יצירות של דרורית

שמים כחולים, שדות חיטה מזהיבים ונערות בלבן מרקדות במפתח החלון לעולם הקורץ בזוהר שמחוץ לחדר הלימוד אינם מצליחים לפתות את מי ששקוע בהנאה רבה בספריו

משפט קצר ולעניין מתוך 'מעוז צור'

מוטיב חוזר במקורות יהודיים בכלל במחזורי הימים הנוראים בפרט מדמה את האל לרועה המנהיג את עדרו-עולמו. בציור גדול המימדים (180/100ס"מ) הרועה כמנהיג מסור ורחמן נושא את העז השחורה על כתפיו החסונות (שחור דווקא להבהיר כי הביטוי החטאים כשלג ילבינו איננו מתכוון לצבע העור או הצמר אלא למהות הפנימית). מכיוון שהכבשים הן רק משל לבני-אנוש ובניגוד לעדריות שבה כולם בעלי זהות אחידה ביצירה כל כבש קבל הבעת פנים, תנוחת עמידה וכד' ייחודיות המאפיינות רק אותו. מה נמצא ליד הרועה? המקל - שבטו, שיעדו איננו רק הגנתי - לגרש אויבים שמסכנים את העדר אלא גם מהווה גורם מאיים כלפי התנהגויות ואפילו מחשבות סטיה מהכללים בעדר. התפקיד המרכזי של הרועה בפיוט נתנה תוקף המהווה את שיאו המרגש של סדר התפילה האשכנזי. החיבור להווי הישראלי של הפיוט (קונצרט בית השיטה) מוסיף לפיוט את מימד המצמרר של סיטואציות הסטוריות שמי יתן ולא תחזורנה על עצמן של חוסר אונים של האדם המובל כצאן לטבח http://www.piyut.org.il/textual/172.html וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם... וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיָּה וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם

"ושמחת לפני ה' אלקיך בכל משלח ידך..." בפרשה ממשיך משה רבנו בנאום שנשא לבני ישראל לפני מותו. מפרט את שבחה של ארץ ישראל תוך אזהרה לזכור כל הזמן את עזרת ה' בהצלחה הכלכלית-חקלאית ולא ליפול חלילה לסכנה של הסתמכות על "כוחי ועוצם ידי". תיאור סגולות הארץ הפוריה והטובה: "כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" נושא שבעת המינים הוא נושא נפוץ ואהוב באמנות יהודית וארץ ישראלית לקט יצירות אמנות על הנושא: ארץ נחלי מים עיינות ותהומות... שמחת הבציר "ושמחת לפני ה' אלוקיך בכל משלח ידך" עוד נבואת נחמה כתוספת לסדרת הפטרות הנחמה - שבע דנחמתא: נבואת נחמה מעמוס המדגישה את ברכת השפע לפרי הארץ - דרורית San שטסל שבת שלום ומבורך דרורית סן

אשכולות ענבי היין כבר כמעט מתפוצצים מרוב בשלות עסיסית בנות ישראל מכל השבטים מכינות את בגדי הלבן ומתאמנות בזומבה פילאטיס וסתם אירבי למחולות בכרמים... ציור בצבעי שמן על בד קנבס, מסגרת פנימית יצירה בתבליטי ענבי הכרם אשכול מאבני ירקן ועלי גפן מזכוכית, בנות ממגזרות נייר לא סימטריות

בפרשת חוקת שוב העם חוטא בקיטורים חסרי שחר: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. נחש הנחושת (סרוג מחוטי נחושת) / דרורית סן העונש של בנ"י בא באמצעות נשיכה קשה של המוני נחשים שרפים וגם לפיתרון הבעיה משתמש משה בהוראת ה' בנחש - שכולו מנחושת אך לא הנחש עצמו עוזר להבאת מזור והצלחה אלא מיקומו הגבוה גורם לבני-ישראל להסתכל כלפי מעלה ולהזכר שרק הקב''ה יכול להושיעם. 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במ' כא). באר מרים, המן היורד מהשמים ואין כניסה לנחשים ועקרבים - דרורית San שטסל ריקודי הנחש - נס על טבעי הרחיק במשך 40 שנה את כל הנחשים ועקרבים מבנ"י אך, כשישראל דוחים בשאט נפש את כל מערך הניסים. מנס באר מרים שהלך איתם ועד נס המן שירד מהשמים והזין אותם ורוצים חיים נורמאליים כדרך הטבע - מגיעים באופן טבעי שוכני המדבר האכזר - הנחשים הארסיים שהכשתם גורמת למוות מיידי. שואלת הגמרא: וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים. מדוע כנגד תלונות בני ישראל - ה' היכה אותם דווקא במכת נחשים? כיצד מהווה הגורם למכה התרופה למכה - כיצד יצירת נחש מנחושת על ידי משה והעמדתו על מוט גבוה ריפא את העם? מתוך שק-סל סרוג (מרפיה בסריגת קרושה) יוצא נחש סרוג בחוטי נחושת בגוונים אדמדמים וצהבהבים האם בתוך כל אחד מאיתנו נמצא נחש? כיצד הנחש הפנימי מנסה להשתלט המידות המעשים וההתנהגות? איך לפעמים עולה בידינו לרסנו אך לפעמים הוא מעורר את כוחות הטומאה, הארס, החורבן וההרס? האם התבוננות בנחש עצמו ריפאה את החולה? מדוע הוא נבחר כסמל הרפואה והרוקחות עד ימינו? הנחש בסמל הרפואה מלופף על מוט ארוך לזכר המוט הגבוה שם משה בכדי שבני ישראל יביטו כלפי מעלה וישעבדו לבם לה' וכך הוא מסמל בו זמנית סכנה וגם סיכוי לתרופה. מה בעצם הטענות של ישראל? ואיזה מענה מידי הם מקבלות? לפי הרש''ר הירש: בני ישראל קצו בחיי הניסים ורצו שיגרה של חיים נורמאליים. שגרת המדבר הטבעית כוללת כמובן שפע נחשים שרפים, חוסר במים ובמזון. אין משהו מיוחד בקיומם של הנחשים במדבר אלא בהיעדרם במשך ארבעים שנה בדרך הנס. אז אם לבני ישראל נמאס מחיי על הנס והם רוצים חיים רגילים, כדאי שיתרגלו גם לנחשים. בנאום הסיכום של משה (דברים ח' טו): ''הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ'' כל הבעיות והפגעים הרגילים היו במדבר. רק הנס מנע את הגעתם אל בני ישראל. כאשר בנ''י קצים באוכל ובמים הניסיים, הם קצים גם בכל יתר ההגנות והשמירה הניסית, ואז הנחשים השרפים שעד עתה לא יכלו להגיע למחנה ישראל, הגיעו בהמוניהם. נחש כסמל לפיתוי, לחטא, ולגרימת סטיה מדרך הישר (ביאליק משתמש בתפוח פרי פיתוי הנחש כפיתוי) אך מדוע משה מכין דווקא נחש? ומדוע את הנחש דווקא מנחשת? משה נצטווה רק להכין שרף, לא נאמר לו בדיוק למה הכוונה? ומאיזה חומר? הפרשנים מעירים שהנחושת נבחרה בגלל השורש הקרוב לנחש. הנחש נבחר להראות לעם, כפי לשון המשנה שלא הנחש ממית ומחייה אלא החטא. בסיפור על רבי חנינא בן דוסא: "תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. לאחר מאות שנים, נאלץ חזקיהו המלך לכתת את נחש הנחושת ולהורסו (מלכים ב' י"ח ד): "הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה וכִתַּת- נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן". כאשר נחש הנחושת אינו ממלא את תפקידו, להזכיר את ה', אלא להיפך - הפך כשלעצמו לאמצעי לעבודה זרה ובנ"י מקטירים לו אין יותר סיבה לקיומו. יש להפטר ממנו כמטרד מסוכן... לכן, חזקיהו הורסו וחכמים משבחים אותו על מעשה זה.

