יצירות של ליצ'ה

השנים המשיכו לנוע בקצב שלהן,ימים, שבועות וחודשים. מרים ויסכה גדלו יחד איתן, צועדות הן במסלולים כה שונים ורחוקים, כמו שני קווים מקבילים שלא יפגשו לעולם... יסכה עבדה במתפרה של גיטל, תופרת היתה בסבלנות ודייקנות, והשביעה את רצון מעסיקיה, שקטה וצנועה היא, בבוקר צועדת למתפרה, ואחר הצהריים שבה לביתה, עוזרת לאמה בעבודות הבית, ומרים, לומדת היא נגינה, מיטיבה לנגן היא על כלים שונים, וגם כל ערב ונעים לה, יחד עם בטי חברתה בלב ובנפש, מתקדמת עוד ועוד במבואות המוזיקה, מפעם לפעם נוהגת היא להופיע בערבי נשים, אז זוכה היא לתשואות נלהבות. על אף מאמציה ושכנועיה של בטי, מסרבת היא בתוקף להופיע בהופעות מעורבות, ואין היא עושה זאת מצניעות יתרה, נפשה חשקה בכבוד הרב, אלא פוחדת היא לגורלם של הוריה המסכנים, שגם כך אינם רווים ממנה "אידישע נחת". יום נעים היה, שמש מפנקת ונדירה זרחה ממעל, מייבשת את הכבישים והגינות הרטובים. בטי ומרים ניצלו את היום לטיול רגלי, הן הסתובבו בין החנויות ואחר כך עצרו בבית קפה קטן, שיחתם התמקדה מיד, כמו שתי מוזיקליות מושבעות,בטיב המוזיקה המתנגנת ברקע. היתה זו אחת מיצירותיו של הצעיר המוכשר, שהתפרסם אז בזכות כישוריו הנדירים, בקרב בני הנוער- הנס שילר. בטי השתתפה באופן קבוע במועדון לצעירים מוזיקלים. היו שם כלי נגינה רבים, והחברה אירגנו מסיבות מדי פעם. בטי היתה נלהבת ממפגשם אלו שההעצימו אותה רבות מבחינה מוזיקלית, אך התייאשה כבר מלשכנע את מרים לבוא איתה. מרים השתוקקה בסתר ליבה לבוא לשם, אך עדיין נשארה בה טיפת רחמים על הוריה, אם יוודע להם היכן מבלה ביתם היקרה. כעת, סיפרה בטי לתומה כי במפגש מחר אמור להיות נוכח הנס שינדלר, החברים מתרגשים מאד, ויערכו מסיבה, הרבה מן הצעירים עולים אז על הבמה המאולתרת, ומציגים לאחרים את יצירותיהם. בטי התחננה למרים שתבוא איתה כדי להופיע יחד בשיר שחיברו שתיהן. היא טענה בלהט כי קולה הערב של מרים, ורק הוא יהיה הלווי המושלם לנגינתה. מרים שכבר זמן רב חשקה להצטרף לבטי, נתנה את הסכמתה. בטי ההמומה מן ההסכמה המהירה, קפצה עליה בחיבוק של שימחה, ויחד ישבו לתכנן את יום המחרת. מרים פסעה בצעד מהסס אחרי בטי אל תוך אולם המועדון. צעירים רבים כבר מלאו את המקום, החברים ניגשו לברך את בטי ולהכיר את האורחת שבאה איתה, בטי הציגה את חברתה בגאווה, מרי ברמן. הופעתה המרשימה של מרים- מרי כפי שקראה לעצמה בחברה זו, משכה מבטים רבים. ועד מהרה מצאה את עצמה כאחת מכולן, משתתפת בשיחות, צוחקת מהבדיחות ומתעניינת בנגינתם של האחרים, היא נמנעה כמובן מליגוע בבר הכיבוד העשיר. בזה אחר זה עלו הצעירים אל הבמה, מנגנים ומזמרים בכלים שונים. מרי מחאה כפיים במרץ, במיוחד נפעמה מהופעתו של הנס שילר, שניגן בכינור, ושר גם יחד. דבר שהיא מנסה להתאמן עליו רבות. אחרונות עלו היא ובטי אל הבמה, בטי ניגשה אל הפסנתר ומרי עמדה על ידה כדי לשיר, הן חיכו לשקט שהשתרר, ואז פתחו יחד בשירן המשותף: כמו הטל לפרח ולחושך- הירח כמו צוף לדבורים וילד להורים כך המוזיקה היא החיות שלי... כמו חוף ומים כמו ארץ ושמיים כמו שני תווים כמו זוג אוהבים כך המוזיקה היא הבת זוג שלי... כמו מדליה למנצח ולתלמיד ציון לשבח כמו פרח מאהוב ולשחקן- תפקיד חשוב כך המוזיקה היא השמחה שלי... קולה של מרי כמו חישמל את הקהל שבהה בה בהתפעלות, זקופה עמדה, לבושה בשימלה סגולה, אשר הבליטה את גיזרתה היפה, שערה הבהיר ירד על כתפיה גלים, גלים, ושווה לה מראה משובב עין. כשנדמו צלילי קולה, קמו כולם על רגליהם והריעו בעוז לזמרת המוכשרת. מן הצד עמד הנס שילר, הצעיר המוכשר, העשיר ויפה התואר שכל צעירה הייתה מאחלת לעצמה, ולא יכל לעתיק מבטו מן הנערה היפייפיה אשר שבתה את ליבו. בסוף הערב כשיצאו בטי ומרי מן האולם הופתעו לראות כי הנס מחכה להם.

