תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן.
יחד, כל החמישייה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.
"רגל למעלה, קדימה, קדימה! יותר למעלה! עכשיו תורידי. יפה מאוד! מצוין, את רואה? זה קל."
"לך זה קל..." מלמלה עדי בשפתיים חשוקות, פניה אדומות ממאמץ.
מדריכת הפיזיותרפיה בבית החולים הייתה אישה בשם דנה, עגלגלה וחייכנית, שהאיצה בעדי להתקדם ולנוע ללא הרף, לא שמה לב לעייפותה וחוסר החשק שהפגינה עדי, או שאולי התעלמה מהם במכוון.
"נשארו לנו מספר דקות להליכון," אמרה דנה בעליצות. "את מתקדמת מצוין; כל הכבוד."
עדי פלטה אנחה חרישית.
דנה עודדה אותה בחיוך קטן והובילה אותה להליכון שנח בפינת החדר הרחב. עדי עלתה עליו והחלה לנוע לאט, נאבקת ברגלה השמאלית שסירבה לזוז.
"קדימה, את מסוגלת!"
עדי משכה בכתפיה בעצבנות ושתקה, מתנשמת בכבדות. היא ייחלה שהזמן יעבור מהר; כל שנייה שעברה עלתה לה בהתנשפויות נמרצות וכאב חשמלי חד ברגלה השמאלית.
דנה הציצה בשעונה וחייכה לעדי בחביבות. "את יכולה לרדת. את מתקדמת מצוין!"
"תודה." עדי כשלה וצנחה לכיסא הגלגלים שלה. היא לא הייתה רגילה בשעות רבות של פיזיותרפיה והיא תמיד התעייפה במהירות, נאלצת להלחם בעצמה כדי להמשיך.
הפיזיותרפיסטית העגלגלה הושיטה לה בקבוק מים. "את נראית עייפה," חייכה אליה.
מה את אומרת, חשבה עדי ברוגז ולגמה מהמים לאט.
"אני חושבת שהמונית שלי הגיעה," אמרה בנימוס והושיטה לדנה בחזרה את בקבוק המים.
"בסדר גמור. להתראות חמודה! נתראה בעוד יומיים."
"ביי." עדי דחפה את עצמה לכוון היציאה, נושמת בהקלה.
*
"אילן? אתה יכול לעזור לי רגע?"
"מה אתה צריך?" שאל אילן מבלי להרים את עיניו מהספר בו היה שקוע.
"עזרה."
"במה?"
"אני צריך עזרה, נו."
"יונתן! פשוט דבר!"
"חח... עזוב, לא משנה. כבר הסתדרתי."
"יאללה עוף מפה יא נודניק."
יונתן צחקק ושפשף את שיערו הפרוע. "מה אתה קורא?"
"הבריחה מהודו," רטן אילן.
"אה... נו, כבר קראתי את זה. כבר עברת את הקטע שרונן עובר ל"תא השמור" עם גידי?"
"יונתן!!" אילן זרק עליו נעל. "עוף מפה! עכשיו! חתיכת... חתיכת... קוף!"
אילן שמע את צחוקו הרם והמתגלגל של יונתן ואת צעדיו המהירים מתרחקים ועצביו נרגעו. אני לא מבין איך לא הסכמתי להאמין לעדי כשאמרה לי שיונתן הוא עלוקה ומעצבן כשמשעמם לו. אילן נאנח וניסה לחזור לספר, אך הוא לא התרכז עוד.
*
"שלום..."
"היי עדי! מה נשמע? איך היה לך בפיזיותרפיה?"
"מעייף, כמו תמיד..." עדי הטילה את עצמה מכיסא הגלגלים אל הספה.
נטע התבוננה בה בחמלה. "להביא לך משהו לשתות?"
"כן, תודה... תביאי לי מיץ תפוזים סחוט. עם קשית. ואני אשמח אם תביאי לי כמה עוגיות על הדרך... אני גוועת מרעב. אה, ותביאי את העוגיות על צלחת; אני לא רוצה שיהיו פה פירורים..."