החלילנית - דרורית San שטסל ציור שמן על בד קנווס במסגרת מוזהבת תמונות מתוך סדרת 'נגניות' ממוסגרות בזהב ציורים בצבעי שמן על בדי קנבס / דרורית San שטסל ציור שמן על בד - כנרית - דרורית S מתוך הטרילוגיה של 'נגניות' שנזכה בקרוב לשמוע את שירת הלווים ונגינתם

פיוזינג זכוכית - שכבות שכבות של חלקי זכוכית צבעונית שעברו שריפה בתנור בחום של 1200 מעלות פיוזינג זכוכית מחובר לחלל בתוך ציור בצבעי אקריליק על גבי לוח קנבס (בגלל שקיפות הזכוכית רואים את הקונסטרוקציה)

הקדמה: השיח האמנותי הישראלי עדיין מציב גבול ברור בינו לבין עולם הדת אמנים ישראלים המשלבים ביצירותיהם חומרים ומוטיבים מעולם היהדות מותירים בשדה והשיח חיץ ברור בין העולם המסורתי שממנו נלקחו החומרים לבין יצירת האמנות שבה הם משובצים ... וכך מתירים את השדה האמנותי נקי מכל שמץ של מסורתיות. עצם השימוש של אמנים בישראל בחומרים מעולם היהודי נתפש עד כה ב'שיח השליט' כבעייתי. אך, חוקר האמנות דוד שפרבר מציין שיצירות חושפת רבדי שפה וזהות יהודיים עמוקים. ומעניקות משמעויות אמנותיות וטקסטואליות לחומרים היהודיים עוברים מהמישורים הסמויים אל עבר הקונסנזוס הגלוי של העבודות, ויש בכוחן לשנות ולהפוך את סדר-היום של האמנות הישראלית. דברי הרב קוק "הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים", פורסמו בעילום שם בכתב-העת "המזרח" ב-1903. הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב וראש ישיבת מרכז-הרב, ערך את דבריו ופרסמם בפירוש "עולת ראיה" על סידור התפילה, והשמיט מן הפסקה את ההתייחסות לעולם האמנות החזותית. מהלך זה ודומיו מלמדים על תהליך ההדרה העצמית של העולם הדתי מתחום האמנות החזותית בעקבות מגמת התחרד"לות ואימוץ גישה חרדית הדוחה ומרחיקה. הרב קוק הקדים את זמנו כהוגה יהודי יחיד במינו שתפש את מעשה אמנות כחובה דתית. משימתו\ו של האמן שיוצר בזיקה יהודית עמוקה - כפולה : מצד אחד הוא צריך לשכב על גדר החשדנות והדחייה מצד עולם האמנות שמתייחס עדיין בהסתייגות לאמנות אמונית והיה מעדיף להכניס אותה לתוך מגירה נפרדת מחוץ לשיח האמנותי הישראלי המרכזי ומצד שני להתגבר ללא הרף על משוכות של חשדנות והסתייגות שקיימת בחברה הדתית המושפעת מזו החרדית. לקראת יום כיפור נציג יצירה שלא רק ציבור מהעולם הדתי מתחבר אליה. אולי כי חברו על יונה הנביא ושליחותו שירים ופזמונים. הלך לו יונה עם תרמיל על השכם, הלך לו יונה עם כד מים ולחם, הלך לו עליז כדרכו במשעול, לפתע שמע מעליו את הקול: קום לך אל נינוה, אל נינוה העיר הגדולה, קום לך אל נינוה, יונה! קום לך אל נינוה, אל נינוה העיר הגדולה, קום והנבא, יונה! ברח אז יונה, את הצעד החיש הוא, ירד בספינה ההולכת תרשישה, אך פתע נגעש גם הים הכחול ומן הסופה אז הבקיע הקול: קום לך אל נינוה... שלושה ספנים אדירי כתפיים כמו אבן זרקו את יונה אל המים, ושמה בלעהו הדג הגדול, אך גם בקרבו עוד שמע את הקול: קום לך אל נינוה... היתה סערה איזה יום או יומיים לפתע הדג חש בבני המעיים, ואז הוא הקיא את יונה על החול ושוב מעליו הוא שמע את הקול: קום לך אל נינוה.... הלך אז יונה אל נינוה והודיע: העיר תחרב! אבל זה לא השפיע ואז הוא אמר: די, אינני נביא, זה לא בשבילי, לא, זה לא בשבילי! קום לך אל נינוה... לכאורה זהו סיפור די מוזר על הנביא שמנסה לברוח משליחות ה'. אולי אין לו רצון להתעמת עם אנשי נינווה החוטאים כשהוא יודע מראש שהם מסרבים לחזור בתשובה. אבל הוא איננו יודע שיד ה' תשיג אותו לא משנה לאן יברח??? ואכן אפילו בלב ים יד ה' מעוררת מהומות ומחוללת סערה העומדת להטביע את הספינה ביחד עם כל נוסעי הספינה. יונה מבקש ממלחי-הספינה לזרוק אותו למים הסוערים שורצי כרישים... דג ענק בולע את יונה ומאפשר לו להתפלל לה' מתוך חלל הבטן. לאחר השלמת תהליך החרטה הדג מקיא אותו לחוף... האם היצירה הצבעונית במעין רצף מעגלי של תמונות מאפשרת להבין מדוע קוראים את הסיפור העלילתי הדרמטי של יונה הנביא ביום כיפור? אפילו קיקיון שפריו רעיל יכול להביא תועלת - להצל במקום מוכה שמש וחום כבד. יונה בן אמיתי, הנביא המפורסם ביום אחד בהיר התגייס לחיל הים. עבר קורס ימאים, קיבל דרגת שליש, עלה על משחתה אוניית אח"י תרשיש. זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא. פתאום גלים גבוהים והים החל סוער כל המשחתה חישבה להשבר. יונה בן אמיתי בפינה שכב נרדם, הגיע גל גדול ושטף אותו לים. זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא. בקושי הוא ניצל, כי לשחות הוא לא ידע. ביקש "העברה" ועלה לטרפדה. רבים הטלטולים על המים כל השמן החליט יונה: אם כך- אתנדב כצוללן. זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא. צוללת לא היתה אז, לא רהב לא תנין. לאנגליה נסעו לעשות שם אימונים. לאנגליה נסעו וקנו שם דג ענק, וכך נכנס יונה למעיים של הדג. זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא. בפנים היה צפוף, כמו בכל הצוללות. יונה מתח ערסל בין הטחול והכליות, שימן את הכבד וניקה את המרה. משך במעי הגס - וטורפדו חיש ירה. זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא. לדרך אז יצאה הצוללת החיה. המעי היה עיור ולראות קשה היה. הציץ בפריסקופ, בצינור של הגרון ולנמל נינוה הוא ניווט בביטחון. זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא. וכך שנים רבות במעי הדג הוא שט, וגם קיבל צל"ש - צוללן מספר אחת. וכשהוא השתחרר הוא עבר לטכניון, ושם עשה מחקר על צמחי הקיקיון. זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא.