פרק ד' הרכבת האטה ממרוצתה, ואז נעצרה בבת אחת בתחנה. דולי קמה ממקומה, אספה את חפציה וירדה. היא נעמדה לרגע, מביטה בסביבה הזרה לה. פרפור קטן של התרגשות פשט בה,כאן "היא" היתה, כאן חיה את שארית חייה... דולי החלה לצעוד לעבר שורת הכירכרות שחנתה בצידו הימני של התחנה. היא מסרה את הכתובת לעגלון והסבה פניה אל החלון. נוף כפרי ליווה את דרכה, בתים נמוכי קומה בעלי גגות אדומים, ריח משכר של עצי פרי, רפתות ולולים. דולי שאפה אל קירבה את ניחוח הכפר הקסום. כ"כ שונה מהכרך הגדול והמודרני ממנו באה. רבע שעה של נסיעה חלפה והסוסים נעצרו, דולי שילמה את שכר הנהג ושילחה אותו לשלום. עתה, עמדה על יד השער השחור והביטה קדימה. הבניין היה ישן אך מטופח, צבוע בלבן בעל שתי קומות, לאורכו חלונות רבים מכוסים בווילונות וסביבו גינה נאה הכוללת משטחי דשא, עצי פרי וערוגות מדהימות של פרחים. שביל אבן הוביל מהשער שעל ידו עמדה, עד לדלת העץ שבפתח הבניין, מעליה ניתלה שלט קטן: "בית היתומות נירנברג". דולי נרעדה בראותה את השלט, כה רבות עמלו אביה והיא, חקרו ובררו, נסעו ושלחו מכתבים בלי סוף עד שעלה שם המקום בידם. עכשיו היא פה, בשליחות ברורה והיא מקווה ומייחלת שלא טעו ושאכן היא במקום הנכון. דולי משכה במצילה, הדלת נפתחה לרווחה ע"י אישה עגלגלה וחייכנית. את בוודאי דולי, היא אמרה ולא פסקה מחיוכה הרחב. ברוכה הבאה חיכינו לך. אני בטי, הציגה את עצמה, האחראית על המטבח והכביסות, בואי, דבר ראשון תטעמי משהו אחרי הדרך הארוכה שלך. וכבר היא מובילה אותה אל המטבח רחב הידיים, חלונות גדוליפ פעורים על הקיר המזרחי, מהם נשקפת חצר הבניין, שולחנות עץ ארוכים ממלאים אותו, וסביבם כסאות פשוטים. דולי מבחינה שעל אף הפשטות, מפה פרוסה על כל שולחן, ובמרכזה עציץ פרחים. דולי ציינה בטי הגישה לה כוס חלב חם ועוגיות ריבה מעשה ידיה. דולי התישבה על יד השולחן ובטי פנתה אל תוך המטבח, כדי לארגן את ארוחת הערב של הבנות. אישה גבוהה ונאה נכנסה אל המטבח וחייכה בראותה את דולי, ברוכה הבאה, אני רואה שבטי דאגה לך כבר. ובכן אני אמיליה, אם הבית. אקח אותך לחדרך ואערוך לך הכרות קטנה עם ביתינו, מחר עלייך להתחיל העבודתך. הן יצאו מן המטבח, מולו היה אולם גדול,הוא הכיל כסאות ושולחנות וארון ספרים גדול. זהו חדר הלימוד, הלימודים מתקיימים משמונה בבוקר עד שתיים בצהריים, הבנות כולן מתייצבות בשעה הידועה. אחר כך הן עלו בדרם המדרגות אל הקומה השניה, אם הבית פתחה את דלתות העץ הרחבות והצביעה על אולם השינה הגדול, שורות ישרות של מיטות ברזל רחבות עמדו סדורות כמו חיילים, על יד כל מיטה פרוש שטיח קטן ועליו זוג נעלי בית פרוותיות. המיטות עצמן מוצעות במצעים לבנים פרושים היטב, וריח