המון יצירות אמנות עתיקות ועכשוויות נוצרו על פרשת המרגלים.
בכל יצירה פרשנות משלה; מה בדיוק הביאו איתם המרגלים?
איך הסמלים שבחר כל אמן מציגים את טיבה המיוחד של הארץ?
היצירה שמוצגת כאן אומנם מציגה את הפרשנות המסורתית הקלאסית
שהשתרשה גם בזכות יצירות אמנות רבות - לגבי אשכול ענבים ענק
אך, בד ובד מסיפה היצירה פרשנות שונה מעט לסיפור המקראי - פרשנות
הנשענת על מקורות קבליים ומעניקה תכנים פרשניים רוחניים.
בשני מקרים מתארת התורה אנשים היוצאים מא'י
עם מטען נכבד וחשוב – ספק רוחני ספק גשמי.
בפעם הראשונה מדובר בבני יעקב, היוצאים למצרים בהמלצת אביהם
'קחו מזמרת הארץ' (בראשית מ'ג י'א),
ובפעם השניה כאשר המרגלים חוזרים למדבר עם הזמורה
שהם מביאים איתם מארץ ישראל.
מותר להטיל ספק האם אכן בשני המקרים מדובר בפירות הארץ?
קשה לקבל בהגיון שטלטול הפרי אל מחוץ לגבולותיה של א"י
בתנאי התחבורה והתעבורה האיטיים והממושכים באותם ימים,
האקלים והזמן הרב שנדרש כדי להגיע למצרים ולמדבר סיני - יטיבו עם הסחורה.
כלומר בתנאי השטח באופן אוביקטיבי קשה להציג את הפרות,
משובחים ככל שיהיו - כשהם במיטבם בסוף המסלול.
אם מדובר לא סתם בפרי, אלא בתוצרת עמידה חשובה ומשמעותית לא פחות
שמיצגת את הרוחניות השוררת במקום בעל הקדושה, את ההשפעה של המקום
ביצירה אמנותית כמו ניגונים וזמירות שמבטאים את טיבה של הארץ המובטחת
מדוע השתרש בפולקלור וביצירות האמנות הפירוש הציורי על פרי ממשי?
יוצא דופן מהפרשנים הראשונים - רש'י מתייחס למהותה של התוצרת
כ'לשון זמר' - זמירות וניגונים אמנותיים מיוחדים לא''י,
רש"י כבעל כרמים ויקב ידע היטב שפרי הגפן או כל פרי אחר לא מסוגל לעמוד
בטילטולים ממושכים ולכן הסתמך על מקורות שהעניקו זווית של פרשנות אמנותית.
האם אכן זמרת הארץ בפרשתנו הכוונה לזמר אמנותי ולאו דווקא לפרי?
איך אין לכך ביטוי באמנות היהודית בפיסול הסביבתי בציורים צילומים וכד'?
חלק גדול מהיצירות נעשה בתקופה שעדין לא היה ישוב יהודי חקלאי בא"י.
ממדי הענק של הפרי שגדל בא"י אכויותיו הסגוליות הושרשו כאגדות-עם.
חלק מהאידיאולוגיה הציונית היתה כמובן הפרחת השממה וחידוש
גידולי הגפן הזית הרימון והתאנה - שיצירות מעין אלו הנציחו מצויין.
המרגלים עם אשכול ענק - סמל משרד התיירות הישראלי
כהמשך לסימבוליקה של הפרשנות הקלאסית לשליחות 'לתור את הארץ'.
אולי ההקשרים הסימבוליים של הראי"ה בין גידול הארץ הפיזיים לרוחניים?
הרב קוק מתייחס לקדושת הארץ במושגים של גדילה ופריחה.
למשל – 'בארץ ישראל מתגדלות האותיות של נשמתנו...
אוירא דארץ ישראל ממציא את הגידול הרענן... מלאה שפעת קודש'.
הערבוב המכוון בין מושגי צמיחה פיזית אורגנית לזו הרוחנית והמקודשת.
קדושה זו מצמיחה את הניגון שנעשה מתוך ההשראה של גידולי הארץ,
ישעיהו כ'ד ט'ז: 'מכנף הארץ זמרת שמענו',
כלומר – ע'י הפירות הגדלים בארץ נעשה הניגון (ליקוטי מוהר'ן תנינא ס'ג)
שהאחים, וגם המרגלים, נטלו עמהם להשמיעו במצרים ובאזני העם במדבר.
תוצרת אמנותית כמו ניגון שאף הוא פרי שנולד בארץ המיוחדת בקדושתה.
אחד מהפירושים הקדומים והחשובים של רב סעדיה גאון (942-882),
השפעתו ניכרת על הפרשנות כבר בימיו ובדורות מאוחרים יותר.
לפיכך הוא משמש כדגם מאפיין למחקר היסוד הריאלי של פרשנות ימי-הביניים
לגבי ארץ ישראל אקלים, טפוגרפיה, בוטניקה, זאולוגיה,
בפירושו של רס''ג לתורה בותרגומו ניתן למצוא ידיעות מתחומי עניין מגוונים:
מעולם החי, הצומח, טקסטיל, אבנים טובות, מוצרי מזון, רפואה, מדות ומשקלות, זיהוי שמות אתרים ועוד.
פירוש רב סעדיה גאון ל''זמרת הארץ''
מעניין במיוחד לפיו המוצרים שנכללו ב''זמרת הארץ'' דבש (עסל), בטנים (בטם) ושקדים (לוז)
הדבש שבזמרת הארץ וגם בשבעת המינים, על פי חז"ל ומפרשים מאוחרים,
הוא למעשה מיצוי נוזלי מרוכז של פירות (סילן) כגון תמרים, תאנים או ענבים.
דבש זה היה מיוחד ושונה מדבש הדבורים, שבמקומות אחרים היה תוצר של גידול דבורים בכוורות,
אך בארץ ישראל המקראית נאסף בעיקר מקינים של דבורי בר, שנמצאו באופן אקראי.
לפיכך הדבש, השקדים והבטנים, המזוהים כפירות אלת הבוטנה (פיסטוק) שמקורם בא"י
מייצגים מוצרים יקרי ערך, המכילים בכמויות קטנות, ריכוזים גדולים של סוכרים או שומנים.
מדרש בראשית רבה צא,יא, טוען שגם הבוטנים והשקדים שהוקרבו במנחה,
אינם הפירות עצמם אלא שמנים שהופקו מהם: "משח דבטנים, משח דשקדים".
ממדרש זה משתמע, שגם כל המוצרים שנשאו בזמרת הארץ היו חומרים שעיבודם
לשמן, לבושם, או למיצוי מרוכז - הקנה להם ערך רב.
לסיכום: הפרי הממשי או האמנותי של "זמרת הארץ", הדגיש את "חוזק" הארץ
ואת יתרונה הכלכלי-מסחרי - מחד ואת יתרונה הרוחני בזמירות שבח - מאידך.
תגובהתגובות