לכאורה מגילת רות היא מגילה רומנטית על סיפור אהבה פשוט וארצי עם התחלה טרגית וסוף טוב כמו באגדות. מצב של עלייה מהשפל הנמוך של רעב בארץ, עזיבת בית לחם יהודה ירידה לגלות בשדה מואב, נישואי הבנים עם נשים נוכרייות, מחלות ומוות. מתוך הטרגדיה הנוראית מפציעה תקווה "פקד ה' את עמו" זכוכית מעובדת בהטבעת פיוזינג זהב-שחור בטכניקה מעורבת / דרורית סן שטסל השמועות על שיפור המצב בארץ שננטשה גורמות לנעמי האלמנה והאם השכולה לעזוב את מואב המקוללת עבורה ולחזור לכור מחצבתה - העיר ההומה בית לחם יהודה. מי לא מתרגש כשהכלה הצעירה ממואב מתעקשת לדבוק בחמותה המבוגרת והמרירה ואף להצטרף לעמה ודתה ולהצהיר כצעד ראשון בגיור 'אלקיך אלוקי' אך ההצהרה לדבקות 'באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלון' רק מזכירה את מצבן העגום של ההומלסיות הנזקקות לנדבת-יד ולשאריות הדלות שהותירו הקוצרים בקצה השדה קבלת הפנים הצוננת עם הלשנות המלעיזים לה זוכות הנשים , המחברות בנימי אהבה ורעות יוצאי דופן, איננה מרתיעה את רות. היא יוזמת חיזור ראשוני כדי לתפוס את תשומת לבו של הגבר שנעמי ציינה כגואל אפשרי. היא מלקטת בשדה של בעז מבלי להכיר אף אחד מסביבה.... היבול התבואה שופע אבל הלשונות של הרכלניות השכונתיות מרושעות ועוקצניות יותר מקוצי הצבר. בעז מבחין ברות ומעניק לה יחס מיוחד אך עדיין מספיק מרוחק ניצני האהבה בין בעז לרות בשדה קציר חיטין - טכניקה מעורבת / דרורית סן שטסל נעמי המנוסה ואולי גם קצת תחמנית מנחה את רות איך להעביר את החיזור לשלב מתקדם ולוהט יותר באמצעות ביקור לילי מפתיע בגורן לאחר הצעדים הנועזים מצד רות נעמי מבקשת ממנה להמתין בשקט עד עכשיו בעז צריך להיות הפעיל ולסיים את הטיפול בעניינים החוקיים בקשר לגואל בעל קרבה משפחתית. ' שבי ' טכניקה מעורבת / דרורית סן שטסל בעז יוצא לטפל בפרצידורות ההכרחיות וזוכה לברכה ועידוד מצד יושבי שער העיר "ייתן ה' את הכלה הבאה לביתך כרחל וכלאה שבנו את בית ישראל" (השינויים בכל הציטוטים אינם מתוך טעות אלא כמעין גוון של אמירה אישית) לרות מבשרת הפמיניזם היהודי מתאימה הברכה השיוויונית של ר' סעדיה גאון שלא מקפחת את הכלה... לזוג המאושר נולד תינוק מקסים שממיס אפילו את לב הרכלניות השכונתיות שקוראות לו בשם ושמחות עם נעמי, שמערסלת בחיקה את מי שיחל את שושלת המלוכה בישראל ואיזה הגדרה הולמת יותר את התינוק שמבשר את הגאולה אם לא 'משיב נפש הן פרטי והן לאומי. בן יולד - התינוק מוקם בגזע העץ למרות שהיה אמור להיות רק ענף דקיק או עלה קטנטן כי הוא עתיד להוליד את ישי שיוליד את דוד - מלך ישראל....

סיפור המגילה הציורית מתרחש בין שדות חיטה מצהיבים עם גרגרי תבואה דשנים הנעים ברוח של תחילת עונת הקיץ הישראלי המוטיב המרכזי של המגילה - החסד מופיע בדברי הפרידה מכלותיה של נעמי האלמנה והאם ששיכלה את שני בנייה מחלון וכליון. היא מודה לבנות על החסד שעשו עם המתים ועמדה ומאחלת להם שה' ישיב להן כגמולן בחסד והן תמצאנה מנוחה ואולי גם תבואנה אל הנחלה...

הרבה סודות כמוסים ורזים נסתרים אופפים, עוטפים ומתעופפים סביב חג האילנות כחג שעיקר מקורותיו קבליים ומכילים מסתוריות... בואו נתמקד דווקא בפריחה הגלויה של השקדייה המקדימה את כל שאר עצי הפרי בפריחה לבנה כמו כלה חגיגית ויפיפה, מככבת במרכז תשומת הלב וחברותיה רוקדות מולה בשמחה לשמחה בשמחתה. ריקוד מול שקדיה פורחת - דרורית San שטסל בוסתן פריחת עצי שקד - דרורית San שטסל בבוסתן בו כל העצים עדין עירומים בתרדמת חורף פורחות שקדיות (עצי שקד) במלוא הדרן זהרן ויופין ומשרות בלובן טהור שלווה ורוגע על כל הסביבה.

