[טוב... אז אחרי הרבה הרבה זמן... מצטערת..=) ]
תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן.
יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.
"נטעעע!!!" צווח אילן. "תפסיקי כבר! יא-אללה עם אמא'שלך..."
איילת הרימה את ראשה. "כן אילן?"
הוא הסמיק. "סליחה אמא."
האחרים גיחכו ואיילת חזרה בחיוך לפרוסה שהייתה עסוקה בלמרוח עליה שוקולד.
"איילת, אני לא אוהבת שוקולד בלחם," עקמה ניצן את אפה. "אני אוהבת רק גבינה או אבוקדו."
"בסדר חמודה. הפרוסה הזאת תהיה של נטע ואני אכין לך פרוסה עם גבינה."
"ואני גם רוצה תפוח," הוסיפה ניצן.
"קחי לך מהמקרר."
"בוקר טוב, כולם." עדי נכנסה למטבח המרווח. היא התרגלה במהירות לעובדה שהיא כבר לא צריכה לקום מוקדם כדי להכין כריכים לה ולשני אחיה הקטנים, לדאוג בערב שניצן תכין את שיעורי הבית שלה, לנקות ולסדר את הבית ולהכין אוכל. "מה נשמע? ניצנוש, החולצה שלך מלוכלכת. לכי להחליף."
"טוב," אמרה ניצן בצייתנות. "אבל שתדעי לך שאני לא באמת רוצה לעשות את זה!" קראה כשכבר הייתה מחוץ למטבח. כולם צחקו. "אז מה, ככה את מכריחה את אחותך לעשות כל מה שאת אומרת לה?" גיחכה נטע.
"היא כבר רגילה לעשות כל מה שאני אומרת לה, בתנאי שזה הגיוני. אם אני אגיד לה לסדר את הבית – כולל חפצים שלא שייכים לה – היא לא תסכים..."
"אבל עכשיו היא בחדר איתי!"אמרה נטע ועקמה את אפה. "לדעתי זה לא הסידור הכי טוב בעולם," האחרים נעצו בה מבטים שואלים. "למה לא סידור טוב? נראה שאתן מסתדרות יופי!" אמרה איילת ונטע משכה בכתפיה. "בחיים לא חשבתי שילדה כזאת קטנה תוכל להיות כל-כך מסודרת."
"היא למדה את זה ממני," אמרה עדי בסיפוק מסוים.
"אבל החדר שלכן גדול ומרווח כך שכל אחת יכולה לסדר את החלק שלה באיזו צורה שהיא רוצה," ניסתה איילת לנחם את בתה.
"תראי, נטע, אנחנו רק שבוע אחרי החתונה ותודה לאל אנחנו מסתדרים יופי, כולנו ביחד. זה רק טבעי שיהיה לך קת קשה שפתאום יש לך שותפה חדשה לחדר שלא מתנהגת כמוך ושונה ממך בקטע הזה. אבל אל תדאגי; לאט לאט את וניצן תלמדו להסתדר אחת עם השניה והכל יהיה טוב ונחמד ויהיה לכולנו כיף ביחד!"
"וואלה עדי, אחלה נאום. רק שכחת להוסיף שאני אצמיח כנפיים ואהפוך למלאך השומר של כולכם ובזכותי יהיה לכם טוב כל-כך!" אמר יונתן והביט בלגלוג קל באחותו הגדולה.
ניצן צחקה, אולם נטע רק שיחקה בחביתה שלה ונראה היה שלא שמעה בכלל את חילופי המילים האחרונים.
"תשמעי, אמא, אני רוצה חדר פרטי, חדר לבד," דרשה נטע פתאום.
"אבל אי אפשר, את יודעת את זה," אמרה אילת בתקיפות.
"אלא-אם-כן את רוצה ללכת לישון בסלון," אמר יונתן.
"שתוק."
"היי, זה לא כזה נורא!"
איילת הציצה בשעונה. "קדימה, כולם. אתם צריכים ללכת לבית הספר עכשיו. כולם לקחו את ארוחות העשר? בחיי, אני צריכה להתרגל לזה שעכשיו יש לי שישה ילדים להכין להם אוכל..." מלמלה, ספק לעצמה ספק לאחרים.
כולם קמו באנחה.
"דביר כבר יצא, נכון?" שאלה עדי.
"כן... הוא העדיף להישאר בבית הספר הקודם. בצדק – הוא בשנה האחרונה שלו ואין סיבה שיעבור."
"אני חושבת שהוא העדיף להישאר שם בגלל החברה שלו..." מלמלה ניצן וכולם צחקו.
"נו, אז יש לו בחורה. מה יש?"
"שום דבר," מיהר יונתן להרגיע. "זה סתם... מצחיק."
