יצירות של *#&למה?!*#&

שיר שהקלטתי לכבוד יום ההולדת שלי. כתבתי והלחנתי בכיתה ה'.

בס"ד כשהיא נולדה, היא הייתה בסדר גמור. בדיוק כמו כל תינוקת אחרת, אפילו הרגליים הקטנות שלה היו בגודל הנכון. לא היה שום דבר שירמוז לה מה יקרה כשהיא תגדל. היו לה שני הורים, והיא גדלה כמו כולם אז, בכפר הקטן, בהמון אהבה ובלגן. אבל כשהיא הגיעה לגנון החדש היא פחדה שתהיה שונה, היא הביטה בביישנות על כל הילדות הקטנות מסביבה. לכולן היו זוג רגליים קטנטנות, כולן היו ממש כמותה. ויום אחד, היא פגשה את בובי, השכן. הוא היה גדול והבין דברים חשובים מאוד. כל הילדים אהבו אותו, גם הילדה הקטנה. יום אחד בובי הזמין אותה, בשקט- לכוס שוקו. ובלי שאף אחד ראה או שמע, אמר לה בחיוך יום אחד היא גילתה שעוד ילדות מהגן קיבלו שוקו מבובי, ושגם לילדות אחרות הוא שיחק ברגליים, ודגדג והשתעשע. היא הייתה עצובה, ולא סיפרה לאף אחד, כי לא רצתה שיצחקו על הרגליים שלה. לאט לאט היא גדלה, והיא תמיד הסתכלה בזהירות על הרגליים, ושמרה עליהן שלא יגדלו. אבל הן גדלו, כל פעם קצת, והיא קיבלה נעליים חדשות כדי להחביא בתוכן את הרגליים שלה. כשהילדה גדלה עוד קצת, היא שמה לב שהרגליים שלה נהיות ממש גדולות, ונבהלה. היא החביאה אותן בגרביים עבות ובמגפיים גדולים, אפילו כשהיה חם בחוץ. לא הפריע לה שיחשבו שהיא מוזרה, העיקר שלא ידעו את האמת! את הסוד הנורא! שהרגליים שלה גדולות ומפחידות אותה. גם הרגליים של הילדות האחרות גדלו, אבל קצת. היא בדקה בשקט, הסתכלה מהצד, קיוותה שהיא לא היחידה שיש לה רגליים גדולות כל כך. היא הייתה צריכה לקנות נעליים מיוחדות, כי הרגליים גדלו כל כך, ולא היה אפשר עוד להכניס אותן לנעליים הישנות שלה. היא קנתה זוג סנדלים חדש, וכולם ראו. כולם ראו את הרגליים שלה! איזו בושה! כשהילדה הלכה ברחוב, היא השתדלה מאוד שלא ישימו לב לרגליים שלה, אמרו לה שלא מנומס להראות רגליים גדולות כאלה ברחוב, שזה אסור אפילו. היא פחדה שישימו אותה בכלא ויכעסו עליה כי הרגליים שלה גדולות מדי. היא מתחה עליהן גומיות וגרביים כדי שלא יגדלו, אבל זה לא עזר, הרגליים שלה גדלו וגדלו, כמו מפלצות ענקיות שאיימו לחנוק אותה. אז היא החליטה להתעלם מהרגליים שלה, ולהתנהג כאילו יש לה רגליים קטנות ורגילות. אבל אז ראו הילדה הבינה שהיא לעולם לא תוכל להסתיר את הרגליים שלה, שכנראה יש לה מחלה כלשהיא. היא החליטה להכיר אנשים דרך מקום מיוחד שקראו לו "אינטרנט". סיפרו לה שבאינטרנט רק כותבים ולא מסתכלים. אז היא הלכה לאינטרנט ובאמת הכירה המון חברות וחברים חדשים. עד