחרים. כולכם, כל אלה שהם כולם אחד גדול, ונהנים לציין שאני לא כמו הכולם הזה. כל אלה שכל "וי" אצלם במבחן גרם לאיקס אחד גדול על מבחן החיים שלי. מי שבסך הכל איי פעם אהב לאהוב, עד שאיי פעם הזה נפגש איתי. מי שבסך הכל הוא מסכים עם הכול, חוץ ממה שלא. לכם, כולכם. רק רציתי לומר שאני אוהבת אתכם, מסכימה אתכם ומבינה את חוסר הבנה שלכם. אני במקומכם, גם לא הייתי מבינה. אולי גם במקומי. אולי - - -

טרם טעמתי את טעמך טרם נגעתי עוד לא ניסיתי את יופייך. עוד לא נכוויתי. כי עדיין לא ראיתיך ואת לא חייכת לא זייפת לא פצעת. בפנייך עוד לא נוכחתי. כי עדיין לא פגשתיך טרם נפוג קסמך המטעה ואני כבר ברחתי עוד לפני השקר. עם ליבי התוהה בַאמת בחרתי כי עדיין לא ניסיתיך אהבה.

יֵשׁ פְּעֲמִים, וְזֶה קורֶה לְעִיתִים בָּהֶם אַתָּה מוצֵא אֶת עַצְמְךָ תּוהֶה וּבוחֵן אֶל תוך הָפְּנִים כְּמו נִפְגָשׁ עִם הָנֶפֶשׁ שֶׁלְךָ.   וְהָלֵב בּוכֶה, וְכוּלְךָ כּואֶב יודֵעַ הֵיטֵב עַל מָה וְלָמַה לא מִתְעַמֵּק, וּכְּלוּם לא חושֶׁב רַק רוצֶה שְׁלא להיות שָׁמַה.   הָמָצְפּוּן פּועֵל חָזָק הָטוב שְבֶּךָ לא נותֵן מָנוחַ מַעֲטֶה הָאֲדִישׁוּת נִסְדָק וּפִתְּאום אַתָּה בּורֵחַ-   מִמִי שְׁאַתָּה, מִמָה שְׁגָרַמְתָּ חושֵׁשׁ שְׁמָא כּוּלָם יָעַלוּ עֲלֵיךָ לָמַה הִסְתָּבַּכְתָּ? מֶה עֲשִׂיתָ? רַק שְׁיַחְשְׁבוּ - זֶה לא קָשׁוּר אֱלֵיךָ!   הָנְשָׁמָה זועֱקֶת, הָלֶב נִקְרָע וְאֱינְךָ מֵבִין מָה זֶה הָיַה לו. אַךְ אָנָּא זְכור - אֵין אָדָם רַע, יֵשׁ אָדָם שְׁרַע לו...   מכתב בשעת חרטה עמוקה על מעשה שנעשה.. מחכה להערות והארות=)

כה רציתי לכתוב לך מילותיי, לשיר לך נשמתי, לצעוק לך, שתיקתי. אך אבדו לי כוחותיי, פרחה לה יכולתי. נותרה אך שתיקתי.

יבוא יום ומישהו יקרא את המילים הללו, אני יודעת. יקרא וירים גבה. לא יבין. הוא לא יודה שקרא, לא יגיב. אלא רק יגמע את המילים הללו בשקט. וחוזר חלילה. יגיע יום ומישהו יחפש את המילים הללו, אותי בעצם. הוא יחפש ולא ימצא, ישתוקק. ואני - אני אז כבר לא אהיה האני שהכיר. אני כבר לא אהיה. רק הרושם שהותרתי יישאר, הריח של המילים שפיזרתי. רק הנפש שתומצתה במעט מילים, שאנשים עבדו רבות בכדי להכיר - תישאר במילים הללו. עדות אילמת, זועקת. יבוא יום ויווכח, שידעתי שיחפש, ידעתי שירצה להבין. יבוא יום שיראה עד כמה רציתי להסביר אך אז לא היה קשוב. וכשיעמוד מול כל זאת אני כבר לא אהיה. לאותו יום השארתי את המכתב הזה. שיקרא אותו המישהו ההוא ויבין שלא צריך לחכות שאלך - בכדי לומר שלום. לא נחוץ שאעלם בשביל לרצות לראות אותי. לא הכרחי שאכתוב ואתאמץ בכדי להבין אותי. -- יבוא יום ומישהו יקרא את המילים הללו, אני יודעת. ואז, כבר לא יהיו לו מילים. וגם אם יהיו - לא יהיה לו למי לומר. ורק אז - יבין.

