שוב אני חושבת עליו ומתגעגעת
ושוב אני סתם שוכבת במיטה, משמיעה שירים של סינרגיה (כשאת צוחקת - אני חי, כשאת בוכה - עצוב מדי. אני פותח ת'ידיים - לחבק אותך...) ומתמכרת למחשבות, לקטעי זכרון.
אחרי כמה זמן עולה בי חשק לסדר קצת את החדר. אני קמה - או יותר נכון מחליקה לרצפה - ופותחת את הארון העליון, כי כמו תמיד כשאני מסדרת אני מתחילה מהארונות, אפילו שבטח לא צריך.
אני מוציאה קופסאות נעליים מאובקות ומרשרשות ופותחת את הראשונה בערמה. אוסף מפיות מכיתה ד'-ה'. הנה המפית בגווני התכלת שאני כל-כך אוהבת, המפית עם הסוסים החומים, הדוהרים בדממה בציור. עוד מפית אחת שאהבתי - צהובה ומעוטרת בפרחים ופרפרים צבעוניים. כולן יפות וגל נעים ומחוייך מציף אותי.
קופסת נעליים נוספת נשלפת, קטנה יותר. אני פותחת ובפנים מתגלה אוסף המדבקות שלי מגן חובה ועד תחילת כיתה ד'. תיקיה מלאה במיקי ומיני מאוס, אחרת מלאה בפו הדוב. "הלו קיטי" מככבת בתיקיה נוספת, לצד כל מיני מדבקות מיוחדות ופשוטות כאחד בשלל צבעים.
אני נוגעת בעדינות במדבקות הללו וצוחקת למחשבה עד כמה הן היו חשובות לי כשהייתי קטנה יותר
ואז עולה בי תחושה ש... גם עכשיו המדבקות האלו חשובות. מעניין.
הקופסה השלישית היא הכבדה ביותר ומגלה בתוכה אוסף גדול ומבולגן של צ'ופרים מהסניף. אני שופכת את תכולת הקופסה על הרצפה ונוברת בערימה. מכתב מאימא שנמסר לי כשהייתי במחנה (אל תשכחי לצחצח שיניים אפילו שהכיור מגעיל וגם המים) תמונה של כל הקבוצה ביחד, מזרק עם מדבקת "זריקת מרץ!!!" (בטח המזרק היה מלא בעדשים קטנים) רובה מים מהמחנה השני (הבא להורגך - השכם להורגו!) כמה השתוללנו עם הרובים האלו, יחד עם משרוקיות צורמות שקיבלנו.
פתקה קטנה וצבעונית מלמדת אותי שגם אם קשה ללכת - עליי להתעודד כי אני מקיימת מצווה רק כשאני צועדת בארץ ישראל.
סוכריה צבעונית על מקל עוד נמצאת בתחתית הקופסה (בטח פג תוקפה).
כל מיני שטויות שגורמות לי לצחוק, להיזכר, לחוש בימים נשכחים ולהתגעגע אליהם. בעיקר להתגעגע.
והגעגוע הזה מזכיר לי אותו שוב. קטעי שיחות ביננו צפות ועולות בזכרוני, משמחות וחלקן מצחיקות אך בה-בעת גם מכאיבות. מין כאב דוקר.
פתאום כבר אין לי כוח. אני מפנה לעצמי קצת מקום על הריצפה, בין כל הצ'ופרים והאביזרים, מושכת אליי את השמיכה מהמיטה שלידי ונשכבת, שותקת. השירים ממשיכים להתנגן ובחוץ כבר מחשיך, אבל אין בי כוח לקום ולהדליק את האור.
בעצם, נוח לי ככה, בחושך. אני מרגישה יותר פרטיות ככה. אף אחד לא יכול לראות את הדמעות שזולגות לי מהעיניים (בעצם גם ככה אין אף אחד בחדר).
אתמול הצלחתי לאזור אומץ ולמחוק את כל האימיילים שלו. חוץ מאחד. מישהי אמרה לי שאני גיבורה. אני לא. בנות אחרות היו נוהגות בדיוק כמוני (אני חושבת).
איכשהו אני שולפת מהמגירה שלי אלבום עבה ואני נאלצת להדליק את האור כדי להסתכל בתמונות ילדותי, במשפטים ופתגמים שלקחתי לחיים (תן חיוך - הכל לטובה!) וכתבתי על פיסות נייר. מכתב שמסרה לי חברה טובה כשעברה דירה.
על דפי האלבום מודבקות מדבקות מסוימות ועל שני עמודים התשתלטו ארבע מפיות שהיו האהובות עליי.
אני מלטפת את התמונות, החיוך והדמעות הקטנות משמשים על פניי בערבוביה. בעמוד האחרון ישנו דף מקופל. מכתב שכתבתי לו בידיעה שהוא לעולם-לעולם לא יישלח.
הוא נכתב ביום המעצבן והמכאיב הזה. השורות הראשונות ישר גורמות לי לקפל את הנייר הלבן בחזרה ולהטמין אותו באלבום.
אני קמה ומכבה את האור ואז חוזרת ונשכבת על הרצפה, מתכסה בשמיכה ומנסה שלא לחשוב כמה אני נראת מטופשת כך, בין כל הקופסאות והצ'ופרים. אבל לא אכפת לי.
אני מחבקת את האלבום ועוצמת עיניים, מניחה לתמונות מהעבר לעלות מול עיניי, מניחה לעצמי להתגעגע.
נשארתי כך זמן רב.
שוכבת. ושותקת. וכואבת. והגעגוע מתנגן לו ברקע בזמן שאני נרדמת.
תגובהתגובות