שפעם אחת, ילד אחד שאל אותה איך היא נראית. "יש לי רגלים גדולות" ענתה בביישנות, סקרנית לגלות איך יגיב. הילד מאוד הסתקרן "תשלחי תמונה" כתב לה. היא לא רצתה. אבל אז היו עוד המון ילדים שביקשו שתספר להם על הרגליים הגדולות שלה, ותשלח תמונות של הרגליים. הם היו מתפעלים מאוד וסקרנים לשמוע עוד ועוד. בתמורה לתמונות, היא קיבלה מהם קפה. הקפה הזכיר לה את השוקו המתוק שבובי היה מכין לה, היא הייתה עצובה, אבל גם מאוד התגעגעה לשוקו המתוק שהכין במיוחד עבורה. היו ילדים שרצו להיפגש איתה ולראות את הרגליים הגדולות שלה. הם שיחקו בהן, והביטו בהן שעות ארוכות, הם חשבו שזה מיוחד ונהדר, היא רק רצתה את הקפה שהכינו לה. היא אהבה קפה, הוא הזכיר לה את השוקו שבובי היה מכין לה. היא נזכרה איך אמא סיפרה לה כשבובי מת. הילדה למדה לטפח את הרגליים שלה, כדי שיאהבו אותן. היא קישטה אותן ומרחה עליהן קרם מתוק ולמדה לצלם את הרגליים הגדולות והמכוערות שלה מהזווית שהדגישה את הגודל והמראה המיוחדים שלהן הכי הרבה. אבל לפעמים, בין כוס קפה לכוס קפה, היא הזניחה את הרגליים שלה, הסתירה אותם, ניסתה בכל כוחה להיות שוב ילדה קטנה וטובה שרק אוהבת שוקו. הילדה רצתה לרוץ, אבל הרגליים שלה היו כבדות ומסורבלות. היא לא רצה, והרגליים נעשו יותר ויותר גדולות. היא פחדה שיום אחד הן יגדלו כל כך ויסתירו אותה. בכל פעם שהילדה יצאה מהבית, היא ראתה איך אנשים גדולים וגם ילדים, מסתכלים על הרגליים שלה בסקרנות ובהתעניינות. כשהיא שיחקה עם ילדים קטנים, הם שאלו אותה "למה יש לך רגליים גדולות כל כך?" והיא לא ידעה מה לענות. בלילה היא הייתה תמיד בוכה. המורה בכיתה סיפרה לילדות שאסור להבליט את הרגליים, כדי שאנשים יראו שיש להן עוד דברים אחרים. אבל הילדה לא הרגישה שיש לה עוד דברים אחרים, והרגליים הגדולות שלה הבליטו את עצמן. הילדה הרגישה שהמורה אולי כועסת עליה, וגם אנשים אחרים שלא רצו להסתכל על הרגליים שלה ועברו למדרכה אחרת כשהיא הלכה ברחוב. היא הייתה עצובה ורצתה להסביר להם שהיא לא התכוונה, שהרגליים שלה גדלות לבד, אבל היא לא רעה. הילדים היו משחקים ברגליים שלה המון, וכבר מזמן הפסיקו לתת לה קפה. היא נשארה רק עם זוג רגליים גדולות שהלכו לפניה, אף אחד לא ראה אותה, הרגליים הגדולות שלה הסתירו הכל. יום אחד הילדה ראתה כוכב נופל. היא הביעה משאלה "הלואי והייתי יכולה להיעלם ולהיות קטנה בלי רגליים ענקיות" היא לחשה בדמעות אל השמיים העצומים. למחרת, הילדה נעלמה, היא מצאה לה מקום בו היא קטנה וטובה, ואף אחד לא מסתכל לה על הרגליים.