נעים נשב בחלל החדר. הן יצאו מאולם השינה ופנו לחדר בו מכינות הבנות שיעורי בית, דולי הביטה על 35 הבנות שישבו רכונות על מחברותיהן וספריהן. הן הרימו את ראשן כשנכנסה והביטו בה בסקרנות. זו דולי מדריכתכן החדשה, הציגה אותה אם הבית, ודולי חייכה אליהן חיוך רחב. אחר כך הובילה אותה אם הבית לחדרה. את משוחררת כעת, נוחי ואספי כוחות למחר, בשש וחצי עלייך להעיר את הבנות, בשבע כולן יורדות לחדר האוכל, בשמונה עד שתיים כשהן בלימודים, אלו שעותייך הפנויות. את יכולה לצאת ולבוא כרצונך. בשתיים עלייך להתלוות אל הבנות לארוחת צהריים ואחר כך ללוות אותן לחדר השיעורים ולעזור להן במקרה הצורך. בין השעות חמש לשבע אחר הצהריים, אלו שעות הפנאי שלהן, יש לנו פסנתר כנף, ספרי קריאה ומשחקים רבים, בימים היפים הן יוצאות לחצר. בשבע בדיוק ארוחת הערב, ובשמונה הו עולות להתארגן לשינה, מותר להן לקרוא ולפטפט עד תשע, אז את מכבה את האורות. דולי נשמה לרווחה כשתמו ההוראות ואם הבית פנתה לה לדכה, היא נכנסה לחדרה, החדר היה נעים ומאוורר, רחוק מאוד מן החדר המרווח והמפואר שלה, אך נעים ומטופח. דולי התיישבה על המיטה הנוחה וחשה את העייפות פושטת באבריה, היא חייבת לאגור כוחות ולהצליח במשימתה. מחר על הבוקר תשלח מברק לאביה.

דלת העץ חרקה קלות כשמרים פתחה אותה. היא קוותה שהוריה ישנים, ממש לא התחשק לה לעמוד לחקירה על מעשיה בשעות כאלו. היא חמקה חרש לחדרה, תאומתה היתה שקועה בשינה עמוקה. היא הביטה בה לרגע, ישנה בשלווה, "הילדה הטובה". זו שתמיד נמצאת בבית כשהערב יורד. זו שמתרועעת רק עם בנות ממשפחות טובות. הבת הטובה והמסורה של אבא ואמא. אמנם מרים הסכימה עם כל הכתרים הללו שענדה יסכה, מרים ידעה שהתנהגותה מדאיגה את הוריה. למרות שהיא לא ממש מבינה למה?? היא תלמידה מצטיינת, ציוניה ותעודותיה ללא פגם. היא עוזרת בבית בחריצות, ויש לה המון חברות. אז אולי זו הבעיה שלה, החברות! נכון שבטי לא באה ממש מתוך הקהילה שלהם. אבל היא כ"כ עדינה וטובה, היא גם לומדת איתה בחוג נגינה, אז מה? שלא תתחבר אליה? ובכלל, אם לא היו ההשוואות לתאומה ה"טטלה" שלה, הרבה בעיות היו נפתרות. ליד הצמה הארוכה והגלותית של יסכה, נראים שפעת תלתליה הבהירים גסים יותר, יסכה גם לא מתאפרת בכלל, ולובשת רק בגדים מהחנות של גיטלה, ברחוב הראשי של העיירה. אבל היא אחרת! היא רוצה בגדים יפים, כאלו שחברותיה אוהבות. וכאלו יש רק בעיר הגדולה. הם גם צנועים וגם יפים. אז למה אמא לא מרוצה??? מרים נעורה משנתה, היא קמה והחלה בהתארגנות הבוקר. דפיקה עדינה על הדלת, אמה בפתח בחדר. "איפה היית אתמול בשעה כ"כ מאוחרת"? אצל בטי. "מה עשיתם". התאמנו בנגינה (גם..) "בפעם הבאה תשתדלי לחזורמוקדם יותר".

