יצירות של ליצ'ה | יצירות ש-ליצ'ה אהבה

השנים המשיכו לנוע בקצב שלהן,ימים, שבועות וחודשים.
מרים ויסכה גדלו יחד איתן, צועדות הן במסלולים כה שונים ורחוקים, כמו שני קווים מקבילים שלא יפגשו לעולם...
יסכה עבדה במתפרה של גיטל, תופרת היתה בסבלנות ודייקנות, והשביעה את רצון מעסיקיה,
שקטה וצנועה היא, בבוקר צועדת למתפרה, ואחר הצהריים שבה לביתה, עוזרת לאמה בעבודות הבית,
ומרים, לומדת היא נגינה, מיטיבה לנגן היא על כלים שונים, וגם כל ערב

פרק ד'

הרכבת האטה ממרוצתה, ואז נעצרה בבת אחת בתחנה. דולי קמה ממקומה, אספה את חפציה וירדה.
היא נעמדה לרגע, מביטה בסביבה הזרה לה. פרפור קטן של התרגשות פשט בה,כאן "היא" היתה, כאן חיה את שארית חייה... דולי החלה לצעוד לעבר שורת הכירכרות שחנתה בצידו הימני של התחנה.
היא מסרה את הכתובת לעגלון והסבה פניה אל החלון. נוף כפרי ליווה את דרכה, בתים נמוכי קומה בעלי גגות אדומים,
ריח משכר של עצי

דלת העץ חרקה קלות כשמרים פתחה אותה.
היא קוותה שהוריה ישנים,
ממש לא התחשק לה לעמוד לחקירה על מעשיה בשעות כאלו.
היא חמקה חרש לחדרה, תאומתה היתה שקועה בשינה עמוקה.
היא הביטה בה לרגע, ישנה בשלווה, "הילדה הטובה".
זו שתמיד נמצאת בבית כשהערב יורד.
זו שמתרועעת רק עם בנות ממשפחות טובות.
הבת הטובה והמסורה של אבא ואמא.
אמנם מרים הסכימה עם כל הכתרים הללו שענדה יסכה,
מרים ידעה

קסום היה הגן,
מרהיב וססגוני,
בטוב טעם מאורגן,
מבושם וריחני.

לפי הסדר בו שזורות,
מחולקות לפי צבעים.
ערוגות- שורות, שורות,
של פרחים יפיפיים.

ושמו נישא לתהילה,
במבקרים הינו הומה.
מהדרום עד השפלה,
אם תחפשו, אין לו דומה.

וביום סתמי בהיר,
במרכז הגן ממש.
בצבץ ניצן חדש צעיר,
מביט סביבו נרגש.

אך אויה, כל הפרחים,
נפנים

פרק ב'

דולי פילסה את דרכה בינות להמוני האנשים שגדשו את התחנה.
היא טיפסה אל הקרון, תרה אחר מקום שקט.
לבסוף התיישבה במושב הפינתי על יד החלון, היא הבחינה באביה,
עומד על הרציף ומחפש אותה.
היא נופפה בידה דקות ארוכות עד שהבחין בה.
חיוך הסתמן על פניו העייפות, הוא הרים ידו ונופף לה בחזרה.
הרכבת החלה במסעה.
דולי הביטה אל הנוף החולף במהירות מסחררת,
אט אט התחלפו הכפרים

פרק א'

בביתם הפשוט שבכפר, ישבו יוסל ברמן ואשתו לארוחת הערב הקבועה שלהם.
ארוחתם כללה מרק סמיך וחם, מעט לחם שחור וחמאה.
שיחה שקטה התנהלה בינהם, כשלפתע החלה האשה לחוש כאבים, היא לחשה לבעלה הנרגש
כי "הגיעה השעה" והוא רץ לקרוא למיילדת הכפר.

אחר דקות ארוכות שנדמו בעיניו כנצח, יצאה המיילדת בחיוך רחב מן החדר,
"מזל טוב, תאומות נולדו לך, להן וליולדת שלום." היא בשרה לו את