יצירות של אנווכי !

בודדה הייתי, בלי יעד, בלי מקום מסתור. בלי מקומות בדרך שבהם אוכל לעצור. בלי אנשים שאליהם רצתי לבכות בלי אנשים שאצלם רציתי להיות. ולבד, קראתי ממעמקים. וצעקתי לא נשמעה, היא הדהדה למרחקים. עד שלבסוף שתקה לבד, עם חוסר הידיעה, עם חוסר המחשבה, עם חוסר ההבנה והייתי לבד בלי לדאוג לאף אחד בלי מחויבות לאף אדם בלי לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי שם וכשהייתי לבד אז חלחלה בי ההבנה שלהיות לבד זה לא דבר כזה נורא.

בבבית השני והשליש יש פעמיים את המילה מטורפת. היה לי מילה במקומה אבל שחכתי:/ אם למישו יש רעיונות, הוא מוזמן ! רציתי לבכות כמו משוגעת לשחרר את כל הרגש שזורם לי בורידים . ששוטף את העורקים . שלוקח לי כל חלק של שמחה ומעלים אותו , הופך אותו לעצב מר . למועקה כואבת . רציתי להתפרק כמו מטורפת לשחרר את כל הקליפות שמכבידות לי על הלב . שמכאיבות בכל תנועה . שמפריעות לי לנסות להמשיך הלאה , ומעמידות אותי במקום. בלי יכולת תזוזה . רציתי לצרוח כמו מטורפת . שלא בכל רגע יעלו לי הדמעות לעיניים . ששורפת לי את הגרון . שלא נותנות לי להגיד את מה שיש לי הלב , ומשתיקות אותי . משאירות אותי בלי מילים . רציתי להיות מאושרת כמו בנאדם . שכל דבר שאני אראה יעלה לי חיוך על הפנים . ידליק לי אור בלב . שיעשה אותי משוחררת ונמרצת, כמו שאני רוצה . ויתן לי את הכוח להמשיך.

את מגעילה אותי . את כפוית טובה בצורה מדהימה . -אאוצ' מי את בכלל ? נצלנית ! -דייי , לא עווווד ! אגואיסטית ! חושבת ת'צמך אלוקים ! . . . ככה השארתן אותי, זרוקה ומוכת כאב . למה מה עשיתי לכן בכלל ?! אז אתן לא אוהבות אותי, אני מבינה ! אתן שונאות כל מה שאני עושה ! קלטתי כבר ! אבל למה לפגוע? ועוד מול כיתה שלמה ! אני בנאדם ! ישלי אישיות ! וגם אם אתן לא אוהבות אותה, זה לא סיבה לפגוע ככה, לא סיבה להשפיל! כל כך נפגעתי,זה לא יאמן, הרגשתי במשפט עם. ומה היה גזר דיני ? רצח . רצח אופי . פשוט הרגתם אותי שם. במילים . הרגשתי שכל מילה שאתן מוציאות מהפה שלכן , כאילו סוגרת עליי יותר, מהדקת את החבל סביב צווארי , ואין. פשוט נגמר האוויר. ובמקום לנשום את האוויר המלוכלך שבחוץ, אני נושמת את הדמעות שלי ,שלטעם שלהן התרגלתי מזמן, אבל הפעם הן מלוחות מתמיד. וכך ברחוב מסתובבת ילדה, שאלפי סכינים נעוצים בליבה. דמעותיה ממשיכות לזלוג בכל רגע ורגע . וכל האנשים עליה מסתכלים, רק לרגע, הם מכירים את סיפורה, מסתכלים עליה לשנ יה וממשיכים לדרכם. ועוד עליה אמרו שהיא אגואיסטית ...

ועכשיו אני כאן . אחרי שיבשו דמעותי . אחרי שהרסתי את כל מה שבנו ידי . ועכשיו אני קוראת לך . בצר לי אני פונה אלייך . כדי שתבוא ותהיה כאן לידי . וכמה אני רוצה שתהיה פה. שתתגבר איתי יחד על הפחדים . שתעבור איתי יחד את הקשיים. וכמה אני רוצה שנחזור להיות כמו פעם . שבכל דבר שעשית ראיתי אצלך את אהבתך . שלקחתי את ידי והבטחת שתהיה איתי עד מותך. ולאן כל זה נעלם, אני שואלת . כל מה שהבטחנו אחד לשני. הדרך שעשינו יחד עד כה . כל מה שבנינו יחד שהתפרק . ואני כל כךרוצה לתקן, רוצה שנמשך לצעוד יחד . רוצה שתעבור איתי יחד את כל הקשיים . אבל אתה לא שם. ואני קוראת לך, מתחננת שתשמע אותי . מסמנת לך, ואומרת כמעט בברור עד כמה שאני רוצה שוב את קירבתך . ואתה, הבנאדם שהיה הקרוב אליי ביותר. כאילו קיר בטון חוצץ בינינו . וככל שאני קוראת לך אתה רק מתרחק יותר . בבקשה תבין אותי . תבין אותי, למרות שהרסתי את הכל לגמרי. אני עכשיו כאן, ואני רוצה לתקן . ואני אומרת לך דברים רק כי אני רוצה להיות בטוחה, אם אתה עדיין אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותך . אם אתה עדיין רוצה בי . כי אני רוצה בך.