קסום היה הגן, מרהיב וססגוני, בטוב טעם מאורגן, מבושם וריחני. לפי הסדר בו שזורות, מחולקות לפי צבעים. ערוגות- שורות, שורות, של פרחים יפיפיים. ושמו נישא לתהילה, במבקרים הינו הומה. מהדרום עד השפלה, אם תחפשו, אין לו דומה. וביום סתמי בהיר, במרכז הגן ממש. בצבץ ניצן חדש צעיר, מביט סביבו נרגש. אך אויה, כל הפרחים, נפנים מיד אחור. בשונותו הכל שחים, מכוער הוא ושחור. מקומו אינו עימנו, את כולנו מבייש. לא ימשיך לדור איתנו, גן אחר הוא יאייש. והפרח השונה, רוצה לצעוק הוא אל אחיו. נכון, אני כה משונה, אך אני פה, בגן עכשיו. פה נולדתי, כאן הצמחתי, שורש,עלים וגבעול את מראי הסופי כלל לא בחרתי ולשנותו- איני יכול. אמת, אתם בריאים, נאים ומושכים, ואני נראה בלי עתיד. אך אנא ממכם, אנא אחים, זיכרו שגם לי יש תפקיד. מוקדש באהבה לכל הילדים המיוחדים והשונים.

פרק ב' דולי פילסה את דרכה בינות להמוני האנשים שגדשו את התחנה. היא טיפסה אל הקרון, תרה אחר מקום שקט. לבסוף התיישבה במושב הפינתי על יד החלון, היא הבחינה באביה, עומד על הרציף ומחפש אותה. היא נופפה בידה דקות ארוכות עד שהבחין בה. חיוך הסתמן על פניו העייפות, הוא הרים ידו ונופף לה בחזרה. הרכבת החלה במסעה. דולי הביטה אל הנוף החולף במהירות מסחררת, אט אט התחלפו הכפרים הקטנים בנוף חד גוני של יערות. דולי פנתה עתה לסקור את שכניה לנסיעה. מולה ישבו אם ושתי בנותיה, האם אכלה במרץ את ארוחת הבוקר שלה, כששתי בנותיה נמות עליה שנת ישרים. דולי הסיטה מהן את עיניה בשיעמום. היא לקחה את תיק היד שלה, פתחה את הרוכסן הפנימי, והוציאה את התמונה. אתמול בערב, נתן לה אותה אביה. וזאת אחרי שכבר חודשים הם מדברים על הנסיעה הזו ומטרתה. עכשיו, בשקט ששרר בקרון, פרשה מול עיניה את התמונה. היא סקרה את הדמות הנאה שבה שוב ושוב, לומדת את תוי הפנים, את זויות הפה בעת חיוכה העדין, את המבע העמוק בעיניים הבהירות, הקמט הזעיר במצח... עד שיכלה לצייר אותה במוחה גם בעצימת עיניים. רגשות מעורבים נלחמו בליבה בקשר לדמות זו, היה בו בליבה כעס, אך עם זאת לא יכלה שלא לאהוב את האישה היפיפיה שבתמונה, אולי היה זה המבט הטוב בעיניה, או העדינות שנצטיירה על פניה. האהבה והשינאה נדחקו שתיהן אל ליבה. * גב' ברמן הביטה באהבה על שתי בנותיה היחידות. יסכה ישבה על רצפת חדר המגורים, בונה מגדלים מקפיסי העץ שלה. מרים לעומתה, ישבה על השטיח בפינה וקראה בספר, מבטה של האם נעצר עליה, עינה רפרפו על ילדתה בת הארבע היושבת וקוראת ברהיטות, נראה כי מירלה שלה מדלגת על הילדות, והיא כ"כ רוצה אותה עוד ילדונת. ושוב הרהרה האם בשוני הרב שבין בנותיה. חוץ מיום הלידה שלהן, אין דבר זהה בינהן. יסכה, הגדולה שבין השתיים, ילדה ככל הילדות. ילדה חייכנית ומתוקה. אמנם אין היא יפה או חכמה במיוחד, אך ילדה נוחה וצייתנית היא, לעולם לא תמרה פי אביה ואמה, כבר מילדות יכולים להווכח הוריה, כי רק נחת תסב להם ביתם זו. חיוך של נחת מסתמן על פניה של האם, גאה היא ביסכלה שלה עד מאד. מרים, מפליאה כל רואיה, תלתלים זהובים ורכים לה, תוי פניה נראים, כאילו צויירו בידי אומן. ועיניה כחולות וגדולות, מוקפות במסגרת ריסים שחורים וצפופים, אשר מדגישים עוד יותר את יופיין. לא רק יופי לה, חכמה ומפותחת היא הרבה מעבר לבנות גילה. קליטה מהירה לה ושפה עשירה. אמנם טובה היא באופיה, לב טוב לה. אך עקשנית היא ועומדת על שלה, תכונה זו מדאיגה את אמה שלא מפסיקה להתפלל, שיגדלו שתי בנותיה וילכו בדרך הישרה.

