פרק ראשון: גמגום זה לא מגבלה
"קומקום מטומטם תעבוד כבר," אייל צעק בעצבנות בזמן שהוא לחץ שוב ושוב על כפתור ה- on\off.
"על מה כל המהומה?" נשמע קול עייף קורא מאחורי גבו.
אייל הסתובב וראה את בתו שיר עומדת מאחוריו בפיג'מה ומסתכלת עליו במבט שואל.
"הקומקום הזה התקלקל! רק אתמול קניתי אותו, אני אתבע את החנות הזאת ואת החב..."
"תפסיק כבר לתבוע את כל העולם ואשתו! מה נסגר איתך?!"
"אבל הם הביאו לי קומקום מקולקל, בגלל זה אני צריך להראות להם מה זה כדי שייקחו על עצמם..."
"בדקת אם הוא מחובר לחשמל?" קטעה אותו שיר לפני שיספיק לדקלם את נאום הבוקר הקבוע שלו.
"אין מצב שהוא לא מחובר," אמר בזמן שהוא מזדקף בגאווה.
"באמת?" שאלה בלגלוג והתחילה להתקדם לכיוון הכבל.
"בא..." התחיל לענות לה אך כשמבטו נפל על ידיה של שיר הוא השתתק.
"נו אז..." אמרה והעבירה את הכבל שהיה בידיה מצד אל צד.
"אבל... אבל ז-זה ל-לא הגיוני... א-אני..."
"אתה, אתה, אני, אני. מה זה כבר משנה עכשיו?" שאלה מרוגזת. כל פעם שאביה מתחיל לגמגם מחדש מחוסר בטחון היא הייתה מתרגזת, מכיוון שברגע שהוא פותח את הפה היא נזכרת איך כל הזמן לועגים לה בבית הספר בגלל הגמגום שירשה מאביה. היא מתביישת ללכת איתו ברחוב או שיבוא לבית הספר לאספות הורים. היא לא רוצה שכולם יכירו וידעו על אביה שהוא מגמגם, כי היא מפחדת שיצחקו גם עליו.
"טוב, אבל יאמר לזכותי שזו הפעם הראשונה שזה קורה לי," אמר.
"כן, זו הפעם הראשונה שזה קורה לך עם קומקום! אבל אתה זוכר את המיקרוגל? ואת המיני מקרר? ואת..."
אוקי, אוקי. הנקודה הובהרה," אמר במהירות וסקר אותה במבטו; שערה הג'ינג'י היה מבולגן לכל עבר והעיניים החומות שלה היו פתוחות למחצה. "נראה לי שכדאי שתלכי להתכונן, אני מאמין שאת לא רוצה ללכת לבית הספר כשאת נראית כאילו נפלת מהמיטה."
"למה כאילו? אני באמת נפלתי עם כל הצרחות שלך על הבוקר." היא צחקה ונישקה אותו על הלחי כשלפתע נשמע צלצול פלאפון.
"זה שלי," הכריז אייל בזמן שהוא לוקח את הפלאפון ולוחץ על הכפתור הירוק.
"הלו?" ענה. "כן... אין שום בעיה איפה אמרת?" אייל הנהן בראשו בהבנה. "א-אוקי אני אעשה את זה הכ-כי מהר שא-אני יכול."
"עבודה?" שאלה שיר שצפתה מהצד.
"כן... אני חייב לזוז, מצאו אחת. ביי, נתראה," אמר במהירות ויצא מהבית. שיר הסתכלה עליו מהחלון, הוא עבר בשביל הכניסה לכיוון החניה שמתחת לבית. בדרך הוא כמעט נתקל בעץ מכיוון שהוא היה עסוק בפלאפון שלו. 'אם הוא רק היה יודע מה באמת עובר עלי...' חשבה,' אני בטוחה שהכל היה נראה אחרת.' שיר נאנחה והסתובבה כדי ללכת להתארגן לבית הספר.
*
'יש משהו לא בסדר בשיר.' הייתה זאת המחשבה היחידה שהעסיקה את אייל כל הדרך לזירה. הוא ידע שמשהו לא בסדר, אבל הוא לא ידע מה. הוא לא רצה ללחוץ עליה, אם היא רוצה היא תמיד תוכל לספר לו הכל, והיא יודעת את זה.
אייל הגיע לזירת הפשע. אנשים עמדו מסביב לסרטים הצהובים מנסים לראות את המתרחש. המקום היה הומה אדם, שוטרים רצו ממקום למקום לנסות ולחפש אחר ראיות מפלילות, צופרים של משטרה ואמבולנסים הדהדו בכל עבר. אייל עבר מתחת לסרטים הצהובים והתקדם לעבר הגופה.
"היי... חכה רגע. אסור לך להיות פה." אייל שמע מישהו קורא לו מאחור. אייל הסתובב וראה שוטר עומד מאחוריו מוכן להשתמש באלימות.
"ת-תירגע," אמר אייל והראה לו את התג. "א-אני הבלש."
"אה... אוקי, סליחה טעות שלי," אמר מבולבל.