מוקדש לכל אלה שמנסים לעזור. לעודד. לחייך. אלה שיש להם מלא כוונות טובות, אבל פשוט לא מבינים כלום. אתם- לא רואים ולא מרגישים, לא מנסים ולא חשים, לא שומעים ולא מקשיבים, לא חושבים. אתם- לא מפריעים ולא עוזרים, לא שוכחים ולא זוכרים, לא תומכים ולא מפילים, לא מועילים. אתם- לא שמחים ולא עצובים, לא נשארים ולא עוזבים, לא רעים ולא טובים, לא אוהבים. אתם פשוט לא מבינים.

--לך. ושלעולם לא נפסיק להאמין.--- האמיני. האמיני בו, באחד המיוחד, היחיד. האמיני בכך שהוא ישנו בכל רגע תמיד. האמיני שהוא ישנו בעבר בהווה ובעתיד. האמיני בכך שמי שהביא אותך למקום מסוים הוא שיעזור לך לצאת ממנו בבוא הזמן. האמיני כי האחד שיכול לנסותך פעם אחר פעם יכול בכדי שלא תיפלי - להחזיקך איתן. האמיני בכך שמי שאמר והיה העולם, הוא אותו אחד שפסק שייחרב. האמיני בכך שאין סוף בני אדם מאמינים בו גם אחרי פגיעתו בהם עד כאב. האמיני כי מי שבישר לך נורא מאמין בכוחותייך וחפץ אך ורק בטובתך. האמיני כי כל מה שהוא שולח אינו רע. זכרי כי הוא שומע, והוא כאן לצידך. האמיני כי עוד יגיע יום, והוא לא רחוק, יום בו הכל יתבהר ותביני. או אז תעמדי למולו בחיוכך המתוק, ועד לאותו יום - האמיני. האמיני בו, באחד היחיד, המושלם. האמיני כי הוא רואה בך היחידה בעולמו שלו. האמיני ואל תחדלי. האמיני לכולם. האמיני.

