סליחה על האיחור, הייתי צריכה השראה... קריאה מהנה=)
קיץ. מבט אחד מבעד לחלון וכבר אלפי אסוציאציות מרצדות בראש. סרט נע של תמונות, תחושות ואפילו אחרי הרבה זמן, גם ריחות.
שמים,מים,בריכה,כיף,הנאה,עופר. לא, לא שוב...
למרות הנסיון להחזיק ראש בשיעור, ה x וה y מתערבבים עם הפרבולה, בוכה, צוחקת, מה זה משנה, ונשטפים. נעלמים.ואני נזכרת ביום הנורא ההוא, בשבוע המתיש הזה. אני זוכרת הכל כאילו קרה אתמול, את הריחות באויר, הטעם בשפתיים של ארוחת הבוקר, המתח הבלתי פוסק בשעות שלאחר הבשורה, הלילות הטרופים, הלוויה והשקט.
לפני שלוש שנים:
כיתה ז', שיעור עם המורה אפרת, הסטוריית עמ"י. "בנות, אני אעשה בדיקת מחברות בסוף השיעור" הדהד קולה. "אוף, דווקא היום לא הכנתי שיעורים" לחשה לי שירה, "דווקא היום. נכון היה היום מעפן?!" צחקקתי, קצת באנוכיות, "בכלל לא". הרצתי את הבוקר שכמעט נעלם ונגוז, את השיחה עם עופר, משום מה היום הוא התמהמה בבית יותר מן הרגיל, כאילו רומז שיעדר תקופה ארוכה, אפילו סידר את החדר, החליט שהוא לא רוצה להיות טרחה לאמא. דקות לפני שיצאתי מהבית וידעתי שכשאני אחזור הוא כבר יהיה בצבא, הוא מושיט לי שקית, "קניתי לך משהו".. אני מופתעת, " אני יודע שאת אוהבת לקרוא ואני יודע שעד עכשיו אני הייתי זבל של אח. אני מצטער". הוא נישק אותי במצח והתעופף לחדרו.
טקטוק בדלת הכיתה החזיר אותי למציאות הרעה, היסטוריה, בעע, מירב מי"א נכנסה, מלמלה למורה משהו באוזן ויצאה בטריקת דלת. "סיוון" קראה המורה, "גשי לחדר היועצת, היא רוצה למסור לך עניין חשוב..".
הנהנתי, לכסנתי מבט לשירה שסמנה לי באגודלים "אוקיי, אני איתך" ויצאתי, גם בטריקה.
חשבתי שזה בטח הציונים שלי בגיאוגרפיה עוד פעם ורגלי נשאו אותי בדרך המוכרת לאין שיעור אל חדרה של היועצת, הדלת היתה פתוחה. נשמתי עמוק, נכנסתי וסגרתי אחרי את הדלת. מבט קט לימד אותי שהחדר כאילו הוכן לבואי, עוגיות הקינמון האהובות עלי, האלו עם אבקת הסוכר למעלה נחו להן על השולחן מזמינות במיוחד, בקבוק מים מנירלים עמד לצידם כאילו צוותו מימי קדם, ורק אני נעמדתי, תוהה אם להתיישב או לא.
" את מוזמנת לשבת ולהתכבד" שמעתי את היועצת, זו השהוציאה רבים בטווח גילי ממעמקי הדחי והשאול אל מעיין מים חיים, אל פרצוף מוכר עד כאב של החברה היותר טובה של אמא שלי, אל הבבואה של לא אחרת מסבתא, סבתא חנה האהובה שלי. סבתא, שיודעת עליי הכל ואף פעם לא קוראת לי בשיעור כי אני צריכה ללמוד ולא מערבבים ענייני עבודה עם משפחה. סבתא שעכשיו נראית כאילו הכאיבו לה ופגעו בה כ"כ קשה שא"א לתאר בכלל. סבתא שלי.
"סיוון, כפרוני של סבתא שלה, בואי אלי, אני צריכה לספר לך משהו. היום, במהלך התאמנות של קבוצת חיילים בצבא התרחשה תאונה, חייל אחד כיוון בטעות את נשקו לעבר חייל אחר, החייל חשב שהנשק נעול אבל הנשק לא היה נעול והחייל בטעות פלט כדור אל עבר החלל והכדור פגע בחייל אחר.החייל נפצע בינוני עד קשה והובל מיד לבית החולים 'הדסה עין כרם' ומיד עבר ניתוח להוצאת הכדור והרסיסים. מהניתוח התגלה שהחייל בריא ושם אך יצטרך לעבור שיקומים רבים. סיוון, החייל הזה הוא עופר. עופר שלנו".
לא יכול להיות חשבתי לעצמי, משהו פה לא מסתדר,הפאזל לא מתחבר לי, זה לא הגיוני, עופר, אחי, החזק והשרירי, המעצבן, המצחיק, וזה שלא מפחד מכלום, עופר אח שלי, שהעיינים הכחולות שלו מרגיעות אותי כמו אוקיינוס שלם, משקיעות בי שלווה. אוקיינוס שאף פעם לא נעלם. אבל הוא פתאום כן נעלם, עכשיו, ואני גם, אני נעלמת לתוך לובן סמיך שאופף אותי ואחריו מגיע חושך מוחלט. התעלפתי. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במכונית, אני זוכרת שהנסיעה ערכה שעות, מנהרה שחורה, כביש ללא מוצא, מלווה בצעקות, צרחות ובכיות. ככה הרגשתי.
אחרי נצח הגענו, סבתא תמכה בי מצד אחד, שירה מצד שני ושלט קידם את פנינו, 'הדסה עין כרם'. נכנסנו, הגענו, חדר התאוששות מספר 231 מלמלה לנו המזכירה, כנראה קרה הרבה אם כבר הספיקו לעבור לחדר ההתאוששות חשבתי לעצמי.
הגענו. אמא. אני רואה אותה, אבל היא כמו עברה שינוי, אמא שלי, היפה, התמירה, האוהבת, המסודרת הסתכלה בי בעיניים טרוטות ואוהבות והחניקה בכי. והופ נהייתי עטופה בה מכל הכיוונים..
לאחר זמן מה הבטתי סביבי, כמו מנסה לעכל ולהכיל את המראות החדשים, הכל מדיף לובן וחיטוי, המבט נודד מרהיט לרהיט, מיטה צנועה להורה התורן, שידה, מדף, וילון שמפריד בין החולים ומיטת חולה. המיטה של עופר, הרמתי את מבטי המבוייש, נתקלתי בעופר, מחובר לצינור, חבול וחבוש בבטן, מדיף גם הוא ריח חיטוי, מכנסיים ירוקות, צמיד טיפול נמרץ על ידו הימנית, כמו חורץ את גורלו, עיניים כחולות מזמינות, דורשות וחוששות. מבקשות קרבה.
"היי סיוון", השתעלות, "תזהר" קראתי, "אל תתאמץ" , "בואי לפה, על ידי, קרצייה אחת"..
"סיוון", קראי ועני לי על השאלה האחרונה בעמוד 246", "סיוון, סיוון?!"
"כן המורה, כמובן שאני יכולה לקרוא, איזו שאלה בכלל"
טרררררר, נשמע הצלצול.
תגובהתגובות