דמעה נושרת.
ועוד אחת.
ועוד אחת.
הן לחות, חמות, מלוחות.
שוב הן מטפטפות, בוכות.
אולי על מי שהייתי, אולי על מי שאהיה, ואולי גם על המרחק שביניהם.
יש בהם נחמה. איזושהי תקווה מחודשת. אפשרות שמעידה שכל אישיות, אפילו הגרועה ביותר, ניתנת לתיקון.
כמו גלים, הן מתנפצות בסערה על המחשבות שבראשי. דורשות להיכנס אליהן ולהציף בדמעות כאב טהורות, את כל אותן דעות, רגשות, הרהורים, מחשבות. אך אפילו הן לא מעניקות לי את השלווה לה אני מחכה כבר ימים, חודשים, שנים. אותה שלווה שמקורה בידיעה שהעתיד יהיה טוב. לפחות יותר מההווה.
אנשים מסביבי רוצים שאתבגר. שאבין שהחיים קשיים אבל צריך להתמודד. לא לברוח בעזרת דמעות ילדותיות. אך הן מסרבות להינתק ממני. הם ניתנו לי בלידתי, ומאז אינן מרפות.
והאמת היא שאינני בטוחה כלל, האם אני רוצה שהן יעזבו אותי.
הרי אני מחליטה מה הן מסמלות בעיניי. הן יכולות להיות סימן לחולשתי, לילדותיות שבי. אך באותה מידה הן יכולות להיות סמל לנשיות שלי, לרגישות שבי, ליכולת שלי לספר לאחרים מה עובר עליי ולצפות לתמיכתם. גם אם אתאכזב.
אז בבקשה, תודה על הרצון הטוב, אך תנו לי להמשיך לבכות. אני לא רוצה להתבגר.
ואל תצפו שאוכל להסביר הכול בשאלה פשוטה של ״מה קרה?״ כי גם אם הייתי מסוגלת לבטא את עצמי ולספר, הייתי בוחרת לשתוק.
תגובהתגובות