לפני הארוחה, הוכרז שיש משחק -רשות בכדורסל-פתוח חופשי לכל מי שמעוניין. נערים רבים הגיעו, נבחרו קפטנים, נערכה חלוקה לקבוצות, הצופים (ובעיקר הצופות) התיישבו ביציע, והמשחק החל בסגנון חופשי של חניכי "מחנה כשרונות צעירים". באופן טבעי הצטרף שמיר למשחק, אפילו נחמן החליט לנצל את ההזדמנות לפרוק מעט מההתרגשות שאחזה בו,יוצא דופן היה דורון, שעמד לצד החניכים שנבחרו לשפוט במשחק, ושתק. הוא הגניב מבט לעבר הבנות ביציעים, מביטות מוקסמות בשחקנים המוכשרים והשרירניים שבמגרש. ליהי, הבת הגבוהה עם הצמה הארוכה, ישבה ליד הבת השניה מהביתן,דורן לא זכר את השם שלה. רק על ליהי הביט. היא משכה את עינו, היא דאגה לו! היא הזמינה אותו לשוחח ביחד איתה ותייחסה אליו כשווה. ליהי ישבה והביטה במשחק ברוגע, הצמה שלה התנוססה על כתפה בחן, היא ישב רגל על רגל, באלגנטיות ובחצאית קצרה שנחה בעדינות על רגליה הארוכות,תכשיטיה נצצו כנגד השמש השוקעת. 'היא כל כך יפה' חשב דורון, יודע שבפעם הראשונה בחייו הוא רואה אפשרות לקשר עם בת. פה, במחנה, לא הכירו את משפחתו, והוא יכל באמת להיות שווה בין שווים. אולי אפילו ליהי תסכים...אולי...שביב של תקווה התגנב אל ליבו. הבת מהביתן הבחינה במבטו ושלחה מרפק אל ליהי, שהסתובבה להביט בו. דורון נעלם משם מיד.
המשחק היה מהנה ביותר, השחקנים הלכו להתארגן ולהתקלח והצופים התפזרו אף הם, מדברים על המשחק בנינוחות. דורון ישב על מיטתו בביתן, שיעול תקף אותו והוא אחז בצלעותיו בעווית כאב, מרגיש כאילו סכינים ננעצות בהן. שמיר נכנס, מזיע כולו, והביט בדורון בפליאה. שמיר הביט בדורון בדאגה. "מה קרה? אני יכול לעזור?" הוא שאל ורכן לקראתו במבט מבולבל אך גם דואג ומלא רחמים. דורון הניד בראשו ושמיר נסוג מעט.דורון לא הבין למה המבט בעיניו של שמיר היה עצוב ודואג- הרי לא כואב לו, רק לדורון-למה שמיר נראה אומלל כל כך, ממש כאילו גם לו עצמו יש חלק בכאב. היה במבט הזה משהו שגרם לדורון הקלה, כאילו שמיר באמת לקח ממנו חלק מהכאב.
השיעול נרגע לבסוף ודורון ייצב את נשימתו ומלמל בנימה מתנצלת כלפיי שמיר "חטפתי מכה חזקה בצלעות בתאונת-דרכים קטנה, זה כואב מאוד, אבל אל תדאג, אני בסדר עכשיו."
"תאונה?! איך זה קרה?" שמיר שאל בסקרנות ודאגה כאחד.
"לא משנה, עזוב, זה היה מזמן" דורון התחמק מעיניו הבוחנות של שמיר, הוא הסתובב לקיר והרשה לדמעה קטנה ובודדה לשחרר את הגוש שחסם את גרונו באיום. שמיר נכנס למקלחת, כשיצא, נעמד שוב ליד דורון.
"דורון" פנה אליו."איך באמת זה קרה לך? ולמה אתה לא מספר למאמן? אולי הוא יוכל להקל עליך, אולי אפילו לתת לך פטור- תבוא בשנה הבאה אם תרצה, אל תסכן את הבריאות שלך."
"לא עניינך"
"חטפת מכות,אה? אני לא אלשין- איך זה קרה?" שמיר התיישב על המיטה לצד דורון.
"היה ערב כיתה והרגשתי קצת מעל הליגה שלי כנראה, וכשהסבירו לי את זה בעדינות, שאלתי יותר מדי שאלות." דורון ניסה לרמוז לשמיר. "אז החבר'ה מהכיתה חטפו עצבים והרביצו לי."
הסיפור היה שקרי, דורון לא חשש מבני כיתתו, כי גם אם לא היה אהוב, הרי הוא נער חסון ויודע להגן על עצמו, בנוסף הוא שמר על כבודו ולא עורר מהומות, הן פשוט באו אליו. האמת הייתה שבערה הכיתה המדובר אבא רצה שיקנה לו סיגריות, ולא יבלה עם חבריו. אבא כעס כל כך כשדורון שב הביתה מאוחר ללא הסיגריות, וזעמו לא אחר להתבטא כלפיי צלעותיו של דורון.
"אולי בכל זאת כדאי שתסביר למאמן. ככה החבר'ה יבינו את הקושי שלך, ולא יזלזלו בך או יחשבו שאתה סתם מתרץ. אם המאמן יבין-זה רק יקל עליך." שמיר ניסה לשדל. אבל דורון הרגיש מושפל מההתייחסות אליו כאל חלש ולא ראה את ההתערבות של שמיר בעין יפה. הוא ידע, שאיש לא מנסה לעזור לו סתם כך, בטח שמיר מחפש טובה כלשהי.לא, הוא לא מוכן לזה. "מי מתקשה באימונים,הא??? מה אתה חש!?" הוא קם בזעם ויצא מהביתן, הולך לאן שרגליו יוליכו אותו, רק לו עם כל האנשים האלה, המזלזלים, הפוגעים, שרואים בו יצור נחות וחלש.
שמיר נותר בביתן, נבוך ומלא חרטה. כך לא תכנן את הקשר שלו עם חבריו לביתן. הוא תהה האם יוכל לתקן את הרושם שיצר בעיני דורון, של נער מפונק ומתנשא. שמיר ניקה אחריו בחדר האמבטיה באנחה.
תגובהתגובות