בסיעתא דשמיא
ראיתי אותך ילד, חוזר מהחיידר עם ילקוט על הגב וכדור קופץ מהמדרכה ליד.
רציתי לדבר איתך. לשאול אותך איך אתה מרגיש ואיך עבר עליך היום. בעצם, אני רוצה לנחש.
למדת היום משהו חדש. אולי היה קשה. יכול להיות שהבנת. יכול להיות שלא.
יצאת לשחק בחצר. אולי נזרק עליך כדור, אולי לא הצלחת לקלוע.
אולי אמר לך מישהו משפט פוגע, או אולי היית אתה הפוגע.
ילד, אהבת את הסנדוויץ שהכינה לך אמא? הוא השביע אותך?
אולי בבוקר קמת על צד שמאל, עם שארית של חלום רע שאף אחד לא מחה.
אולי יצאת מהבית בלי לטיפה אוהבת. אולי ליוותה אותך אל ההסעה גערה שנאמרה בלי מחשבה.
יכול להיות שקיבלת היום מבחן שחיכית לו במתח מקווה, ואז העירה אותך המציאות, צולפת באכזריות על פניך, כמו רוח קרה.
ילד, הלוואי שיכולנו לשבת במקומך על כסא התלמיד, לספוג בשבילך הערות, להלחם במקומך על מקום בחברה. לנגב עבורך דמעות מלוחות ואולי אפילו לבטל את מציאותן בעולם.
אבל אי אפשר, ילד, ולא רק מבחינה טכנית.
ילד, אם אנחנו רוצים שלגדלך להיות אדם רגיש אנחנו חייבים לעצום עין למול דמעותיך הקטנות. לבכות יחד איתך אך להראות לך פנים קשוחות.
כדי שתגדל כמבין ויודע- אתה חייב להלחם על הבנת כל מילה ומשפט.
כדי שתהפוך למבוגר אחראי- אנחנו חייבים להענישך על הפעמים בהן אתה שוכח.
כדי שתהיה אדם- אתה מוכרח לסבול קצת, בעצם קצת הרבה.
ויחד איתך גם אנחנו נסבול. ובלי שתראה נעזור לך לסחוב, וכשלא תשים לב נדבר עם המורה, ועם ההורים של החבר, ועם כל מי שאפשר, וברגע שתסובב את ראשך- ננגב את הדמעות שלנו, ונשטוף את העיניים האדומות. כדי שלא תדע.
כי כדי להצמיח פרח- חייבים לתת לו קודם לנבול.
תגובהתגובות