"טוב, קדימה, לצאת. אתם בטוחים שאתם זוכרים את הדרך לתיכון ולבית הספר היסודי?" שאלה איילת בדאגה.
"כן, אמא, הכל בסדר," אמרו אילן ונטע בחוסר סבלנות. "אז יאללה, ביי אמא!" הם הדביקו נשיקה חטופה על לחייה. ניצן הקטנה עשתה כמוהם ואיילת לטפה את ראשה בחיבה.
"להתראות חמודים. בהצלחה!"
"ביי!"
חמישתם יצאו לדרך, מעט חוששים מההתחלה החדשה המצפה להם. אילן דחף את כיסא הגלגלים של עדי מאחור ויונתן, נטע וניצן הלכו מעט לפניהם, מפטפטים בקלילות שחיפתה על הלחץ וההתרגשות בה היו שרויים שלושתם.
"ניצן!" קראה עדי לאחר כעשר דקות של הליכה מהירה.
התלתלים השובבים של ניצן הסתובבו לכוונה. "מה?"
"את צריכה לפנות פה ימינה – " עדי החוותה בידה לכוון עליו דברה. "אחר כך תמשיכי ישר ותגיעי לבית הספר שלך. בסדר?"
ניצן הנהנה. ניתן היה לראות את עיניה מתעגלות בחשש ואת רגליה שרעדו מעט. ניצן עמדה נטועה במקומה ולא הראתה כל נכונות לזוז משם. "מישהו יכול לבוא איתי? אני מפחדת..." היא בקשה בקול חלוש.
נטע העיפה בה מבט קצר. "מה, את מפחדת?"
ניצן הנהנה שוב ברעד. "זה בית ספר חדש ואני לא מכירה שם אף אחד ועלולים לדחוף אותי ולצחוק עליי ואני לא אדע לאיזו כתה להיכנס ו – " הפחד נשמע בברור בקולה.
נטע משכה בכתפיה בהבעה קלה של זלזול.
"נטע - - " הזהיר אילן. "אל תתחילי לרדת עליה עכשיו!"
"טוב נו," אמרה נטע, מתגוננת מזעמו הקרב ובא של אחיה הגדול. "אני ויונתן נלך איתה. בואי, ניצן."
"סליחה?!" קרא יונתן. "אני לא מתכוון ללכת עד לשם ולחזור בחזרה רק בשביל ילדה קטנה ופחדנית!"
"הילדה הקטנה והפחדנית היא אחותך, למקרה ששכחת. אז בוא ואל תעצבן אותי עכשיו!" אמרה נטע ברוגז וניצן הנהנה בהבעה מעוררת רחמים.
יונתן כבר הספיק להכיר את נטע וידע שאי אפשר לסרב לה לעולם – היא תמשיך ללחוץ, להפציר ואף לאיים עד כי יענה לבקשתה ולכן הוא פשוט נאנח והפטיר "בסדר" קטן, שהסתיר את מה שבאמת רצה להטיח בפני "האחות-החדשה-והמעצבנת-שקטנה-ממני-בשלושה-חודשים" שלו.
על פניה של ניצן ניכרה הקלה מרובה ועיניה נעשו עגולות פחות. "תודה!" היא אמרה בקול מתוק. "ביי עדי! ביי אילן!" היא קפצה על עדי בחיבוק של פרדה.
"בהצלחה מתוקה," איחלה לה עדי.
"יונתן, תירגע, לא קרה אסון!" צחק אילן כלפי יונתן, שהעביר משקלו מרגל לרגל תוך כדי רטינות בלתי פוסקות.
יונתן שלח מבט מלא טינה בנטע וניצן, שהתחילו ללכת זו לצד זו כשזרועה של נטע כרוכה סביב כתפיה של ניצן כאילו גוננה עליה מהעולם. יונתן חשב לרגע להשאיר אותן לבדן ולהמשיך בדרך עם אילן ועדי, אך בדיוק באותו רגע נטע סובבה אליו את ראשה. "יונתן, אתה בא?" היא שאלה במתיקות.
היא נאנח בשנית. "כן, אני בא." רוטן עדיין, יונתן הצטרף לשתי הבנות. עדי ואילן הביטו אחריהם וצחקו. "עושה רושם שהם כבר חברים טובים," אמר אילן.
"כן..." השיבה עדי ושניהם שתקו פתאום. הם הביטו זה בזה ואז פשוט המשיכו להתקדם, שומרים על שתיקתם ששניהם לא ידעו מה פירושה.
*
"בוקר טוב תלמידים," צעדים נוקשים, מהירים, חדים. האות ר' מתגלגלת והקול חד, ברור, תובעני משהו.