''יעלי שלי, אני לא יודעת מה את רוצה מחיי. לא יודעת למה הגענו למצב הזה, למה כואב לי כ'כ לחשוב עלייך, על ההתנהגות הפוגעת שלך כלפיי, על החוסר יחס שלך, ועל זה שאני תמיד מוכנה להיות שם בשבילך. אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מישי בחיים, אני בחיים לא יפסיק לאהוב אותך, גם כשאת פוגעת וגם כשאת לא מתייחסת. אני לא אפסיק לאהוב אותך, למרות שאני יודעת שזה לא מגיע לך היחס הזה ממני. אני יודעת, בהתחלה עוד היה טוב,היה כיף, נהניתי לדבר איתך וחיכיתי לזה כל יום, כל היום. אבל אז זה התחיל, כפיות טובה... וחוסר יחס . הכפיות טובה שלך זה משהו מדהים. בחיים לא ידעתי שזה קיים בך, החלק הזה בך של הכפיות טובה. החוסר הערכה שלך, במיוחד כלפיי. ולי זה כאב, אבל שתקתי. תמיד שהיית צריכה אותי הייתי שם בשבילך, תמיד קיבלתי אותך, כמו שאת, ספגתי אל תוכי את הפגיעות שלך, את הבעיטות שלך... הייתי שק האגרוף המושלם בשבילך. ואת ביום אחד, הפסקת להתייחס, את כל היחס שלך פיזרת לאנשים אחרים, לחברותייך האחרות, לאייל אהובך האחד והיחיד. רק כשהיית צריכה אותי היית באה, ואני, כמו תמיד, קיבלתי אותך בזרועות פתוחות, חיבקתי אותך אליי, וניסיתי לעשות הכל כדי שיהיה לך טוב יותר. ולי נימאס, אבל שתקתי. תמיד הייתי עוזרת לך, נותנת לך את הכלים לפתור את הבעיה, מחזיקה לך את הפנס ומאירה לך את הדרך כשהיה לך חשוך, אבל בחיים, בחיים לא חשבת לספר לי מקורה איתך אחרי שכל העסק נגמר, איך היה, מה היה... תמיד כשהיית רבה עם אייל אני זאת שהייתי שם בשבילך, לאף אחד לא סיפרת עד כמה הוא פוגע בך, עד כמה את מאוהבת בו עד מעל הראש, ולא יכולה לחיות רגע בלעדיו, היית עוזרת, אומרת לך לדבר איתו, אפילו מדברת איתו בשבילך. אבל לעדכן אוותי מה היה אחרי שהיית מדברת איתו, בשביל זה היו לך חברות אחרות, כדי לספר להן איך היה, להעביר איתן את הזמן, לצחוק איתן, לשמוח... אני הייתי הכתף שלך, הכותל שלך. מקווה הדמעות שלך. אספתי את כל דמעותייך אליי, לבאר הדמעות שלך הפכת אותי. ולי זה הציק, אבל שתקתי. וכשהייתי צריכה אותך, פתאום, היית נעלמת. הייתי דופקת בדלות ליבך, ולא פתחת לי...התעניינת רק לרגע, וכבר המשכת לך, הלאה, לא עזרת, לא ניסית, לא עניין אותך. רציתי שיהיה לך טוב, איחלתי לך את הטוב ביותר. מעולם לא רציתי שתבכי, לא רציתי לגרום לך לבכות. נכון שזה קרה, אבל מעולם זה לא היה שווה. אני בטוחה בזה, מעולם לא שפכת יותר מרבע הדמעות שאני הוצאתי בגללך... ובי זה פגע, אז החלטתי.... להפסיק לשתוק. אמרתי לך, שנימאס לי מהחוסר יחס שלך, שמפריע לי שהחברות מתקיימת רק על הבעיות שלך ועל שום דבר מעבר. כששאלתי אותך מה את חושבת על המצב הקיים אמרת שאת לא יודעת, שלא חשבת על זה. וזה פגע, כ'כ פגע, הידיעה שזה לא הציק לך, לא הפריע לך המצב הזה, המצב הזה שאנחנו מתקיימות על כל טררם בחייך. זה פער חור ענק בלב שלי, ואת כל דמעותייך שאספתי אליי, כולן יצאו, דמעות של כאב, שעות ישבתי ככה, וכשיבשו הדמעות, הרגשתי מרוקנת, ריקה לגמרי... אמרת שנחכה שיקרה משו,ואני ידעתי שלא יקרה כלום, אבל נגמרו לי הכוחות, הכוחות לצעוק, לכעוס להתפרק... ועכשיו, בצר לי, אני פונה אלייך... כמה הייתי רוצה אותך כאן לידי, כמו פעם, שתשאלי מה קרה, שתתני לי את הכוחות, שתעזרי, שתנגבי את דמעותיי, שתהיי כאן בשבילי, כמה שארצה ושלא תלכי... אבל אני יודעת שזה כבר לא יקרה, אז אני שותקת. ''