ארבעה סביבונים בארבעה גדלים שונים ועיטורים עיצוביים מגוונים כל אחד מספר סיפורים המשלבים עתיק-חדש פעם - ועכשיו מחול הסביבון - דרורית San שטסל התפרצות שימחה העולה על גדותיה מסביבון קטן אחד

שמחת בית השואבה - דרורית San שטסל מסכת סוכות מפרטת את כל המאפינים המיוחדים חגיגת ניסוך המים. תחת הכותרת המאד מחייבת: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול. שמחת בית השוֹאֵבָה העוסקת במים כמנהג יהודי עתיק, של מצוות "ניסוך המים" שהונהגה בבית המקדש בחג הסוכות לאחר הבאת מי מעיין הגיחון לבית המקדש. במשך כל השנה, יחד עם הקרבת קורבנות שונים על המזבח, היו מנסכים יין על המזבח במקום מיוחד לכך. אך רק בשבעת ימי חג הסוכות היו מנסכים בנוסף ליין גם מים. מקורו של מנהג זה הוא בהלכה למשה מסיני עם רמז במקרא. טעם המנהג נתפרש על ידי חז"ל, מכיוון שחג הסוכות, החל בתחילת עונת הגשמים, הוא החג בו נידונים על המים (גשם) של כל השנה החדשה. בימי חול המועד היו נלווים למנהג הניסוך שורה של טקסים, שהיו שמחים במיוחד. הם נמשכו כל הלילה, והסתיימו בניסוך המים בבית המקדש. אור מנורת המקדש בשמחה העצומה האיר את כל העיר. "ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן. ואומרים לפניהם דברי שירות ותישבחות והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמש עשרה (מעלות) שבתהלים שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושני חצוצרות בידיהן קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו (הגיעו לקרקע תקעו והריעו ותקעו) היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא ממזרח הגיעו לשער היוצא ממזרח". בלילות, הייתה נחגגת "שמחת בית השואבה" ברוב עם. בחגיגה באו לידי ביטוי המרכיבים הבאים: תאורה גדולה – לפידים מקובעים על עמודים גבוהים שאורם האיר כל חצר בירושלים - הודלקו על ידי פרחי כהונה. ווקליים 'רואים את הקולות' – "ולויים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובכל כלי שיר בלא מספר" . פעלולים ומיצגים אנושיים - זקני העם היו מרקדים ואבוקות של אש בידם, ואולי אפילו הציגו תרגילי אקרובטיקה לעיני הציבור. כך חכמי ישראל הציגו תרגילים וירטואוזיים באבוקות אש, כשהם בו זמנית מזמרים פיוטים ודברי שירות ותשבחות . במעשי הפעלולים והאקרובטיקה התפרסם במיוחד רבן שמעון בן גמליאל הזקן.

באף שנה לא היה קיץ כזה עשיר וצבעוני בתחום ההנעלה. השנה השפע בתחום הנעלים סנדלים ואפילו כפכפים מטריף, מהפנט, מסנוור ומעורר חשק לעוד ועוד זוגות... אז נכון שיש בשוק אין סוף דגמים מיוחדים עם המון צבעים ודגמים, במגוון חומרים - עור, חבל גומי בד... חלקם נוחים וחלקם פחות... אבל אל תסנדלו את עצמכם (ובעיקר את עצמכן) רק לקונספט מסויים תשמרו על ראש פתוח שיאפשר לכן להתנסות ולחוות חידושים מהפכנים בצבעים ודגמים שלא הייתם כלל מעלים בדעתכם כי עם עצות מעשיות כאן לשדוג סנדל פשוט הכל הכל פתוח לרגליכן. ראשית החוכמה בשוק רווי איןסוף שכזה היא לייצר לעצמנו ייחודיות בהנעלה. להחליט להכין במעט השקעה אבל עם הרבה שימחת יצירה וקצת כישרון את ההנעלה הפרטית בסגנון מיוחד ולהמציא קונספט חדשני מעניין בתחום אפילו בעל עומק רעיוני (שחבל בעיקרון לבזבז את הכסף!) ועושר ויזואלי כך שנהיה לא פחות ממעצבי-על אך ממש לא ירגישו שזה נעשה בזיל הזול כך נשתייך בסנדלינו לאלפיון העליון - יחידי סגולה שנועלים סנדל או כפכף שעוצב במיוחד עבורם, כזה שאין לאף אחד בתבל! בעזרת מסרגה וכמה חוטים צבעוניים או חוט מחט וחרוזים הופכים סנדל בנאלי ליצירת אמנות מיוחדת במינה. כזאת שמטריפה את כל הנשים הנערות ואפילו הילדות בסביבה הבעיה - כל הזמן יעצרו אותכן וישאלו 'סליחה אפשר לשאול שאלה...?' בסנדלים לגבר נועז אפשר להוסיף אלמנטים ייחודיים מראפיה, בדי יוטה וכד' בגוונים חומים, קרמים, אפורים, או ירוק זית ושחור בהתאם לצבעי הבסיס של הסנדל / כפכף. במקום פרחים ופרפרים יתאימו צורות גאומטריות כמו משולש שיוסיפו עיניין ומיוחדות. כך שגם אותם ישאלו כל רגע - איפה קנית את הסנדלים / כפכפים המדהימים האלו??? מי, שלמרות הכתבה המדרבנת לחדוות יצירה, עדין ממש לא רוצה להעיז... וכל מי שחושש מהאתגר היצירתי בביצוע עצמי מסנדל יכול להשיג סנדל מעוצב באופן אישי רק בדגם אחד ויחיד לכל נעל - בגלרית 'עילית' בפסאג' השעון ביפו. רק תזכרו לא לוותר על הנוחות והקלילות ובוודאי שלא על בריאות הגב והיציבות. אגב, השנה כמעט כל ההנעלה מתאימה לתשעה באב כי רובה כלל איננה עשויה מעור.

