עיתון שהצהיב מודיע באותיות שחורות
על מה שלא ישוב להיות.
באותיות ריקות של קידוש לבנה, הוא מודיע
על כל אלה שאינם.
דגל של מגן דוד כחול, וגוויות עטופות בלבן
סמלים צבעוניים, הצדעה אילמת.
אבל אני רק מתבוננת
בצבע אחד, כואב ומיותם
אדום.
צבע של כל כך הרבה כאב
וילד נוסף
מיותם.
חיבוק רחוק שלא נזכה לו
מלאך שומר שנחכה לו
דמעה שנבלעת כי אין זמן.
וכולם איבדו אותם
מזכרונם.
אבל אני לא שכחתי.
קוראת בעיון מודעה שהצהיבה
על אנשים שאבדו לי מכאן.
עכשיו כבר יש דרשות וסיפורי הסטוריה
אבל אצלי הכל עוד חי ופועם
הגעגוע הוא מעבר לזמן.
מערבולת של צבעים, מעבר לדמעות שקופות
נוצצות כבדולח.
מביטה לעבר תכלת של מעלה, בין כוכבים ואורות בוהקים.
רוצה שכל הצבעים בקשת חיי יישארו איתי
לנצח.
תגובהתגובות