את! כן את. זה מכוון אלייך.
מה כבר בקשתי? את האמת כלום.
אז למה? למה עשית לי את זה?
את חושבת שזה כיף. נחמד. ובטוח שלא היתה לך אפילו כוונה רעה. אבל מאחורי הכל יש גם אותי, על זה עוד לא חשבת. בטח את גם לא חושבת.
מתוקה, יש כאן בן אדם. בן אדם עם תחושות, רגשות, מחשבות, עולם שלם. אבל את סוגרת הכל מאחורי הדלת, ופשוט בוחרת מה להוציא. אפשר להזכיר לך משהו? מה שנמצא מאחורי הדלת שייך לי. ולי בלבד! אז מה אם בחרתי לחלוק איתך חלק מהדברים?! בחרתי לחלוק אותם רק איתך. זהו. (אולי גם זה היה טעות אבל לא משנה..). וגם את בחרת, אבל לא היתה לך זכות. אני הבעלים! לא את. אז למה? מה חשבת לעצמך? שזה נחמד וכיפי. אעלק. אבל שוב כנראה שלא חשבת. אז חבל, מאוד חבל. כי הסחורה מאחורי הדלת שהרשית לעצמך לפתוח עכשיו פגומה. כן נשמה שלי, את פגמת אותה. ולי נשאר לחשוב ושוב לדון אותך, את כל החברה לכף זכות. את יודעת כמה זה קשה? את לא יודעת. ואני יודעת שאין לי אפילו בשביל מה לחכות. תשובה ברורה כבר לא תהיה לי אבל מה שנשאר לי להגיד לך זה שגם אם הפנים לא אחרות, הלב כן. הוא פגום. התחושות פגומות. כבר לא כיף לדמיין. לא כיף.
מכתב זה נכתב בהערכה רבה אלייך, אליכן, ועם בקשה קטנה, שימו לב. בשניה אתם יכולים להרוס משהו. שימו לב.
אוהבת המון.
תגובהתגובות