נטע גרדה מעט בראשה, מנסה לזכור את הוראותיה של עדי. "אני... הממם... טוב, אני אשתדל." היא הלכה למטבח ומילאה אחר הוראותיה של עדי, מקימה רעש רב תוך כדי.
איילת הופיעה, מרוגזת מעט. "נטוש, תעשי פחות רעש בבקשה. אני עובדת על תוכנה."
נטע התנצלה ואיילת התכוונה לחזור לחדרה, אך היא הבחינה בעדי המוטלת על הספה בעיניים עצומות. "עדי, מה קורה? איך היה בפיזיותרפיה?"
"אני מתחרפנת מזה לגמרי." עיניה נותרו עצומות.
איילת חייכה, מעט באשמה. "אבל את מבינה שזה לטובתך, נכון? בשביל הבריאות שלך."
העיניים נפקחו. "לא, דווקא אני לא מבינה את זה. מבחינתי זה סתם בזבוז זמן וסבל. גם ככה אני לעולם לא אצליח להזיז את הרגל והיד השמאליות שלי, אז מה הקטע בפיזיותרפיה?"
מופתעת מעט, איילת התיישבה לצידה והניחה יד עדינה ומטופחת על שערה המקורזל של עדי. "דווקא זה יכול לקרות יום אחד..." איילת הבחינה במבטה המפקפק של עדי והשתעלה קלות. "כלומר... אני חושבת! אני לא רופאה, רק גרפיקאית."
"את רואה. אף אחד לא באמת יודע מה יקרה איתי. לדעתי כל הטיפולים האלה ממש מיותרים. אני שונאת אותם. לדעתי בכלל לא אכפת לכם מה קורה איתי שם. לא אכפת לכם כמה כואב לי בכל הטיפולים האלו. העיקר אצלכם זה איך שאתם מרגישים לגביי. אתם צריכים את ההרגשה הטובה, את הידיעה שאתם מנסים לעשות כל מה שאפשר. לא באמת אכפת לכם." עדי הטיחה את המילים ו"התגלגלה" משם, מותירה את איילת ואת נטע, שעמדה המומה בפתח המטבח כשבידיה מגש אוכל. "אה... עדי? הבאתי לך את כל מה שביקשת!" אמרה נטע כשמצאה לבסוף את קולה.
"תאכלי את זה לבד. אני יוצאת."
איילת טמנה פניה בידיה. נטע הניחה את המגש על השולחן והתיישבה על יד אִימה, מנחמת אותה בכף יד על גבה הכפוף.
אוף, ניראה לי היא באמת לא מבינה מה אני רוצה ממנה. חשבה עדי בזעם, בעודה יוצאת מהבניין בדרכה אל
הפארק. היא לא מבינה. היא בחיים לא תבין. היא לא אמא שלי באמת, ולא אכפת לי שאני ילדותית.
"עדי? מה נשמע?"
עדי הרימה את ראשה בבהלה ופגשה בעיניו המחייכות של מתן. "היי, מתן! הבהלת אותי..."
"מצטער," גיחך. "אבל היית כל-כך שקועה במחשבות שלך שפשוט לא יכולתי לראות את זה."
"טיפש מטופש."
"אני יודע. אז מה, לאן פנייך מועדות?"
"אתה יודע, המבנה התחבירי הנכון של השאלה שלך זה: 'לאן מועדות פנייך?' ולא להפך. ואני הולכת לפארק."
מתן נטל לידיו את ידיות כיסא הגלגלים והוביל אותו ואת עדי עליו. "את בטוחה שזה כמו שאמרת?"
"אה... אני חושבת שכן," צחקה.
"ואחר כך אני הטיפש, חתיכת אהבלה."
"מתן, הפארק נמצא בכיוון הזה." עדי הצביעה לכיוון אליו התכוונה. "אתה טועה בדרך."