דרורית San שטסל / מיצב - בנות צלופחד מציגות בנימוס אך בנחישות את טיעוניהן כמה אומץ לב, נחישות, אסרטיביות, בטחון עצמי ובטחון בצדקת מאבקן - נדרש מבנות צלופחד איזה תעוזה נדרשת לעמוד מול משה באופן חזיתי ולומר בקול צלול ורם את דעתן על העוול והאפליה לרעה שנגרמה להן כנשים אם משה לא יבדוק מחדש את הדינים והכללים ויווכח שהן אכן יכולות לרשת את נחלת אביהם המנוח כרווקות כמו כל שאר הגברים בשבט אביהן. בסוף פרשת מסעי במזל-טוב נשאות כל חמשת בנות צלופלד לבני דודיהן לפי חז"ל הן כבר רווקות די זקנות. אפילו הצעירה שבניהם עברה את גיל 40 אולי הנדוניה העתידית של נחלה משלהם בארץ ישראל הפכה אותן לאטרקטיביות? ואולי הן מאד הרשימו בעמידתן על שלהן בנועם' בנימוס בנימוק משכנע ובנחישות? בניתוח ממבט לטווח ארוך דווקא הבקשה של הבנות שנאמרה בשפה אישית-רגשית מאד בלתי משפטית - הופכת לחוק " וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּתמִשְׁפָּט" שאף מוכל לגבי כל חוקי הירושה ואילו הדרישה של ראשי השבט שהושמעה בכלליות בשפת הטיעונים המשפטיים - מתבטלת לאחר השלב הראשוני של ההתנחלות בא"י הותר לישראל להתחתן עם בני ובנות כל השבטים בט"ו באב. בהפוך מהבנות הגברים מתכוונים בדבריהם לנכסי השבט כולו ולא מציגים את דרישתן כבקשה אמונציונאלית כבעיה אישית של עצמם. בכל אזכור הם חוזרים על הטיעון בניסוח כפול – חיובי ושלילי: למי תתווסף הנחלה וממי תיגרע: " וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ... ונוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן " את דבריהם אין הם שוטחים בפני כל הנוגעים בדבר. מהמפגש שלהם נעדרים אלעזר הכהן, בנות צלפחד עצמן וכל העדה. לסיכום: שמשני סוגי הצגת הטיעונים המנצח והמחזיק מעמד לדורות הן מבחינה היסטורית והן מבחינה הלכתית הוא דווקא זה הרגשי - האישי בינתן היתרה של הנשים מנצחת את הפלפול המשפטי של הגברים. יצירות שהכינו ראשית נמדר (בת שבע) ואחותה חירות נמדר (בת ארבע) מר"ג: בנות צלפחד מציגות את טיעוניהן בפני משה ואחת מבנית צלופחד מגישה לו פרח. שבת שלום להרחבה וצפייה ביצירות נוספות בנושא: blog.tapuz.co.il/drorits www.all-art.co.il/art/drorit

המון יצירות אמנות עתיקות ועכשוויות נוצרו על פרשת המרגלים. בכל יצירה פרשנות משלה מה בדיוק הביאו איתם המרגלים? איך הסמלים שבחר כל אמן מציגים את טיבה המיוחד של הארץ? היצירה שמוצגת כאן אומנם מציגה את הפרשנות המסורתית הקלאסית שהשתרשה גם בזכות יצירות אמנות רבות - לגבי אשכול ענבים ענק אך, בד ובד מסיפה היצירה פרשנות שונה מעט לסיפור המקראי - פרשנות הנשענת על מקורות קבליים ומעניקה תכנים פרשניים רוחניים. בשני מקרים מתארת התורה אנשים היוצאים מא'י עם מטען נכבד וחשוב – ספק רוחני ספק גשמי. בפעם הראשונה מדובר בבני יעקב, היוצאים למצרים בהמלצת אביהם 'קחו מזמרת הארץ' (בראשית מ'ג י'א), ובפעם השניה כאשר המרגלים חוזרים למדבר עם הזמורה שהם מביאים איתם מארץ ישראל. מותר להטיל ספק האם אכן בשני המקרים מדובר בפירות הארץ? קשה לקבל בהגיון שטלטול הפרי אל מחוץ לגבולותיה של א"י בתנאי התחבורה והתעבורה האיטיים והממושכים באותם ימים, האקלים והזמן הרב שנדרש כדי להגיע למצרים ולמדבר סיני - יטיבו עם הסחורה. כלומר בתנאי השטח באופן אוביקטיבי קשה להציג את הפרות, משובחים ככל שיהיו - כשהם במיטבם בסוף המסלול. אם מדובר לא סתם בפרי, אלא בתוצרת עמידה חשובה ומשמעותית לא פחות שמיצגת את הרוחניות השוררת במקום בעל הקדושה, את ההשפעה של המקום ביצירה אמנותית כמו ניגונים וזמירות שמבטאים את טיבה של הארץ המובטחת מדוע השתרש בפולקלור וביצירות האמנות הפירוש הציורי על פרי ממשי? יוצא דופן מהפרשנים הראשונים - רש'י מתייחס למהותה של התוצרת כ'לשון זמר' - זמירות וניגונים אמנותיים מיוחדים לא''י, רש"י כבעל כרמים ויקב ידע היטב שפרי הגפן או כל פרי אחר לא מסוגל לעמוד בטילטולים ממושכים ולכן הסתמך על מקורות שהעניקו זווית של פרשנות אמנותית. האם אכן זמרת הארץ בפרשתנו הכוונה לזמר אמנותי ולאו דווקא לפרי? איך אין לכך ביטוי באמנות היהודית בפיסול הסביבתי בציורים צילומים וכד'? חלק גדול מהיצירות נעשה בתקופה שעדין לא היה ישוב יהודי חקלאי בא"י. ממדי הענק של הפרי שגדל בא"י אכויותיו הסגוליות הושרשו כאגדות-עם. חלק מהאידיאולוגיה הציונית היתה כמובן הפרחת השממה וחידוש גידולי הגפן הזית הרימון והתאנה - שיצירות מעין אלו הנציחו מצויין. המרגלים עם אשכול ענק - סמל משרד התיירות הישראלי כהמשך לסימבוליקה של הפרשנות הקלאסית לשליחות 'לתור את הארץ'. אולי ההקשרים הסימבוליים של הראי"ה בין גידול הארץ הפיזיים לרוחניים? הרב קוק מתייחס לקדושת הארץ במושגים של גדילה ופריחה. למשל – 'בארץ ישראל מתגדלות האותיות של נשמתנו... אוירא דארץ ישראל ממציא את הגידול הרענן... מלאה שפעת קודש'. הערבוב המכוון בין מושגי צמיחה פיזית אורגנית לזו הרוחנית והמקודשת. קדושה זו מצמיחה את הניגון שנעשה מתוך ההשראה של גידולי הארץ, ישעיהו כ'ד ט'ז: 'מכנף הארץ זמרת שמענו', כלומר – ע'י הפירות הגדלים בארץ נעשה הניגון (ליקוטי מוהר'ן תנינא ס'ג) שהאחים, וגם המרגלים, נטלו עמהם להשמיעו במצרים ובאזני העם במדבר. תוצרת אמנותית כמו ניגון שאף הוא פרי שנולד בארץ המיוחדת בקדושתה. אחד מהפירושים הקדומים והחשובים של רב סעדיה גאון (942-882), השפעתו ניכרת על הפרשנות כבר בימיו ובדורות מאוחרים יותר. לפיכך הוא משמש כדגם מאפיין למחקר היסוד הריאלי של פרשנות ימי-הביניים לגבי ארץ ישראל אקלים, טפוגרפיה, בוטניקה, זאולוגיה, בפירושו של רס''ג לתורה בותרגומו ניתן למצוא ידיעות מתחומי עניין מגוונים: מעולם החי, הצומח, טקסטיל, אבנים טובות, מוצרי מזון, רפואה, מדות ומשקלות, זיהוי שמות אתרים ועוד. פירוש רב סעדיה גאון ל''זמרת הארץ'' מעניין במיוחד לפיו המוצרים שנכללו ב''זמרת הארץ'' דבש (עסל), בטנים (בטם) ושקדים (לוז) הדבש שבזמרת הארץ וגם בשבעת המינים, על פי חז"ל ומפרשים מאוחרים, הוא למעשה מיצוי נוזלי מרוכז של פירות (סילן) כגון תמרים, תאנים או ענבים. דבש זה היה מיוחד ושונה מדבש הדבורים, שבמקומות אחרים היה תוצר של גידול דבורים בכוורות, אך בארץ ישראל המקראית נאסף בעיקר מקינים של דבורי בר, שנמצאו באופן אקראי. לפיכך הדבש, השקדים והבטנים, המזוהים כפירות אלת הבוטנה (פיסטוק) שמקורם בא"י מייצגים מוצרים יקרי ערך, המכילים בכמויות קטנות, ריכוזים גדולים של סוכרים או שומנים. מדרש בראשית רבה צא,יא, טוען שגם הבוטנים והשקדים שהוקרבו במנחה, אינם הפירות עצמם אלא שמנים שהופקו מהם: "משח דבטנים, משח דשקדים". ממדרש זה משתמע, שגם כל המוצרים שנשאו בזמרת הארץ היו חומרים שעיבודם לשמן, לבושם, או למיצוי מרוכז - הקנה להם ערך רב. לסיכום: הפרי הממשי או האמנותי של "זמרת הארץ", הדגיש את "חוזק" הארץ ואת יתרונה הכלכלי-מסחרי - מחד ואת יתרונה הרוחני בזמירות שבח - מאידך.