'באמת? כי הייתי בטוח שזאת הייתה הטעות שלי,' חשב אייל בציניות ומעוצבן התקדם לכיוון הגופה.
הוא התקרב לקורבן וניסה לנחש מה קרה הפעם שוד? בגידה? כשהוא היה מספיק קרוב הוא ראה אישה בתוך שלולית של דם; לפנים שלה היו מראה מוזר, אפשר להגיד שהיא לא הייתה מלכת היופי. השיער שלה היה מונח בקוקו מבולגן על כתפיה, מתחת לעיניים שלה היו שקיות שחורות ענקיות והפה שלה נמתח כמעט מאוזן לאוזן. 'הבעל שלה חייב להיות עיוור אם היא נשואה,' חשב לעצמו, אייל כבר ראה הרבה גופות במהלך השהות שלו כאן אבל כזאת מכוערת הוא בחיים לא ראה.
"מה אנח-נחנו יודעים עליה?" שאל את סיוון, הפתולוגית שמונתה על התיק הזה, אחרי שהוא הרגיש שהיא עומדת מאחורי גבו ובוחנת את תגובתו.
"אוקי, אז ככה, לפי החור בראש ולפי החור פה, בדיוק מעל הלב היא נורתה פעמיים, אין שום סימני מאבק, ולפי זווית נפילה אנו מניחים שהיורה עמד שם," אמרה והצביעה לכיוון העץ שסביבו עמדו מעל חמישה אנשי מז"פ וחיפשו אחר ראיות. "אבל אני אוכל להיות בטוחה רק אחרי שאני אקח אותה למעבדה ואנתח."
"שעת מוות?"
" לפי הכיחלון, הטמפרטורה של הגוף..."
"מרשים," אמר אייל קוטע את דבריה.
"והשעון שנשבר בזמן הנפילה." היא הרימה את ידה של הגופה ושעון מרוסק למחצה התגלה.
"לא היית צריכה להגיד את המשפט האחרון, הוא פחות מרשים," אמר אייל.
סיוון גלגלה עיניים והעדיפה להתעלם ממה שאמר. "אני מניחה שבסביבות 00:00 בלילה."
"איך קוראים לה? אתם יודעים?"
"הייתה לה בכיס מעטפה קטנה, שבפנים הייתה תמונה שלה ומאחורי התמונה היה רשום שם-ליטל שרון, אנחנו חושבים שזה השם שלה. אני שלחתי עכשיו את עמיר לבדוק את זה."
"אה, עמיר היה פה?"
"כן, אבל הוא כבר הלך לתחנה."
"אוקי..."
"אה, כן. שכחתי להגיד לך שעברנו על כל השכנים. אף אחד לא שמע כלום ושני בתים היו רקים, ככל הנראה יצאו לחופשה הוא משהו כזה."
"אז את אומרת שיש מצב שהוא השתמש במשתיק קול?"
"רוב הסיכויים שכן."
"אחלה. אבל למה עשיתם לי את העבודה?"
"אתה יודע, חשבנו שאתה תעדיף שמישהו אחר ישאל אותם."
"למה?"
"נו, אתה יודע. בגלל..." אמרה נבוכה.
"אני לא מאמי-מין, אני פ-פ-שוט לא מאמין, אתם חשב-ב-בתם ברצינות שא-אני לא אוכל לטפ-פל בזה בגלל..." אייל נשם נשימה עמוקה, "בג-גלל שאני מגמ-מגמגם?"
סיוון הסתכלה עליו במבט נבוך ולא ידעה מה להגיד.
"חשבתי שכ-כבר עברנו את הש-שלב הזה," אמר בטון נעלב. "תגידי לי, ור-רק לי, אם יש התפ-תפתחויות." אייל הלך לרכבו, התניע אותו בעצבנות ונסע לתחנה.
בדרך לתחנה הציקה לו המחשבה שהם עדיין מתייחסים אליו כאל מסכן רק בגלל שהוא מגמגם, והוא לא יכול לסבול את זה עוד. כשצפצוף חדר לו למחשבות, גרם לו להבין שהוא הסתובב מסביב לכיכר מעל לארבעה סיבובים רצופים.
"באסה!" צעק ודפק על ההגה.
כשהגיע לתחנה, הוא ראה את עמיר שחיכה לו הולך הלוך ושוב מהשולחן שלו לשולחן של אייל חסר סבלנות.
"אתה חייב לראות את זה!" אמר וגרר אותו ביד לכיוון המחשב.
אייל השתחרר מהאחיזה עדיין מעוצבן ממה שקרה. "ת-תקשיב לי ותקש-שיב לי טוב," אמר. "א-אני ל-לא יודע ול-לא מבין עד-דיין את הבעיות שלכ-כם עם הבעיה ש-שלי. אבל זה הת-תיק שלי! והח-חקירה הזאת היא גם שלי! ואין לך ש-שום זכות שבעו-עולם להתערב לי בחקיר-רה ללא רשותי ג-גם אם אתה חו-חושב שאני לא אצליח לבד זה מו-מובן?"