פרק א' בביתם הפשוט שבכפר, ישבו יוסל ברמן ואשתו לארוחת הערב הקבועה שלהם. ארוחתם כללה מרק סמיך וחם, מעט לחם שחור וחמאה. שיחה שקטה התנהלה בינהם, כשלפתע החלה האשה לחוש כאבים, היא לחשה לבעלה הנרגש כי "הגיעה השעה" והוא רץ לקרוא למיילדת הכפר. אחר דקות ארוכות שנדמו בעיניו כנצח, יצאה המיילדת בחיוך רחב מן החדר, "מזל טוב, תאומות נולדו לך, להן וליולדת שלום." היא בשרה לו את הבשורה ושבה אל החדר לטפל ביולדת. הוא רץ לבית הכנסת שבמרכז העיירה, רצה לבשר את בשורתו המשמחת ולקבל ברכת "מזל טוב" מן הרבי. בבית הכנסת עטפו אותו המתפללים בחום ואיחלו מעומק ליבם שיזכה לגדלן לתורה, חופה ומעש"ט. אחר תפילת ערבית והשיעור היומי, הודיע על ה"קידוש" שייערך לבנותיו ברצות ה' בשבת קודש. בבית ברמן צהלה ושמחה, היולדת מתאוששת מהלידה והאב המאושר נע בין שתי בנותיו, בשבת ערכו הברמנים קידוש צנוע ליהודי העיירה לאחר התפילה, הבנות נקראו: יסכה ומרים. * * * הלילה העמיק, האורות בחלונות הבתים כבו בזה אחר זה. רק בחדרה של דולי עוד דלק האור. קשה היה לה להרדם, היא הביטה על תיק הנסיעות הגדול שבצד בחדר, זהו זה! מחר היא יוצאת למסעה, מסע שמי יודע מה יהיו תוצאותיו? אביה נכנס לחדרה, "דולי" הוא אמר ברוך, "את צריכה לקום מוקדם מחר עלייך לישון". דולי הנהנה בראשה, כיבתה את האור ועלתה על מיטתה. המחשבות מילאו את מוחה, הם לא נתנו לשינה המיוחלת מקום. ליבה נחמץ כשחשבה על אביה שישאר לבדו בביתם הגדול והמפואר. היא ידעה שתתגעגע אליו ללא הפסקה. קרן שמש בהירה הסתננה מבעד לוילון הבהיר, דולי פקחה עין. "כנראה שכן נרדמתי בסוף" חשבה. אנה המשרתת דפקה על דלת חדרה, דולי מהרה לקום. היא התלבשה במהירות, סרקה את שערה הבלונדיני הארוך ומיהרה לרדת אל חדר האוכל. אביה כבר המתין לה שם ושמח לבואה. דולי אכלה בחיפזון את דייסת הדגנים שלה, לקחה גם לחמניה אחת מרוחה בריבה, כמו שרק אנה יודעת להכין ושתתה כוס חלב. היא ידעה שתתגעגע להכל... לא היה לה זמן רב לחשוב, יענוש נכנס והודיע שהכרכרה מוכנה. מבט אחרון אל הבית, הרהיטים, השטיחים, תמונות השמן הגדולות... אביה הניח יד על כתפה. היא הסתובבה בהחלטיות ויצאה מהבית. אנה נופפה לה לשלום כשהכרכרה יצאה אל תחנת הרכבת.