שאלת אותי מה אני מרגישה. התשובה היא שכלום. זה מה שאני מרגישה. חבל. מה, זה באמת ייגמר ככה? או שלא? לא רוצה לדבר איתך, אבל רוצה אותך. מה עושים? לא עושים. זהו. עכשיו שקט. טוב. השתיקה הזו בוערת בי. מה זה אומר הפסקה? מה זה אומר לעזאזל? שלא נדבר? שכן? את רוצה להמשיך להיות בקשר? או שפשוט את לא רואה מציאות אחרת אז מעדיפה להמשיך? לא רוצה להיות חברה בגלל האגו של הזולת. אני לא צריכה שיאהבו לדבר איתי ולא יאהבו אותי, ואני כן. בקצב הזה יותר טוב לבד. כן, לבד. *** ה-פ-ס-ק-ה. נראה לי שהמילה הזו מאיימת יותר ממה שהיא. אבל מה היא? מה ההגדרה של הפסקה? מי אמור לשבור את השתיקה? אני? את? ואי אפשר לחלוק עם אף אחד, כי כולם שונאים אותך, ואף אחד לא מבין אותי. אז אני צריכה לשתוק. ואין מי שיקרא את השתיקה הזו, כי את הלכת, והרי חבר הוא זה שאמור לקרוא את המילים שמעבר לדממה. אין מי שישבור את השתיקה. אז אולי עדיף שלא יהיה אף מישהו בסביבה, שהרי, ממילא הוא לא איתי, הוא עם עצמו, המישהו הזה. לבד? לא, זה לא טוב. "לא טוב היות האדם לבדו". וזה בדיוק העניין, שבתחילה זה היה עזר, עכשיו זה כבר כנגדו. לא צריכה טובות. אין ברירה, אבל בוחרת לבד. אלוקים, מה? מה יהיה? יהיה טוב. סתם כי ככה כולם אומרים. וככה גם את אומרת. את לא באמת מאמינה בזה, אז למה? תמישיכי לקוות, בסוף זה יעבוד. זוכרת שפעם האמנת בי? זוכרת? זוכרת שפעם החלטת שאת לא תרימי ידיים? אז התלהבתי כשאמרת שאת מרימה, הרגשתי הישג בעובדה שאף אחד לא יכול לי. היום אני מבינה שניצחתי בלהפסיד. ניצחון כזה, לא הייתי מאחלת גם לא לשונאים שלי. העיקר שאת נהנית מותק, ושטוב לך בחיים, זה מבחינתי הכי חשוב. ולא, אני לא רוצה להיות חברה שלך ולקלקל אותך, לדעת שאני לא תורמת לך כלום ושאני לא מוסיפה לך, במקרה הטוב. אני מעדיפה להיות לבד ולהזיק לעצמי מאשר עם אחרים ולדעת שאני מזיקה להם. עדיף לבד. לבד.

אי שם באחת הערים בוילה נידחת נולד ילד בשעה טובה ומוצלחת. כל אחיו מושיטים יד, מלטפים בחום מחבקים מגנים ועוטפים ואף מלמעלה בחן אלוקים, וראה איך בילד הזה - מטפחים ומשקים. כך חולפות השנים והתינוק הקטן כבר נעשה ילדון - הגיע לגיל גן. המשפחה מעודדת, הגננת מחייכת והוא מוקף בסביבה חמה ותומכת. והילדון הקטן כך מכיר עולם של תמימות, ואמת, ששמח לכולם. והנה תמה לה זו התקופה, הילד אומר שלום עם נשיקה יפה, וכך, הוריו אותו שולחים באושר עם הילקוט הנוצץ - אל בית הספר. והילד- הוא כבר תלמיד - היטב מוכן עושה שיעורים, לומד למבחן. הזמן כך עובר, מחייך בגאון והילד, הנה נער - מגיע לתיכון. עם הילקוט הזרוק לכיתה פוסע אך המורה אפילו את שמו בקושי יודע. וכך נפגשים מבטיהם של ההורים השניים על הפרח שקיבלו - "מתנת שמיים" והנער מסתכל סביב ונעצרת נשימתו, הוא בוחן את משפחתו והחברים שאיתו אמו שוב מעירה, ואביו כועס אפילו והוא תוהה: האהבה - אמת או כאילו? וכך הנער מבין, מכיר עולם של זיוף, ושקר, שרע לכולם. הוא מרגיש כי חושבים שהוא לא מסוגל, ורבים רואים בו רק ילד מוגבל והנער חש כי כבד לו המשא ולא רואה כל שינוי שבאחרים נעשה כך מתחבט, מתלבט ובסוף מגיע למסקנה שבעצם לא ראה את כל התמונה. הוא מסתכל על עצמו מאז שנולד ושם לב שאף פעם לא היה לבד הוריו ואחיו תמיד בשמחה בו טיפלו המורים ציינו לשבח והשקעה חזרה קיבלו כן, עכשיו הוא מבין שכולם כאחד היטו ומטים את שכמם לתפקיד המיוחד. תמיד היו לו חברים, אחים, אם ואב שעשו עבורו את המיטב והנער - קשה לו להודות אך הוא בטוח כי באמת טוב לו, וכיף לו, והוא שמח וכעת רק נותר לו להתפלל שימשיך ויגדל ושסיפור חייו היפה יפרח ולעולם לא יחדל...