"בוקר טוב המורה," ענו התלמידים אחריה כהד וקמו כאחד. עדי ואילן הביטו בהם בבלבול. בבית הספר הקודם – בו למדו בשבוע שעבר, אף כי נדמה היה שעבר נצח שלם מאז – התלמידים לא היו צריכים לעמוד בפני המורים כשנכנסו. כמו כן, הכיתות לא היו מעורבות. היו ארבע כיתות בכל שכבה – שני כיתות בנים ושתי כיתות בנות. בתיכון הנוכחי הכיתות היו מעורבות - השכבה חולקה לפי יחידות לימוד - והשניים חשו באי נוחות מסוימת.
עיניים שחורות, תוקפניות וישירות סרקו את תלמידי הכיתה, נחות לרגע על כל תלמיד ותלמידה, שעמדו זקופים במקומם. אילן מיהר אף הוא לקום אך עדי נשארה לשבת. גם לו רצתה – היא לא יכלה לעמוד כמו שצריך.
המורה הקשוחה למראה החוותה קלות בידה וכולם התיישבו מיד. "שימו לב," אמרה שוב בקולה התובעני והתוקפני. "היום הצטרפו אלינו שני תלמידים חדשים."
ראשי כל התלמידים הסתובבו אליהם באחת. עדי התכווצה מעט במקומה.
"אילן בן שושן, עדי עמר, הציגו את עצמכם."
אילן דיבר ראשון. "אני אילן, אני בן 17... עברתי לתיכון פה כי עברנו דירה. אני אוהב לשחק כדורסל ו... זהו, אני חושב..." הוא העיף מבט נבוך בכיתה והתיישב לאחר שהמורה החוותה קלות בידה.
המבטים הסקרניים של התלמידים הופנו כלפי עדי.
"היי... אז הממ... קוראים לי עדי עמר, אני בת 16 וחצי... אני גם הגעתי לפה כי עברתי דירה. אני אחת ממש מסודרת..." היא חייכה חיוך קטן, אך העיניים שהביטו בה נותרו קפואות. "אני מקווה שאשתלב פה בכתה..." סיימה בקול חלוש.
"תודה," אמרה המורה בחדות וראשיהם של התלמידים הופנו לעברה מיד. "אני המורה כרמית, אני מורה קשוחה שדורשת משמעת. מובן? אני מקווה שתשתלבו יפה בכיתתנו. כעת, נא להוציא ספרי היסטוריה. כולם, עכשיו."
בבת אחת כל הספרים היו על השולחנות. עדי נאבקה עם רוכסן הילקוט שלה וחשה בפניה המאדימות. אילן הבחין במצוקתה. הוא קם ממקומו ופתח לה את התיק.
"אילן, שב בבקשה," אמרה כרמית בחדות.
"סליחה... אני רק רציתי לעזור לה עם התיק..." מלמל אילן. נבוך, הוא התיישב במקומו. כמה תלמידים צחקקו. "היא נכה!" לחשש מישהו. עדי שנאה אותו.
"שקט!" קראה המורה ומחאה כף. "נא לפתוח בעמוד 156."
כולם שמרו על שקט. אפילו רשרוש הדפים - הנלווה בדרך כלל לפתיחת הספרים - לא נשמע.
המורה החלה להרצות על משורר כלשהו, אך עדי לא הקשיבה. מבטה נדד על ילדי הכיתה, שכולם נעצו מבט מתעניין לכאורה במורה. הילדים האלו ילמדו איתי עד סוף התיכון? היא חשבה בחלחלה. הם נראו לה קרים ומרוחקים, כל כך שונים מהילדים בתיכון הקודם.
לרגע עלתה בה המחשבה לצאת החוצה לנשום קצת אוויר, אך מיד דכאה מחשבה זו כשחשבה איך תיראה כשתנסה לפלס דרכה בין השולחנות, בעזרת כיסא הגלגלים המסורבל שלה. לכן היא פשוט התכווצה במקומה וניסתה להראות קטנה כמה שיותר, אך בתוכה פעם אי שקט והיא התפתלה בקושי במקומה.
"גברת עמר!" גערה בה המחנכת. "הפסיקי להתפתל במקומך והקשיבי לשיעור."
עדי קפאה במקומה. "סליחה..."
"אל תעני לי! פשוט שבי בשקט!"
במשך כל אותו שיעור עדי הייתה קפואה, ערה למבטים המלגלגים והמרחמים שננעצו בה מדי פעם.
היא יצאה להפסקה, מדוכדכת. לא התחשק לה לצאת החוצה. היא לא רצתה לשאת את המבטים שבוודאי יינעצו בה ללא הרף.
הכיתה התרוקנה והיא נשארה שם לבד. אילן יצא גם הוא. כשהפלאפון שלה צלצל והיא ראתה את שמהשל ליאת מהבהב על הצג היא חייכה והתעודדה מיד. "היי ליאת. מה נשמע?"
"עדי!!!" צווחה ליאת בתגובה. "איזה כיף לשמוע אותך! איך היה עד עכשיו? בית הספר הזה נחמד?"
