קסום היה הגן,
מרהיב וססגוני,
בטוב טעם מאורגן,
מבושם וריחני.
לפי הסדר בו שזורות,
מחולקות לפי צבעים.
ערוגות- שורות, שורות,
של פרחים יפיפיים.
ושמו נישא לתהילה,
במבקרים הינו הומה.
מהדרום עד השפלה,
אם תחפשו, אין לו דומה.
וביום סתמי בהיר,
במרכז הגן ממש.
בצבץ ניצן חדש צעיר,
מביט סביבו נרגש.
אך אויה, כל הפרחים,
נפנים מיד אחור.
בשונותו הכל שחים,
מכוער הוא ושחור.
מקומו אינו עימנו,
את כולנו מבייש.
לא ימשיך לדור איתנו,
גן אחר הוא יאייש.
והפרח השונה,
רוצה לצעוק הוא אל אחיו.
נכון, אני כה משונה,
אך אני פה, בגן עכשיו.
פה נולדתי, כאן הצמחתי,
שורש,עלים וגבעול
את מראי הסופי כלל לא בחרתי
ולשנותו- איני יכול.
אמת,
אתם בריאים, נאים ומושכים,
ואני נראה בלי עתיד.
אך אנא ממכם, אנא אחים,
זיכרו שגם לי יש תפקיד.
מוקדש באהבה לכל הילדים המיוחדים והשונים.
תגובהתגובות