אדם רוצה, מנסה להגיע אל הבלתי אפשר. הוא צועק ובועט ודוחף לבדו לעולם לא יוכל. אדם מנסה להגיע, לגעת בקצה האינסוף. דבר חדש ומפתיע האדם רוצה לנסות. ובכל פעם שהאדם דוחף חזק עוד יותר ממקודם נפילתו, כאשר מגיעה קטלנית פי מליון, מייאשת. לאן מנסה הוא, האדם להגיע במאמץ כה עליון? ומה התמריץ הנעלם לשגעונו פתע פתאום? ... אדם מנסה לאהוב להעניק בכל ליבו הקטן. אדם מחפש אהבה מחפש את אושרו בעולם.

סתם פותחת את המחשב לרגע. מעיפה מבט. "יצירה חדשה.." טוב, למה לא, בעצם? כשאתם שואלים אותי מה שלומי. מה אתם רוצים לשמוע? אספר לכם על הסיוטים שרודפים בלילה, הזיעה הקרה שמכסה הכל, והחושך העוטף והמחניק. אני אספר גם על הכאבים, החלומות והגעגועים לאנשים שאהבתי כל כך. אבל לא אשכח, כי חינכו אותי יפה- לספר גם על דברים אחרים מעט. על הצחוק המתגלגל של אחותי הקטנה שאוהבת כשאני מניפה אותה גבוה גבוה באוויר. על החיוך הגאה של אמא כשאני מנגנת לה איזשהו שיר. על החברות, והחבר'ה שמפרגנים ואוהבים, גם אם אין להם שום מושג מה עובר לי בפנים. על נסיך חלומות, ותקוות, ותמונות שמלווים אותי כשאני מחייכת לעצמי. אני אוכל לתאר לכם בלי סוף, בדיקות, עינויים, גיהנום. אוכל גם לספר איך אני מחליטה לפעמים להושיט לכל אלה- ידי לשלום. מה אתם רוצים שאספר, כשאתם פולטים "מה העניינים?"..? רוצים אולי שאני אשאל אותכם שאלות נוקבות ואחייך חיוך שמבין? אולי אתם חושבים שמרוב שאני עסוקה בלרחם על חיי המוזרים, אז לא נשאר לי זמן להיות אכפתית בכלל לאחרים. אז יש לי זמן. אני פה. אל תשאלו אותי מה שלומי, ואיך בבית כי לי זה קצת עצוב. ספרו לי, תלחשו בדמעות או בשמחה- את מה שמעיק לכם בלב. אני אהיה איש שיחה אני רוצה כל כך לשמוע ולעזור. רוצה לצחוק אם תספרו בדיחה. בואו, התקרבו, לא אכעס אם גם אתה- תספר לי מה שלומך.

אני לא מסוגלת לראות אותך סובלת רוצה להבטיח שיהיה לך טוב תמיד. שלעולם אף אחד יותר לא יכאיב או יפחיד. אז נכון שאת גדולה כל כך וחזקה ואני נראית כמו ילדה קטנה וזקוקה. אבל יש לי כוחות יותר ממה שנדמה ואם לפעמים את מבוהלת- אני אעזור ואחבק. כי אין ברירה. אפילו שזה כואב ומפחיד וקשה. אני פשוט לא מסוגלת לראות אותך סובלת, אמא.

למה? למה היית חייב להיות כל כך נחמד בהתחלה. למה הבטחת שיהיה לי נעים? פיזרת מילים והמון הבטחות היית צדיק תמים לפחות. חשבתי שאולי תאהב אותי גם, ותהיה חתונה גדולה. אבל דיברת אז על מישהי שאיתה תתחתן מסכנה עשית לי בחילה. למה תפסת כל כך בחזקה?! לא נתת לי רשות לתת את רשותי. ובלי להתבלבל הרשית לעצמך להסתכל ולפגוע בנימי ישותי. למה אני עוד פוחדת? למה אני עוד כל כך בודדה? למה אני בוכה כשמול עיני עולה דמותך המשקרת הריקה שחשבתי שאהיה לצידה ונשארת לי רק השתיקה. לא לשווה הייתי בעיניך הייתי כלי, שבור, פגום, חסר אונים ויכולת להגן על עצמי מפניך, אוויל מפלצתי.