עמיר הסתכל עליו במבט נבוך.
"אבל חשבתי שזה יעזור לך, וחוץ מזה כבר מצאתי את המידע על ליטל, או לפחות אנחנו חושבים שקוראים לה ליטל." הוא רצה להוסיף שהוא השותף שלו, שיש לו זכות להתערב בכל. אבל הוא ירד מזה, הוא ידע שאין טעם לפתוח את זה.
"טוב, אתה יכול להראות לי את המידע, אבל חוץ מזה אני לא רוצה שתתערב לי בחקירה יותר ללא רשותי," אמר בלא ברירה.
"אחלה, קבענו. עכשיו בוא כבר," אמר רק כדי לרצות אותו.
"אז ככה," פתח עמיר כשהם הגיעו למחשב. "חיפשתי את השם ליטל שרון במאגר וזה מה מצאתי." הוא פתח קובץ במחשב שנגזר מעיתון.
*
אישה בסביבות גיל השלושים לחייה נמצאה מוטלת ללא רוח חיים ליד המזח בגָנאֵל, עיירה קטנה ליד טבריה.
המשטרה תפסה את החשוד ברצח, מצלמות התנועה תפסו אותו עם אקדח ביד, עד עכשיו כל הסימנים מובילים את המשטרה לכיוון של שוד.
*
"נו, אז..."
"מה נו, אז? עשיתי מחקר ולזאת שנרצחה קראו ליטל שרון."
"נו ו... יכולות להיות מיליון ליטליות שרוניות."
"רק שבעיירה הזאת רשומה רק אחת, זאת אותה אחת שנרצחה בשוד. ולגבי אותה אחת שנרצחה אתמול רשום שיש לה חשבון בנק וזה אותו חשבון בנק שהיה ליטל המקורית."
"אז מה שאתה בא להגיד לי זה ש"ליטל" היא זאת שרצחה את ליטל המקורית?"
"תגיד אתה לא יודע לקרוא? זה היה כתוב במאמר. את הרוצח כבר מצאו ועשיתי חקירה וגילתי שהוא הודה על הפעם הראשונה, אבל נראה לי שהיא רק השתמשה בזהות של ליטל."
"למה?"
"אתה יכול לעשות סיאנס ולשאול אותה."
"נורא בוגר... אז איך אני מתקדם מפה? מה עם החשבון בנק? בדקת אותו?"
"כן, ואין שם שום דבר שיכול לחדש לנו, כל הפרטים רשומים על שם ליטל המקורית."
"אוקי, אני אבדוק אם האנשים שלא היו בבית כבר חזרו."
אייל לקח את המפתחות שלו מהשולחן, הלך החוצה ונכנס למכונית שלו.
כשהגיע נעמד מול הדלת של הבית הראשון; הבית היה בית קרקע, הגינה הייתה ממש לא מושקעת הדשא שם נבל וזה לא היה ניראה כאילו הם עושים מאמץ להחיות אותו, ובכל מקום נגלו עשבים שוטים.
אייל נשם נשימה עמוקה, 'אני יכול לעשות את זה,' חשב לעצמו. 'קדימה.' ודפק על הדלת.
הדלת נפתחה וילדה עם שיער שחור ועיניים חומות הסתכלה עליו במבט שואל, היא הייתה בערך בת ארבע.
"אמא בבית?" שאל.
"כן, רק שנייה," אמרה בקול צפצפני וטרקה את הדלת בפרצוף של אייל. לא עברה שנייה והדלת נפתחה ופתח עמדה העתק של הילדה רק בגדול.
"סליחה על זה," אמרה האישה. "לפעמים היא יכולה להיות קצת... שובבה."
"זה בסדר, אני מבין," אמר אייל בחיוך כשנזכר בשיר בתור ילדה.
"אפשר לדעת מי אתה?" שאלה קצת מפוחדת כשראתה את המבט המזוגג בפניו.
"אה... כן בטח," אמר מבולבל והראה לה את התג. "בלש תלר."
"אוי, אז למה לא אמרת קודם? תיכנס."
"לא, זה בסדר. אני רק צריך לשאול אותך כמה שאלות, את מכירה את הבחורה הזאת?" שאל והראה לה תמונה של 'ליטל.'
"לא."
"ראית מישהו חשוד מסתובב פה בסביבות 00:00 בלילה?"
"עכשיו, כשאתה מזכיר את זה. אני הלכתי לחמותי בסביבות רבע לשתיים עשרה, ישנו שם," הסבירה. "והיה פה איזה בחור."
"את זוכרת איך הוא ניראה?"
"את האמת? נראה לי שכן."
"יש אפשרות שאת באה איתי עכשיו לתחנה לתת להם רישום של הפנים?" אמר, שמח שעל הפעם הראשונה הביא תוצאות אבל, אחרי שהוא ראה את ההיסוס בפנים שלה הוסיף-"הילדה יכולה לבוא גם."
"אז בשמחה," אמרה והלכה להביא את המפתחות של האוטו.
תגובהתגובות