ליקרה לי ביותר!
אני מביטה בך. עם החיוך המתקתק הזה. הרצון להרשים. האודם הזועק הזה. המחשוף הזה שנועד כאילו לשדר- 'הלו, אנשים, שימו לב, אני קולית!' והחצאית הזאת, שבקושי מגיעה לברך שלך... מה זה? את יודעת מאיפה באת בכלל? את מגדירה את עצמך דתייה? אז מה זה? שמת לב איך את נראית? תסבירי לי, אני רוצה לדעת, באמת! אני מסתכלת עלייך בחיוך, אבל בפנים נגעלת. באלי ממש לצעוק לך, להגיד.. שבעצם.. על מי את עובדת? את יודעת שזה לא את, אל תנסי לשחק אותה. את שקופה כמו אוויר, את רוצה לשחק מישהי שאת לא. אז בבקשה, בשביל עצמך... תביני שזו לא הדרך.
באמת שאת לא מבינה שאת יפה כמו שאת. שאני הכי אוהבת אותך בעולם עם החיוך המתוק הזה, עם החצאית הישנה שלך שאת הכי אוהבת (ככה גילית לי לפני חודש) עם החולצת מחנה מלפני שנתיים, עם הקוקו הארוך, עם העיפרון השחור ועם הסומק שאת אף פעם לא מצליחה לשים כמו שצריך... פשוט ככה אני אוהבת אותך, מדהימה שכמותך.
אני יודעת שקשה לך. הרי סיפרת לי את זה פעם. באחת הפעמים היחידות שדיברנו באמת. את אמרת לי שקשה לך עם הקטע הזה של להסתיר כל הזמן. ואני הבנתי אותך. הרי אני מכירה אותך הכי טוב בעולם! ייעצתי לך להבין למה את הולכת בצניעות, כי רק אז תוכלי באמת להסכים עם עצמך ויהיה לך יותר קל. אז את הקשבת לי. הרגשתי שאת מקשיבה לי באמת. אבל אז הן הגיעו אלייך. הבנות האלה. הם הפעילו עלייך לחץ חברתי כל כך גדול, שהרגשתי שאת נשברת מבפנים. ממש הרגשתי את זה. הן לא התכוונו, ממש לא. הרי הן לא מכירות אותך בכלל. לא. אבל עצם זה שהן עברו לידך ברחוב, בכזאת קלילות, בכזה אושר.. את רצית להיות כמותן. לא רצית להיות שונה. אז אני לא שתקתי. ביקשתי ממך לשכוח. להתעלם כמה שאת רק יכולה. את רצית להקשיב לי, אבל לא יכולת. ראיתי את זה בלב שלך. רצית פעם אחת להרגיש את טעם החופש. ללכת פעם אחת בצורה שאת רוצה. לא בצורה שבוחרים לך כולם- חצאית ארוכה, חולצה ללא פתח (אפילו קטן..) שרוולים ארוכים.. רצית פעם אחת להרגיש מה זה להיות כמותן, לטעום פעם אחת את טעם החיים שמעולם לא הכרת באמת מקרוב.
אני ניסיתי למנוע ממך, אבל את חזקה יותר ממני. הרי מה אני בסה"כ? את זו שבסוף מחליטה. את זו שבסוף עומדת מול הקושי, לא אני.
אבל בתור הקרובה אלייך ביותר- לא יכולתי לראות אותך ככה, הולכת בדרך שונה משלך. אז החלטתי לכתוב לך. להסביר לך. כי כשאני מדברת את לא מקשיבה, את עסוקה בלמרוח על עצמך אודם זועק שפעם סיפרת לי שאת שונאת אותו. אבל עכשיו כנראה דברים השתנו. עכשיו אני כבר סתם מיושנת, לא מבינה באמת איך הולכים היום הדברים המודרניים. כי מי אני בעצם? לא משהו כזה חשוב.
אז רציתי להגיד לך, יקירתי, שאני איתך בכל מה שתעשי. אני מאמינה בך. אני יודעת שקשה לך, אני מרגישה את זה. אבל אני רוצה שתדעי שאני מבינה אותך ושלמרות הקשיים שלך- בסוף עוד תביני ותתחברי אליי באמת. בסוף תשני את הדרך העקומה שאת הולכת בה עכשיו. בסוף תחזרי לחולצת מחנה ולחצאית הקומות שאת כל כך אוהבת. בסוף תחזרי לסומק הבהיר ולעיפרון השחור, ותורידי את האיליינר, והרימל, ואת האודם מגעיל הזה שאת כל כך שונאת, ואת כל הזבל הזה שתקעת על הפנים כדי לטעום. לטעום דרך אחרת. בסוף תחזרי, אני יודעת.
אוהבת אותך מאד ומאמינה בך בלי גבולות.. כי אם רק תרצי, אראה לכולם את האור הזוהר שיש בך!
הנשמה שלך.
תגובהתגובות