אני רוצה לכתוב שיר. שיר שלא יהיה ילדותי מדי. שיר לא סטנדרטי או פיקנטי וגם לא מדי סנטימנטי. אני רוצה לכתוב שיר. שיר שייגע בנפשי הרחוקה מדי. שיר שלא בורח או שוכח אלא רק נעים ובעיקר זורם וקולח. אני משתוקקת לשיר! שיר שלי, לבדי, בעצמי. שגם אם מילותיו זרות וקצרות הוא יהיה שלי בלבד.

עיתון שהצהיב מודיע באותיות שחורות על מה שלא ישוב להיות. באותיות ריקות של קידוש לבנה, הוא מודיע על כל אלה שאינם. דגל של מגן דוד כחול, וגוויות עטופות בלבן סמלים צבעוניים, הצדעה אילמת. אבל אני רק מתבוננת בצבע אחד, כואב ומיותם אדום. צבע של כל כך הרבה כאב וילד נוסף מיותם. חיבוק רחוק שלא נזכה לו מלאך שומר שנחכה לו דמעה שנבלעת כי אין זמן. וכולם איבדו אותם מזכרונם. אבל אני לא שכחתי. קוראת בעיון מודעה שהצהיבה על אנשים שאבדו לי מכאן. עכשיו כבר יש דרשות וסיפורי הסטוריה אבל אצלי הכל עוד חי ופועם הגעגוע הוא מעבר לזמן. מערבולת של צבעים, מעבר לדמעות שקופות נוצצות כבדולח. מביטה לעבר תכלת של מעלה, בין כוכבים ואורות בוהקים. רוצה שכל הצבעים בקשת חיי יישארו איתי לנצח.

אני מצטערת שהיתי כזאת נוראית וטפשה ואכזרית. לא חשבתי מה עשיתי, רק זעמתי ובכיתי ואתם נפגעתם אני יודעת. סליחה. עמדתי איתנה, לכאורה אנוכית נרגשת ורעה. אבל תדעו, לא מתרצת, רק מסבירה שאני לבדי בוכה בשקט ומבינה בדיעבד את מה שקרה. אז סליחה, מכולכם משפחה חברים חבר. אני כל כך רוצה שלעולם לא תסלחו לא מגיעה לי סליחה יותר.

מותר לך לבכות את חושבת שאם תחייכי לכולנו אז לא נראה שאת עצובה. את בטוחה שאם תדברי בקול בוטח אז נחשוב שאת לא פוחדת מכלום. את משוכנעת שאם כואב לך בפנים סימן שאת אדם רע. את אומרת לעצמך שוב ושוב להתחזק, לשמוח, לחייך ושוכחת שאת רק בן אדם קטן ותמים ומותר לך לפעמים לבכות.

לנגן לנגן על העצבים. לשבור את כל מה שנשאר. לשיר על הווה ועתיד ועבר. כי זה מה שעושים כשמנגנים. לנגן את הלב, כמו שהוא קטן ואדום ושוקק חיים. לשיר לו שיר מקסים על חלומות מתוקים רחוקים. לנגן בכלי מיתר, או בכל מה שאפשר. לנגן לנגן ולשיר בקול גדול. להוציא מהפה את הצלילים כמו דף רשום במכחול. לנגן על העצבים שלי ושל כולם. כי כולם כאן עצבנים, ואין רוגע בעולם חוץ מאשר- כשמנגנים.