מעולם לא הבנתי אולי אי פעם אבין, כשאגדל. כששאלתי את אחותי כיצד ייתכן שיש ליקויי חמה וירח האם יש פיספוס בתכנון האלוקי? היא ענתה שזו תשובה מורכבת, ואני אבין זאת - כשאגדל. כשהתקוממתי שלמורים יש "שעת חלון" כשאני התלמידה צריכה לשבת המון, אז אמרה המורה, שנקודת המבט שלי מצומצמת והיא תסביר לי כשאגדל. היו רגעים שנפגעתי, שביכיתי את אותן עקיצות מאחיי הגדולים הם אמרו שאני סתם נחיתית שהם רק צחקו איתי ואת כוונתם אבין רק כשאגדל. וזה נכון, אני קטנה ולא מבינה אינני פילוסופית ואת הכל אוכל להבין- כשאגדל. רק תוהה - מתי אגיע לשלב בו אהיה מספיק גדולה? לתשובה על כך מעולם לא הגעתי. אך אולי אי פעם אגיע, כשאגדל.

יושבת על הספסל ומחכה לאתמול. לזמן שחלף. פוסעת בחולות שפיזרתי במדבר, סופרת את צעדיי אל הלא נודע. -- עומדת מול האיש הירוק ברמזור, נותנת לאדום להגיע ולאלצני לעצור. רודפת אחרי הנוצה שעפה לה ברוח, תופסת ושולחת לאוויר. -- יושבת על ספסל ומחכה לאדם שכבר הלך. תוקעת מבטיי במיכל האשפה הסמוך, מתכננת את כניסתי אליו. -- מצחקת למראה הילדים המתחרים הם רצים אחד אחרי השני. שמה רגל לאחד מהם. מנסה אותו. הוא נופל, קם, מנער את מכנסיו ו- ממשיך לרוץ. הלאה. -- הקנאה בוערת בי מול הריצה ההיא. מול היכולת לא להסתובב סביב עצמך. כנגד הדבקות ההיא, העיקשת אל המטרה. מטרה? מה זה בכלל?

לפעמים אני רוצה לשוב לעולם הקסום ההוא, של הילדים. לא, לא בגלל הדרישות הפשוטות שלו, ולא משום שהוא מוותר על מחויבויות מורכבות. אני פשוט אוהבת את התמימות שבהם, את הפשטות והיושר. את האפשרות לקבל כמעט כל דבר כמובן מאליו, וגם כשלא, והם בכל זאת ישאלו - עבורנו זה מובן מאליו.. כמהה לעיתים לתחושת הקלילות, לעיניים נטולות הדאגה, לעולם הסוכרייה והמקל. המקל והגזר. הגזר והסבא. עולם של סיפורים. אגדות. שם- חיוך פרושו שמחה, ועצב הוא כעס. שם אפשר לומר הכל- לא, לא משום שזה חוסר טקט, אלא שהמושג טקט לא קיים שם. והבכי, הוא טהור ונקי, מזוכך ומזכך. והדמעות - מתוקות, על אף טעמן המר. ** מתבוננת בערגה בעבר, שלעולם לא יהיה חלק מהעתיד. אחח, ילדים...

את, ששהית לצידי כשכולם נעלמו, שעודדת ותמכת כשכולם נלחמו, שהיית אדם כשאיש לא היה, שהקשבת למילותיי שאיש לא שמע. את, שחייכת אלי בזמן שבכיתי, שהחזקת אותי בעת שנפלתי, שציינת לשבח גם בשעת מבחן שהיית כל הזמן כאן- בשבילי. לך, תודה אמיתית, מכל הלב על שהיית איתי גם בכאב מאחלת שהכל יהיה לך מושלם ולעולם לא אצטרך להיות שם- בשבילך.