"לא במיוחד."
"למה לא?"
"תראי – הספקתי לשנוא את המורה, את התלמידים – לפחות את רובם – ואת הכיתה עצמה. היא כל-כך צפופה ואני לא יכולה לזוז בה בכלל."
"אויש... מסכנה! מה, זה כיתות מעורבות, נכון?"
"כן... זה דיי מוזר. קצת מציק אפילו."
"אבל בטוח יש שם כמה בנים שווים, לא?" ליאת צחקקה בשובבות.
"פחח... טיפשה!"
"למה?! טוב חכי, בר רוצה לדבר איתך."
"עדי, מנשמע..."
"סבבה! קצת מעצבן בית הספר הזה, בלשון המעטה... איך איתכן?"
"בסדר... קצת מוזר בלעדייך. את יודעת שחביתה, הסגנית, נכנסה היום לכיתה ואמרה משהו כמו: "היום נפרדנו מנערה חכמה מאוד וחשובה מאוד לבית הספר שלנו..." כולם נשפכו מצחוק איך שהיא אמרה את זה..."
געגוע קל הציף את עדי. היא התגעגעה להווי של התיכון הקודם. "טוב, אולי אני אעבור בחזרה לשם," הרהרה בקול.
"מה, כל-כך גרוע לך שם!" אמרה-שאלה בר בנימה מרחמת.
"סתם מבאס. כולם שם שקועים בתוך עצמם והמורה קשוחה פחד... הכיתות מעורבות, ידעת?"
"וואו, בהצלחה! טוב.. אנחנו צריכות להיכנס לכיתה. תמסרי ד"ש והמון בהצלחה לאילן!"
"תודה, ביי."
הקו נותק ועדי חפשה במבטה את אילן אך לאכזבתה הוא לא היה בכיתה.
צלצול צורם נשמע והתלמידים זרמו במהירות לכיתה, בשקט ובסדר מופתי.
המורה כרמית נכנסה וסגרה אחריה את דלת הכיתה בנקישה חרישית, בלתי נשמעת כמעט.
אילן עוד לא נכנס לכיתה.
"כולם לפתוח ספרים." פקדה כרמית.
איזה ספרים? שאלה את עצמה עדי, נבוכה. היא הבחינה שכולם מוציאים ספרי מדעים, מאוחר מדיי.
"עדי!" נזפה בה כרמית. "לא שמעת שאמרתי להוציא ספרים?"
עדי הסמיקה ומלמלה משהו לא ברור.
אילן התפרץ פתאום לכיתה כשסומק קל בלחייו, שיערו פרוע ועיניו נוצצות בחדווה. כל התלמידים נעצו בו מבטים נדהמים. איש מהם לא העז אפילו לחשוב לאחר לשיעור של המחנכת כרמית, שעיניה השחורות סרקו את אילן בזעם מהול בתדהמה. "כן, מר בן שושן?" היא דרשה בקול בקוטע, חד ותקיף.
"אני מצטער... שחקתי כדורסל עם השישיסטים..."
"ככה? ולא חשבת על השיעור המתבזבז?? היום תישאר עוד שעה לאחר הלימודים."
כשאילן לא זז, הרימה כרמית את קולה. "עכשיו שב, חצוף! אתה רוצה שהעונש יוחמר?"
הוא גרר את רגליו וצנח במקומו. בדרכו הגניב חיוך שובב לעדי, שישבה מכווצת במקומה.
"טיפש מטופש," התוו שפתיה ללא קול.
אילן משך בכתפיו והחל להעתיק מהלוח, שהתמלא במהירות מפתיעה.
* * *
אני לא אוהבת את בית הספר החדש שלי. עם כל הכבוד לדירה החדשה שרחוקה מבית הספר הקודם, ממש לא כיף לי לגור פה. המורה בבית הספר שונאת אותי ואת כל התלמידים, בעצם. אני רוצה לעבור חזרה. הכל שונה פה. לא אכפת לי לנסוע כל בוקר לתיכון הקודם.
בעצם כן. אני לא יכולה לנסוע כל עם כיסא הגלגלים המעצבן הזה. אוף.
אבא ואיילת אמרו לי שאני צריכה להגביר את תרגילי הפיזוטרפיה שלי ועכשיו, במקום שעה וחצי תרגילים בשבוע, אני עושה ארבע שעות בשבוע שזה יצא לי בערך שלושה ימים בשבוע ואני צריכה להתאמן גם בבית. תמיד, בלי להפסיק. הם לא ייגמרו בחיים התרגילים האלה.
זה קשה! לא רוצה לעשות את זה. מספיק קשה לי גם ככה, בלי תוספת תרגילים שהם רק כאב ראש אחד גדול.
נמאס לי מהכל.
-עדי-
תגובהתגובות