הוא צחק. "אני יודע איפה נמצא הפארק. אני עוד לא סנילי לגמרי. אבל אנחנו לא הולכים לשם."
"אבל תכננתי ללכת לפארק!" רטנה עדי.
"תלכי מחר. או מחרתיים. אני הולך להראות לך מקום שאני מתערב איתך שבחיים לא היית בו."
"אבל – "
"שקט. אל תתווכחי איתי. אני בטוח שתאהבי את המקום." מתן חייך אליה.
עדי הרימה את המוט וחסמה את הגלגלים. "בתנאי אחד," הודיעה.
"איזה תנאי?"
"שתגלה לי במי אתה מאוהב." היא חייכה בשובבות ילדותית.
מתן התגלגל מצחוק. "פייי, את אהבלה משחשבתי. למה חשוב לך לדעת במי אני מאוהב?"
"כי," עדי הרצינה בבת אחת. "לפני כמה זמן אמרת לנו שאורטל מ-י"א שלישית חמודה ולא, אל תקטע אותי ואל תכחיש. כולם ראו את המבט שהיה לך בעיניים. אבל אחר כך... קולטים את הקרבה שלך לליאת. ואני יודעת שהיא מאוהבת בך עד מעל לראש."
"יאללה, עדי, עזבי אותך בקטע הזה. אני לא עומד להגיד לך."
"טוב, חבל," השיבה עדי באדישות מזויפת ושחררה את הגלגלים.
"רגע אחד."
"מה?"
"למה את שואלת בכלל?"
"כי אני דואגת לליאת. אתה יודע שהיא תמימה וכל החיים שלה הם סרט אחד גדול, מלא בחיוכים מתוקים וימים יפים. אני לא רוצה שהיא תשבר והכול יתנפץ לה בפנים. היא לעולם לא תחזור לעצמה."
"או-אה, אז הפכת להיות המלאך השומר שלה?" לגלג מתן.
"לא. אני פשוט דואגת לה. כמו שחברה אמורה לעשות," התריסה.
"ואולי, לפעמים, חברה אמיתית אמורה לתת את מרחב המחייה הדרוש לחברה שלה ואמורה לשמור מרחק בנושאים מסוימים?"
כשעדי לא השיבה מתן המשיך. "ואולי זה אמור להיות ביני לבין ליאת? או ביני לבין אורטל? אני לא אמור לדפוק חשבון לאף אחד, את יודעת. אני חי את החיים שלי ומי שרוצה להיכנס אליהם – מוזמן בחיוך גדול, בתנאי שהוא לא הורס לי אותם."
"אה, ככה אתה? חי בבועה משל עצמך? תגיד, אכפת לך בכלל מה אנשים מסביבך חושבים? אכפת לך שאתה מכאיב להם לפעמים?" היא נעצה בו מבט מזלזל. "אה, בעצם, בטוח שלא אכפת לך. אתה חי בריבוע של עצמך. ואנשים שנפגעים ממך וגורמים לך להרגשה רעה לא נכללים בתוך הריבוע הזה."
"ככה את חושבת, הא?"
"אם אמרתי את זה כנראה שככה אני חושבת. אני לא אומרת דברים שאני לא באמת חושבת עליהם."
"צדיקה תמימה. אם את כל-כך ישרה וכנה, אז אולי תגידי לי, באמת, את שמחה מזה שאילן גר איתך באותו בית? את שמחה שהצטרפו אנשים זרים לתוך הבועה שנקראת : "משפחת עמר הקטנה" ?" הוא תקע בה מבט שגרם לה להצטמרר. "תגידי לי את האמת, כמו שאת עושה תמיד."
"כן, אני שמחה. אני שמחה באושר של אבא שלי."
"אווו, ממש מלאך יש לנו כאן," לגלג. "התכוונתי למשהו אחר. שאלתי אם את שמחה מזה. לא אם אבא שלך שמח מזה."
היא התבוננה בו בבלבול.