כל העולם במה: "את שחקנית מוכשרת" תמיד אומרים לי. "יכולת הדרמה שלך יוצאת דופן" מחמיאים ומשבחים. ככה מאז ההצגה בת החמש דקות במסיבת חומש בכיתה ב'. ככה כל החיים. אני מביטה לאחור, אל היום שחלף. איך פקחתי את עיניי בעייפות. הסיוט המבעיט מהלילה אותי רדף. הרגשתי עייפה ולא ידעתי מה אני רוצה יותר- לישון שוב, או לברוח מהמיטה והסיוט. קמתי מהמיטה באיטיות, מנסה להבדיל בין חלום למציאות. זה כל כך קשה, צריך בשביל זה טקס הבדלה שלם, כמו בין קודש לחול. אמא זרזה אותי. יכולתי לקום מייד, אבל ההצגה שלי התחילה. סצנה ראשונה- חולה אנושה, עם מקרה חמור של מגרנה קשה. "לא אמא, אני לא מסוגלת. היום- אני בבית נשארת! בבקשה, אני מרגישה רע כל כך, הראש מסתחרר ואני תיכף מקיאה. את לא מאמינה לי? תראי, אולי יש לי חום?" אמא אפילו לא בודקת. "ההרגשה הרעה תשתפר, אין מה לעשות." פוסקת "קחי אקמול ותצאי, בסוף עוד פעם תאחרי!" אמא הולכת אנה ואנה. ואני רק רוצה שתבוא אליי לחדר, לשמוע מה הפחיד אותי כל כך בלילה. מתארגנת בעצלתיים, רעש של מנוע אוטובוס ברקע, יוצאת מהבית שעה אחריו. סוף סצינה. נכנסת לכיתה, סצינה חדשה. "בוקר טוב!" אני מגלמת הבוקר את המדריכה האידיאלית, מאירת פנים ושמחה. "שלום כיתה י"א, מה נשמע? איזה יופי של בוקר, אה?" כיף לילדה פה, חיבוק ותפיחה על השכם שם. וסיפורים מרתקים מפה לאוזן. לאט לאט מהתפילה מגיעות כולן, ואני בכלל לא נטלתי בה חלק, כמובן. הפרצוף המחוייך נותר, אוכל, כסף במכולת, שירים וגיטרה. בקיצור, מנצלים כל רגע של ההפסקה הנותרה. "בוקר טוב בנות, נא לשבת ולהוציא חומשים" סוף סצינה, המורה מגיעה. המורה לא מפסיקה לדבר, משרבטת שטויות על הלוח. הראש נופל, אני עייפה, אבל ההצגה עוד ארוכה, צריך להמשיך בה בכוח. אני לא צריכה את הכדור הלבן המעצבן. אני יכולה להתרכז בלעדיו. עכשיו אני הילדה החרשנית והשנונה. משרבטת ציור במחברת ומוסיפה קו מתחתיו. שולפת מהראש איזו תשובה נבונה "בדיוק! מקסים!" משבחת בחיוך המורה.ומקשה על התירוץ, ואני משיבה. "אבל אולי בעצם אפשר להבין אחרת מפירוש הרמב"ן, הרי אולי אין כל סתירה בינו לבין הרבע"א?" אני והמורה מתנצחות בקולניות, אני מוכיחה בקיאות ולשון חריפה והסצינה נקטעת בצלצול מיוחל "הו, אלי. תודה!" ארוחת צהריים תמיד מגיעה בסופו של דבר, ואיתה סצינה נוספת כשכל מה שאני יכולה לחשוב עליו מסתכם בציונים כושלים ובפגישה עם גוף זר בגופי, שלי עדיין כואבת. אני משחקת אותה ילדת "לא אכפת לי" עכשיו. לא אכפת לי ליד מי אשב, לא אכפת לי אם האוכל מגעיל. לא ממש מפריע לי אם החברה אליי תיצמד, ולא כואב אם מישהי נוגעת בי. זה לא מזכיר לי כלום, שום דבר לא קרה בגופי. זה קרה במחזה אחר, לא בסצינה הנוכחית. ולא מפריע לי לשמוע בעיות טפשיות של חברה, או עצה מטומטמת מאחרת. לא אכפת לי על דיאטה חשובה, כי אני בכלל לא לא מקיאה אחר כך בכל מקרה. ובסוף היום, סצינה