קוראת ספר - דרורית San שטסל

וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: 21 פעמים מופיעה המילה לב בבניית המשכן המילה לב מופיע בשני הקשרים: נדבת לב וחכמת לב. המשכן נבנה מתרומות הלב, ונעשה על ידי אנשים שהם חכמי לב ועל ידי נשים שהן חכמות לב. במלאכת המשכן צריך שהנתינה תהיה מכל הלב וזקוקים לחכמה שתהיה 'חכמת הלב'. מדוע הפרדה בין חכמת הלב של הגברים וחכמת הלב של הנשים? המשכן יכול להבנות רק בשילוב עם כל סוגי הלב. בנדבת הלב ובחכמת הלב. ספר שמות פרק לה פרשת ויקהל: (כה) וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: (כו) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: אומר רש"י: על המילים "טוו את העיזים" – 'היא הייתה אמנות יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותן.' לא גזזו את הצמר לפני מלאכת הטוויה אלא רק בסופה - פעולת טוויה שכזאת מצריכה מיומנות אמנותית משוכללת ומומחיות יתרה.

הטקסט הוא עיבוד מתוך שיר של חוה אלברשיין

דרורית סן - Just Talking

&bull על חטא בחטאנו לפניך בקיבעון, בחוסר התאמה למציאות המשתנה והתנגדות בלתי מנומקת לתמורה ושינויים היהדות מהווה סמל למבנה דמוקרטי הדוגל במחלוקות לשם שמים, מהפכנות מחשבתית ונטייה להתאמות ולחידושים הלכתיים. תהליכים של שינוי ותמורה הכרחיים בכדי להתאים ולגשר בין הדרישות של הלכה לבין המציאות המשתנה במהירות ללא הרף בעולם בו אנו חיים. כתוצאה מתהליכים הסטורים מורכבים שהתרחשו הן בעולם היהודי והן בחברה העולמית של חילון מסיבי - נכנס העולם הדתי, שעבר משבר עמוק - לתהליך גידור בסייגים ושימור מקיף, לתגובה של מיגננה אינטנסיבית, דחיית חידושים כפייתית - חסרת הבחנה או שיקול דעת. לכאורה היה צפוי שבעולם הנוכחי שמתחזק בו זרם התהליך המכונה 'חזרה בתשובה' - המרה של העולם הסמבולי החילוני בעולם סימבולי דתי - יעלה ויחזק הביטחון העצמי שהתערער בעקבות תהליכי החילון ועזיבה המונית של הדת. הגיוני לצפות שמובילי הדרך בחברות בעלות השקפת העולם הדתית יגמלו וירפאו מטראומת החילון ויבינו שבכדי להיות אטרקטיביים בעולם המצוי בתהליך בחירה חופשית (שתוביל תמיד לתנועה דו-סיטרית) חייבים לשינות את הגישה ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^ &bull על חטא שחטאנו לפניך ביוהרה גברית... הטווס שמציץ מאחורי הגבר הרציני מעוטר בטלית עם פסי תכלת חגיגיים כסמל לצורך בבקשת סליחה קולקטיבית של המין הגברי על שחטאנו ביוהרה? נכון, עולם הגברים היהודי שקוע בתפילות ולימוד באופן לגיטימי לאורך אלפי דורות אולי מתוך חטא יוהרה קדמון - התפקיד הנשי כלל המון המון חובות וזכויות אך מתוך הערכה לעול הכבד, או אולי חוסר הערכה מספקת ליכולות הנשיות לבצע עשרות דברים בו זמנית??? - הנשים קבלו פטור גורף מ'מצוות שהזמן גרמן' וכן מלימוד תורה ברמה ובהיקף הנדרשים מהגברים... אז, יתכן שזנב הטווס שאיננו פתוח לראווה וראשו עם הציץ המדובלל הם מעין ביטוי סימבולי לגסיסת השובניזם הגברי, שברוך ה' כבר עומד לעבור מן העולם! ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^ &bull על חטא שחטאנו לעצמנו בחוסר מציאת איזון בין המטלות : המין הנשי נוטה לקחת על עצמו מטלות רבות מבלי דאגה להותיר זמן איכות להשביע את הנשמה להרחיב את מעגל התחביבים האישי, להעמיק את הידע הספרותי - תורני - האישי. המטרוניטא שבתמונה הכל כך צבעונית ושופעת פרטים הניחה בצד את הסירים המחבתות הכדים והבישולים... ועכשיו היא מתעסקת בעינייני הקדושה תפילה ולימוד הפותחים בפניה עוד חלון קמור ועוד חלון צבעוני ומואר כך היא בונה במוחה עוד אבן ועוד אבן מחורבות ירושלים. היצירה בסגנון הנאיבי נועדה להקנות לדמות הנשית ביצירה מרחב אינסופי של שייכות: האם היא צעירה או זקנה? שייכת לתקופתינו או אולי בכלל לאחת ממאות הקודמות? הרישום העליון בשרבוט מהיר כטיוטה ראשונית נועד לאפשר לדמויות להשתנות... להפוך להרבה פחות נוקשות ומקובעות ואולי גם ליותר חייכניות ומסבירות פנים...

פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָ&zwjִם כִּי נִחַם יְהוָה עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָ&zwjִם. הפטרת פרשת שופטים מתוך ישיעהו נ"א פייטנית בנימים דקים - דרורית San שטסל נגני במתרי אור של חייך מתחי נימים דקים פנימה וחוצה חברי קשרי בין שמים לארץ עם חוטים מתפילות מתקוות שנוגעים בכל הנשמות במגע של רכות ודקיקות על פסוק זה חברו לחנים לשירים ופיוטים רבים כגון: מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה קול צופייך, נשאו קול, יחדיו ירננו כי עין בעין יראו, בשוב השם ציון. פצחו רננו יחדיו, חרבות ירושלים. כי נחום השם עמו, גאל ירושלים. בלוגים שלי: http://blog.tapuz.co.il/drorits http://cafe.themarker.com/blog/537455/ כתובת מייל שלי - drorit_s@walla.com שבוע טוב דרורית סן

אנו מצויים במהלך קריאת הפטרה מתוך שבע נבואות נחמה של הנביא ישיעהו שמשמעותיהן אקטואליות מתמיד השבת ההפטרה של פרשת ראה 'עניה סערה לא נחמה' נראת כלקוחה מתוך טקסטים של הפגנות המחאה החברתית: היצירה על גבי נייר כותנה כיאה לסביבה של דלות החומר ועוני אך השולים המוזהבים מרמזים שאם ינקו את הזוהמה במעשים שבין אדם לחברו יתנו צדקה ויעשו תשובה יתגלו היהלומים ואבני הספירים יקרי הערך שמכוסים בפוך ובוץ מטאפוריים ומעשים. עניה סוערה: הפטרת פרשת ראה פותחת בפסוק: "עניה סערה לא נחמה הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים" (ישעיה, נ"ד, י"א), הנביא ממשיל את ירושלים לאשה עניה ורועדת כברוח סערה אשר אין לה מי שינחמה. ה' מבטיח להעשירה עד שאף את רצפתה הוא ירצץ באבני נופך. ישראל בגלותם נמשלים ליהלומים המצויים בתוך הבוץ וכל שנותר הוא להוציאם מן הבוץ ולנקותם שיחזרו וינצצו. הנביא מבטיח לישראל נחמה, ישועה ותשועה גדולה בזכות מצות הצדקה, שנאמר: "בצדקה תכונני רחקי מעשק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליך.... כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי", וכן נאמר בגמ': "תניא ר"י אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא" (ב"ב, י.). לפיכך נקראת הפטרה לפני אלול להכין את ישראל לבקש רחמים וגאולה במהרה. אם ישראל אכן יעשו תשובה בחודש הצדקה והסליחות עתיד ה' לגאול את ישראל, כנרמז בגמרא: "זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני ורוכב על חמור" (סנהדרין, צח.). כלומר, אם כלל ישראל יהיו זכאים הקב"ה יגאלם בדרך נסית כמאמר רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא משמים" (סוכה, מא.). אך אם כלל ישראל לא יהיו זכאים הקב"ה - יגאלם ה' בדרך טבעית, וזאת בזכות התשובה והצדקה לעניים הנעשים במרוכז בחודש אלול, לכן בזכות הצדקה והתשובה עתידין ישראל להגאל במהרה ע"י "המלך המשיח" (הרמב"ם, מלכים, פי"א, א) בונה המקדש. פירוט החטאים הקודמים כחלק מראית תוצאות המעשים בעבר מהוה כתמרור אזהרה לישראל, נסיון העבר של ישראל מהוה את התשתית להבטחת בחירת הטוב והברכה שבקיום המצוות. עיקר תכליתן של מצוות הצדקה והמעשרות נועדו למחשת אמונתו של האדם בבורא עולם היוצר והנותן לכל מטובו בחסד. קיום מצוות חברתיות - מצוות מתן הצדקה והמעשרות מתוך האמונה שהכל שייך לקב"ה גורמת לליכוד ולחיבור בין ישראל עם תורת ישראל והקב"ה, כי האמונה בה' שישלים את החסר שניתן כצדקה - היא יסוד כל המצוות כמובא בגמ': "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק, ב', ד'): 'וצדיק באמונתו יחיה" (מכות, כד.). שכרם של מצוות מתן המעשרות והצדקה הוא גם בעולם הזה, כאמור בגמ': "עשר בשביל שתתעשר" (שבת, קי"ט.), "וצדקה תציל ממות" (שבת, קנ"ו:), "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות" גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא" (ב"ב, י.). לעומת זאת "כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים (דברים, ט"ו, ט')

