לפעמים אני רוצה לשוב לעולם הקסום ההוא,
של הילדים.
לא, לא בגלל הדרישות הפשוטות שלו,
ולא משום שהוא מוותר על מחויבויות מורכבות.
אני פשוט אוהבת את התמימות שבהם,
את הפשטות והיושר.
את האפשרות לקבל כמעט כל דבר כמובן מאליו,
וגם כשלא, והם בכל זאת ישאלו - עבורנו זה מובן מאליו..
כמהה לעיתים לתחושת הקלילות, לעיניים נטולות הדאגה,
לעולם הסוכרייה והמקל. המקל והגזר. הגזר והסבא. עולם של סיפורים. אגדות.
שם- חיוך פרושו שמחה, ועצב הוא כעס.
שם אפשר לומר הכל-
לא, לא משום שזה חוסר טקט, אלא שהמושג טקט לא קיים שם.
והבכי, הוא טהור ונקי, מזוכך ומזכך. והדמעות - מתוקות, על אף טעמן המר.
**
מתבוננת בערגה בעבר, שלעולם לא יהיה חלק מהעתיד.
אחח, ילדים...
תגובהתגובות