חדשה, שוב בבית עם המשפחה. לעזור וללמוד, אני עכשיו מייצגת מתבגרת נורא עסוקה. יש לימודים, ושיעורי בית, ויש גם פעולה לחניכות. יש חזרות, ויש לי חוג גיטרה, ואני מעבירה היום שיעור פרטי תמורת כמה פרוטות. אז אני מתרוצצת, ובין לבין גם עוזרת לקפל כביסה. ועם כל הטררם שאני מייצרת, אני עדיין מרגישה שכלום אני לא עושה. ושביום למחרת, בדיוק כמו הערב, רשימת המטלות תהיה זהה. ואני עסוקה וכל כך מתחייבת, שאין לי זמן להספיק לגמור כלום. הסצינה נגמרת כשאני יוצאת עם גיטרה כי "בטח אבא, סיימתי הכל" אני משיבה בביטחון לאבא, שהעיז לשאול. אני יוצאת החוצה, ועם עצמי קצת שרה. מתנחמת בקול שלי, הגבוה. שרה לאט, והמנגינה מתגברת, האצבעות רועדות על המיתרים. והגיע הזמן למונולוג שלי, לא הספקתי לעשות חזרות. אז אני מאלתרת, ובקול סמכותי מנקה בשיעול את הגרון. "אהמ. טאטע, נממאס לי כבר. קשה לי, אתה מבין?" מפנה את ראשי למעלה, בטח שם נמצא הזרקור הראשי. "אלוקים אדיב, רחמן. אני כבר כל כך בודדה. ואיש לא יודע, ואיש לא מבין מאיפה כל הכאב שלי בא. תעזור לי אלוקים!" אני קוראת ומביטה בפסים הלבנים על גופי. חושבת על הפצע הפנימי שנוצר בסצינה אחרת, מזמן, מול שחקנים אחרים. "איש לא מאמין לי, כולם כועסים. ואף אחד לא יודע למה. ואליך, הריבון של כל העולם, אפנה בכאב- כמה? כמה אוכל לסבול לבדי? כמה אוכל עוד לשאת?" והתפקיד קשה לי, הדמעות עולות, התחברתי מדי לדמות המוצגת. במקרה כזה פשוט אין ברירה, אני מהבמה חייבת לרדת. אני יוצאת החוצה, נבוכה, ובוכה. ומתחילה מונולוג קצת אחר: "החיים הם עולם של משחק ותפקידים. ואתה לבדך, הבימאי. אני שחקנית כאן בעל כרחי, והזרקור לא מכוון רק אליי. לא עשיתי אודישן, לא בחרתי בתפקיד. לא נשאלתי ולא נעניתי. לא קיבלתי הפסקות, לא היו לי חופשים, זה תפקיד של משרה מלאה. ואין מי שיכתוב לי את התפקיד והדרישות, אני בהצגת יחיד מאלתרת בחוסר ברירה. ואתה, שם למעלה, בשורה הראשונה. אתה הבימאי, והמלאכים שלך הם הצופים. איש לא מכתיב לי מונולוגים מותאמים, אין עם מי להתייעץ על הביצוע או לבקש עזרה וייעוץ נוספים." הבימאי חוכך ידיים, הוא סומך עליי שאמלא את תפקידי באופן מושלם. בכל בוקר, כשאני מתייצבת לתפקיד שיידרש- אני מודה לו, לבורא העולם. שמאמין בי, שנותן סצנות ויודע שאני השחקנית המושלמת. רק אני לא יודעת, רק אני נבוכה. ומשתדלת להאמין שבסוף ההצגה, מחכה לי משכורת הולמת. הדמעות שלי זולגות, על הכל ועל כולם. ואני חושבת על כל השחקנים בעולם. שאין מי שישמע את התפקיד שלהם, אין מי שילחש מהפרגוד. הם מבצעים במושלמות את התפקיד שלהם. והולכים לקהל הצופים, לראות עוד. אני כל כך רוצה להפסיק לשחק בהצגת השוטים הזאת. לקבל את השכר אם הוא מגיע לי בכלל, ולקנות לי פופקורן גדול. לשבת בקהל הצופים השותק, ולנסות לעזור לשחקנים הבאים. יודעת שעל הטעויות שלי גם הם יחזרו, בהצגה שגדולה מהחיים.