''יעלי שלי,
אני לא יודעת מה את רוצה מחיי.
לא יודעת למה הגענו למצב הזה, למה כואב לי כ'כ לחשוב עלייך, על ההתנהגות הפוגעת שלך כלפיי, על החוסר יחס שלך, ועל זה שאני תמיד מוכנה להיות שם בשבילך.
אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מישי בחיים, אני בחיים לא יפסיק לאהוב אותך, גם כשאת פוגעת וגם כשאת לא מתייחסת.
אני לא אפסיק לאהוב אותך, למרות שאני יודעת שזה לא מגיע לך היחס הזה ממני.
אני יודעת, בהתחלה עוד היה טוב,היה כיף, נהניתי לדבר איתך וחיכיתי לזה כל יום, כל היום. אבל אז זה התחיל, כפיות טובה... וחוסר יחס . הכפיות טובה שלך זה משהו מדהים. בחיים לא ידעתי שזה קיים בך, החלק הזה בך של הכפיות טובה. החוסר הערכה שלך, במיוחד כלפיי.
ולי זה כאב, אבל שתקתי.
תמיד שהיית צריכה אותי הייתי שם בשבילך, תמיד קיבלתי אותך, כמו שאת, ספגתי אל תוכי את הפגיעות שלך, את הבעיטות שלך... הייתי שק האגרוף המושלם בשבילך.
ואת ביום אחד, הפסקת להתייחס, את כל היחס שלך פיזרת לאנשים אחרים, לחברותייך האחרות, לאייל אהובך האחד והיחיד.
רק כשהיית צריכה אותי היית באה, ואני, כמו תמיד, קיבלתי אותך בזרועות פתוחות, חיבקתי אותך אליי, וניסיתי לעשות הכל כדי שיהיה לך טוב יותר.
ולי נימאס, אבל שתקתי.
תמיד הייתי עוזרת לך, נותנת לך את הכלים לפתור את הבעיה, מחזיקה לך את הפנס ומאירה לך את הדרך כשהיה לך חשוך, אבל בחיים, בחיים לא חשבת לספר לי מקורה איתך אחרי שכל העסק נגמר, איך היה, מה היה...
תמיד כשהיית רבה עם אייל אני זאת שהייתי שם בשבילך, לאף אחד לא סיפרת עד כמה הוא פוגע בך, עד כמה את מאוהבת בו עד מעל הראש, ולא יכולה לחיות רגע בלעדיו, היית עוזרת, אומרת לך לדבר איתו, אפילו מדברת איתו בשבילך.
אבל לעדכן אוותי מה היה אחרי שהיית מדברת איתו, בשביל זה היו לך חברות אחרות, כדי לספר להן איך היה, להעביר איתן את הזמן, לצחוק איתן, לשמוח...
אני הייתי הכתף שלך, הכותל שלך. מקווה הדמעות שלך. אספתי את כל דמעותייך אליי, לבאר הדמעות שלך הפכת אותי.
ולי זה הציק, אבל שתקתי.
וכשהייתי צריכה אותך, פתאום, היית נעלמת. הייתי דופקת בדלות ליבך, ולא פתחת לי...התעניינת רק לרגע, וכבר המשכת לך, הלאה, לא עזרת, לא ניסית, לא עניין אותך.
רציתי שיהיה לך טוב, איחלתי לך את הטוב ביותר. מעולם לא רציתי שתבכי, לא רציתי לגרום לך לבכות. נכון שזה קרה, אבל מעולם זה לא היה שווה. אני בטוחה בזה, מעולם לא שפכת יותר מרבע הדמעות שאני הוצאתי בגללך...
ובי זה פגע, אז החלטתי....
להפסיק לשתוק.
אמרתי לך, שנימאס לי מהחוסר יחס שלך, שמפריע לי שהחברות מתקיימת רק על הבעיות שלך ועל שום דבר מעבר.
כששאלתי אותך מה את חושבת על המצב הקיים אמרת שאת לא יודעת, שלא חשבת על זה.
וזה פגע, כ'כ פגע, הידיעה שזה לא הציק לך, לא הפריע לך המצב הזה, המצב הזה שאנחנו מתקיימות על כל טררם בחייך. זה פער חור ענק בלב שלי, ואת כל דמעותייך שאספתי אליי, כולן יצאו, דמעות של כאב, שעות ישבתי ככה, וכשיבשו הדמעות, הרגשתי מרוקנת, ריקה לגמרי...
אמרת שנחכה שיקרה משו,ואני ידעתי שלא יקרה כלום, אבל נגמרו לי הכוחות, הכוחות לצעוק, לכעוס להתפרק...
ועכשיו, בצר לי, אני פונה אלייך...
כמה הייתי רוצה אותך כאן לידי, כמו פעם, שתשאלי מה קרה, שתתני לי את הכוחות, שתעזרי, שתנגבי את דמעותיי, שתהיי כאן בשבילי, כמה שארצה ושלא תלכי...
אבל אני יודעת שזה כבר לא יקרה, אז אני שותקת. ''
תגובהתגובות