"תצאי שנייה מהקטע של אם-אבא-שמח-אז-גם-אני-שמחה. תחשבי עמוק. תחפרי בלב שלך. את מרוצה מהעניין? את שמחה מהקשר החדש בינך לבין המשפחה של אילן?"
היא נשמה עמוק. "כן. אני חושבת שכן."
מתן זקף גבה. "תחשבי יותר טוב."
"טוב נו מה אתה רוצה?" התרגזה עדי. "אתה רוצה שאני אענה לך שאני לא שמחה ושאני שונאת את המשפחה של אילן? שאני שונאת את אילן עצמו? שאני לא סובלת את זה שעכשיו אנחנו ישנים באותו בית ושאני נמצאת איתו 24 שעות ביממה? זה מה שאתה רוצה שאני אגיד?! אז הנה, קיבלת. עכשיו נמאס לי מהוויכוח הזה. אני הולכת. ביי. ותזהר שהבועה לא תתפוצץ, כי אני עלולה לדקור אותה אם אני לא אמצא את הדלת שמובילה החוצה," הוסיפה ברשעות.
עדי הובילה את עצמה ימינה, לכיוון הפארק. בעודה מתרחקת, מתן הביט אחריה במבט משתמט. הרהורי חרטה עלו בו, אך הוא סילק אותם מיד. "לא רוצָה, לא צריך," מלמל לעצמו בזעף ופנה לכיוון הנגדי.
*
"איכס, אמא, פופקורן זה ממש מגעיל. זה כזה נתקע בשיניים והכול איכסה."
"אורטלוש מאמי, אם לא טעים לך תכיני לעצמך משהו אחר. אני אוהבת לראות סרט עם פופקורן."
"טוב נו מה? מה את רוצה שאני אכין לעצמי? סלט? אין לי כוח לחתוך."
"אה כן, בטח. ולשחק כדורגל וכדורסל כל היום בטח שיש לך כוח."
"לפחות זה בריא לגוף," התריסה אורטל ולקחה את הכדורסל הכתום בהפגנתיות. "יאללה, אין לי כוח לראות סרט. אני הולכת למגרש. אולי אני אפגוש שם מישהו שישחק איתי אחד על אחד."
"תהני מאמוש. ביי. ואל תשכחי לקחת בקבוק מים, כן? שלא תתייבשי לי כמו פעם שעברה."
"טוב, טוב." אורטל חטפה בקבוק מים קטן וטרקה את דלת הבית מאחוריה. "אוף, איזה עצבים!" מלמלה לעצמה וכדררה את הכדור בחזקה, מרעידה את המדרכה שמתחתיה. חלון נפתח ברעש מאחד הבניינים הסמוכים. "גברתי האדמונית! נא לא להרעיש עכשיו! אני ישן!" החלון נסגר שוב ברעש ואורטל צחקה.
נער גבוה בעל כיפה מצחיקה התקדם לעברה וכשהבחין זה נופף לה לשלום. "היי, אורטל. מה המצב?"
היא צמצמה את עיניה. "הכל טוב. אני מכירה אותך?"
הנער גיחך. "לא, לא ממש... אנחנו מאותה שכבה פשוט."
"אוקי." היא חייכה והנמשים שעל פניה התכווצו. "אז מה, לאן אתה הולך?"
הוא הרצין. "באתי לראות אותך."
"הא?? איך קוראים לך בכלל?"
הוא חייך והושיט את ידו ללחיצה. "נעים מאוד. אני מתן."
הלחיצה הרטיטה את שניהם.
* * *
רבתי עם מתן. לא התכוונתי שהוויכוח ידרדר ככה! אין לי מושג איך אנחנו אמורים להמשיך מכאן והלאה. לעשות כאילו לא קרה כלום? לא לדבר איתו בכלל ולהמנע מקרבתו? אוף.
לעזאזל עם הכל.
-עדי-
*שיניתי כמה מהפרקים הקודמים... מוזמנים לדפדף :)
תגובהתגובות