ללא ספק הזוג בלעם והאתון זהו הזוג הכי ציורי בפרשת בלק - מעניין לבחון פרשנויות אמנותיות שונות לפסוק על בלעם והאתון. הפעם בחרתי להציג הנושא תחילה באמצעות יצירות אמנות יהודית של יוצרים לא יהודים ולהשוות בין דרך ההבנה שלהם לטקסט התנכ"י לבין הגישה של חז"ל ושל יוצרים ופרשנים משלנו. המלאך, בלעם ואתונו. צויר בידי גוסטב ז'אגר, 1836 לפי חז"ל, בלעם מנהל דו שיח עם מצפונו ולא עם בע"ח. הדו שיח בין בלעם לאתונו משקף את הויכוח הפנימי שבתוך בלעם עצמו. האתון מסמלת את מצפונו המיוסר של בלעם שמרגיש כי נהג לא כשורה באתון החיה הכה נאמנה והמסורה לו - על שהכה אותה שלוש פעמים אולי עקב היותו עצבני מיוסר על שבחר שלא לשמוע לדבר ה' ? קרב בין מלכות שמים, בלעם ואתונו. צויר בידי רמברנדט, 1626 בלעם והאתון על רקע נהר פרת - ברתולומיאו ברינברג', 1634, מוצג בטוקיו היכן האתון של בלעם? אולי בסלע הענק עם הפה הפעור? מי במרכבה החוצה את הגשר? ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^ לשם השואה בין הנופים האירופים השונים כל כך מנופי המדבר המוכרים לנו היטב בו התרחש הרי הסיפור המקראי הזה נציג ציור א"י קדום של הצייר מבצלאל ליליין: הנוף הצחיח, החום והאור השמש הקופחת יוצרת צל שחור צללית של החמור ורוכבו כאן אין ממול אף דמות של מלאך שחרבו שלופה בידו כמו בכל היצירות הקודמות היש מתאים מזה לתיאור של חז"ל על ויכוח פנימי בין בלעם למצפון הנצמד ומשתרך אחריו כמו צל? בלעם ואתונו של צייר ארץ ישראלי משה ליליין 1908 תחריט של הרמן שטרוק 1929 בלעם נלחם במלאך - מעין ענן אבק שהוא איננו יכול לראות שוב תמונה לגמרי שונה בתוכן ובצבעוניות מאלו של הנופים האירופיים. המלאך הוא מעין תעתועי דמיון אמורפים המתמזגים עם הרקע וגם החמור א"י ומוכר. "הלוא אנכי אתנך" רבי יצחק איצ'לה מפונוביז' היה אומר: מה למדנו מאתונו של בלעם? למדנו מחיה זאת של גוי זה שלעולם יספר אדם ישר ולענין בקצרה על מה ולמה עשה מה שעשה, ואל יפליג בתיאור ארוך ומיגע על מעלותיו ואל יתהדר בייחוסו הרם. כשראה הקב"ה את בלעם מכה את אתונו פעם אחר פעם, ריחם על הבהמה המסכנה נעשה נס: "ויפתח ה' את פי האתון". אך מכיוון שאין לחיה זאת הרבה שכל מרגע שקיבלה את זכות הדיבור, כדי להשמיע את טענותיה נגד בעליה - על שהוא מכה אותה על לא עוול, התחילה מתפארת בייחוסה: "הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך" והוסיפה להפליג באריכות במעלותיה: "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה". עד שהגיעה לעיקר - למלאך שניצב מולה על אם הדרך וחרבו שלופה בידו, כבר עבר זמנה וניטלה ממנה המתנה המוגבלת בזמן - זכות הדיבור. עם זאת, על אף שחזרה והייתה לחמור ככל החמורים, הפכה אתונו של בלעם להיות לדוגמא, אות ומופת לבני האדם, וכל פעם שאדם לא יודע מתי לא מתאים לפתוח פיו באריכות, מזהירים אותו מראש ואומרים: "ויפתח ה' את פי האתון ותאמר...." מונופרינט צבעי הדפס על נייר כותנה דרורית San שטסל - בלעם והאתון 2012 לסיכום: מאתונו של בלעם נלמדת מסקנה אופרטיבית ולקח חשוב - דבר וענה בע"פ ובכתב תמיד בקצרה ולעניין אל תספר כמה אתה מעולה ואל תפליג בתשבוחות המקומות בהם למדת כי 'זכות הדיבור' שנתנה לך היא פתח קצרצר של 'חלון הזדמנויות' שצריך לנצלו בתבונה ובזריזות ולא להעמיס מידי על טווח הקשב והריכוז של קהל השומעים המוגבל ולדעת שהפתח הזה במהירות רבה יסגר. http://www.tapuz.co.il/blog/net/userblog.aspx?foldername=drorits אמנות יהודית רב-תחומית דרורית סן

צבעי שמן על בד קנבס + טוליפ ארגמן לכיתוב

הדרה או ההדרת והאדרת נשים?

כיסוי מצות אנכי מעל קערת פסח מוגבהת מתאר את יציאת מצרים מהולדת משה עד לשלב השמח של הריקודים והמחולות בשירת הים פרקי העלילה נפרסים סביב קערה - החל ממשה בתיבה ביאור עד השמחה המתפרצת בשירת הים

זעקה תחריט 'שמע' בהדפס ידני ונזעק אל ה' הצטלבות רכבות הזיכרון הוא היכולת של בני האדם לאסוף, לאחסן, לאחות ולעבד בתודעתם את האירועים, את פיסות המידע, שברי הקרעים, וחלקי המילים, שנאגרו לסיפור מהודק. אבחנה בין הזיכרון הפרטי, שהוא הסיפור האישי של כל אדם, לבין הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של עם - זכרון ציבורי שנצבר המעובד גם למשמעויות רוחניות וערכיות. אותו אירוע יכול לקבל הילה של אירוע מכונן והירואי כך שיהפוך לסיפור גבורה, או יחס מזלזל כאירוע מאכזב וסיפור תבוסתנות. בעבור ילדי ונכדי ניצולי השואה מורשת השואה, שהועברה אליהם מהוריהם ומן הסביבה בה גדלו, היא מרכיב דומיננטי בהבניית זכרונם הפרטי. יצירותיהם האמנותיות מציגות את אופני העיבוד של נושא זכרון השואה על ביטוייו האמנותיים המגוונים. מה אסוציאציה של 'עשן' בזכרון הקולקטיבי? האמנים אומנם עוסקים במגוון רחב של נושאים, אך - נושא השואה נמצא תמיד ברקע. ישנם כמובן אמנים רבים, שאינם בני "הדור השני", המתייחסים לשואה ביצירותיהם. אך זכרון השואה לגבי דור ההמשך של הניצולים כה חזק שלמרות שהחוויה הועברה אליהם מהורה ששרד - היא הותירה בנפשם חותם עמוק עוצמתי ומדמם, עמו הם נאלצים להתמודד. האמנים מושפעים לא רק מחוויות מזעזעות או גילוי אנושיות שחוו הוריהם בתקופת השואה, שהועברו אליהם באופן לכן, זיכרון זה הוא כלי עוצמתי מתפרץ רב רבדים שמתערבבים בו עבר והווה, ישיר ועקיף, מציאות ודמיון. כלזמר במנסרת זכוכית הליצן העצוב כליזמרים בעיירה - עולם שנעלם למרות ש"דור שני" לא חווה בפועל את מוראות השואה, השפעתם חדרה לנשמתו. הם ינקו אווירה קשה של אובדן ומוות. רבים מהם הפנימו את הכאב וחוסר האונים, וברבות הימים היא הפכה למרכיב מרכזי בזהותם, מפעם בהם צורך עצום להביאו לידי ביטוי אמנותי. נכון שנסיבות ההישרדות של ההורים שונות, וכן העובדה שהיו ניצולים שדברו בבית על החוויות הקשות שעברו והיו ניצולים שסתמו את הגולל על עברם הקשה בשתיקה ולא דברו על כך מעולם. אבל המשותף נאוה סמל, בספרה 'כובע זכוכית': "אי-הידיעה אין פרושה כי הידיעה, רווית סוד ככול שתהיה, אינה מונחת ברקמות העור, בתאי הדם, שסירבו להתחבר עת ארוכה." רק בשנות ה70 על רקע התעניינות הולכת וגוברת בנושא השואה, החל להופיע העיסוק של אמני הדור השני בנושא השואה באמנות והחלו להתיחס ליצירות שבהן ביטאו היוצרים את הצורך להתמודד עם המעמסה הנפשית של טראומת השואה, שהועברה אליהם על ידי ההורים. היום אפשר לראות השפעות גם ביצירות של דור שלישי הנכדים ורביעי הנינים וכן ביצירות של כל מי שעבר תהליך סוציאליזציה בכור ההיתוך הישראלי שבו לשואה וספיחיה משקל רב. היצירות הן של דרורית סן - בת של דבורה שטסל ז"ל מטופלת של דר' מנגלה 1944-45 באושוויץ.

צבעי אקריליק על לוח קנבס + אפליקציות של אותיות מבד קטיפה ומגוון חרוזי זכוכית אדומים בצורות שונות (ניפוח)