-" סיוון, כמה פעמים צריך להגיד לך להפסיק?!" שמעתי במעומעם, מבעד לדלת, דלת הפלדה שסוגרת לי את הלב, שאוטמת את הנשמה, שמפריעה לאהוב. בסדר, אני יודעת שאני אשמה! אבל בהכל?! מה זה חוסר הצדק הזה?. מי יענה לי? מי ישיב? אפילו לא שאלתי באמת. רק חשבתי על השאלות. כנראה שזה לא מספיק.
-"אני באה אמא". ושוב, הדרך המוכרת, לעבר המטבח. בשביל מה? אני שואלת את עצמי בכלל. בשביל מה כל זה?! שוב בשביל המבט המאשים עם הטלפון ביד.
-"עכשיו גמרתי לדבר עם אבא".
-"נו אז?!"
-"נו אז? אז מספיק! די עם כל זה. לא מתאים לך כל השטויות האלו. את צריכה להתבייש. מה זה נותן לך? מה את מוצאת בכל זה?". ושוב כמובן, שאלה רטורית. בשביל מה לשאול בכלל? הרי היא לא רוצה לשמוע סיבה. אבל לא, היא לא רוצה לשמוע. ואחר כך שואלים אותי מאיפה קבלתי את העקשנות הזאת.. באמת!.
-"טוב, בסדר..".
-"אני מצפה שתעמדי במילה שלך. אחרת זה סתם יהיה חבל". למה חבל? אני הרי יודעת שאני לא אעמוד במילה שלי, אז למה היא מנסה אפילו? אני מכירה את עצמי יותר טוב ממנה נכון?! מתי תפנימו את זה?! אני מכירה את עצמי יותר טוב מכולם! נקודה.
והדרך חזור. לעבר החדר. עם הריח המוכר, הבגדים המגוהצים והתמונות האהובות. כמו פעם ,שלי עם אמא, אבא ועופר. ושוב אותו המונולוג: "עופר, איפה אתה? מתי אתה חוזר? נכון רק אתה למדת איך להרגיע את אמא?! נכון שרק אתה?, עופר! תענה לי!! תמיד ענית. לאן נעלמת? ביחד עם אותן הבטחות יפות, שתתקשר, תחבק ותהיה בשהילי כאן תמיד. לאן נעלמת?. והקטסטרופה הרגילה. לי משעמם, ואז אני רוצה לישון, והופ, מגיעים החלומות. ואני לא רוצה אותם.
"ואת, את לא יודעת כמה.. " –טלפון.
אפשר להיות בלתי זמינה לכל החיים?? למה לא?! "אלינוש" מופיע על הצג. אם זה אלין אז צריך לענות.
-" סיוונוש"?
-"כן אלין?!
-"מה נשמע מותק?"
-"הכל בסדר, איך לך?"
-"הכל מעולה".
-"יופי, רצית ממני משהו?"
-"כן. יוצאים היום. צריך להשתחרר". אבל אני בכלל לא רוצה לצאת!, אני רוצה להשאר. ולהשאר. להתחבא ולהתחבא. אני לא רוצה לצאת!.
-"לאן הולכים?"
-"לסרט. עם יואב ועומר."
-"עם מי?"
-"עם יואב ועומר. את קולטת?!?!"
-"זו ההזדמנות שלך. עומר בא."
-"אבל אין לי כח". בטח שלא אליו.
-"דיי אל תבאסי, תבואי אז בשבילי."
-"אני לא מאמינה שאני באה.."
-"אחלה, בשמונה וחצי תהיי מוכנה, עומר יאסוף אותך.."
-"בסדר."
-"יאללה ביי מאמוש."
תגובהתגובות