יצירות של ר.ר

מנגינה מתנגנת ברקע, מנגינה עדינה, אחת לקולה נוגעת בכריכת הספר הרכה, מלטפת וחושבת, שנייה יושבת מסתכלת ובוחנת, ושלישית מפטפטת וצחוקה מתלווה לקול המנגינה. המנגינה ממשיכה וממשיכה ללא הפסקה, לא עוצרת, ממשיכה, ממשיכה ומתנגנת. אותה אחת המלטפת את הכריכה לפתע מפסיקה, אחריה אותה הבוחנת לפתע מתבהרת, והמפטפטת משתתקת. איכן המנגינה? לאן היא נעלמה? אותה מנגינה שמתלווה לאותה אחווה, מה עושים? איך מכאן ממשיכים? איך את המנגינה מחזירים? פתאום קול צחוק של ילדים נשמע, קול צחוק שמעיר את הנשמה מתרדמה, צחוק מתגלגל, צחוק משתולל, צחוק שרומז המנגינה חזרה אז קדימה לעבודה. אז אחת לספר חוזרת, השנייה ממשיכה ובוחנת, אך השלישית כמה מכסאה ונעלמת כמו המנגינה

"לרוץ, להתחבא, להסתתר. כל חיינו אנחנו במרדף, מרדף אחד גדול, אנו בורחים והוא רודף. לכל מקום שאנו הולכים הוא בא אחרינו, גורר אחריו את המזל הרע. גורם לכולם לשנוא אותנו, לא לאהוב, פשוט לא, לא לרצות." אח, אם רק הייתי יודע איך לדבר, איך להעביר את המסר, אבל לא, אני לא יכול לדבר. אין לי פה יש לי רק צורה אנושית. אני יכול ללכת, לרוץ, לקפוץ ולדלג. אך לא מרצון חופשי שלי רק חלקי, האחראי עלי, שולט על מעשי, למרות שבזמן האחרון גם הוא לא שולט כל כך על מעשיו. מסכנים אנחנו, כל היום מתרוצצים מפה לשם, משם לפה. חלקי, כל כך עניו, כל, כל כך צנוע, אך לעומת זאת אמיץ. לפעמים האמיצות לוקחת את חלקי לשטויות, חלקם אני משתתף וחלקם אני לא. בערב כשמחשיך כבר איני לוקח חלק בתכונותיו כיוון שזהו הזמן שלי ללכת, הרי ככה אלוקים קבע. לפעמים מהצד מעשיו יכולים להטעות, למשל כשלקחנו פיסת מעיל רק כדי להוכיח, לא מגאווה, לא משנאה או רוע לב, שהוא איש טוב שאינו רודף אחרי מלחמה. אחרים מהצד, למשל לי לקח קצת זמן להבין. הרי לי אין שכל או בינה. רק לאחר שפתח את הפה והסביר אני הבנתי, שלהרוג הוא לא רוצה אלא להראות כבוד, כבוד למלך הוא מעוניין, מעוניין מכל עניין." איך זכיתי? מה עשיתי, שקיבלתי את הזכות הגדולה להיות ממש חלק ממנו? להיות הוא בצורה? למה אני רואה איך קשה לו לברוח? איך הוא לא רוצה להתאמת מול המלך? איך הוא מכבד אותו? ואיך הוא יושב וכותב את הספר עם התפילות המיוחדת האלו שלו? ועוד בכלל הייתי ביום הזה שאותו זקן בא ואמר לנו שאנחנו המיועדים למלוך... אנחנו. לי אין את הזכות להגיד כלום. החלק שלי זה לשתוק ולהיות כשיש אור, כשצריך אותי. חלקי השני שולט בכל השאר, בעצם שולט בהכל - פיזי, נפשי, רוחני, אפילו בי במעט - חוץ מהופעתי, כמו שאמרתי אני תלוי בה' יתברך. אי, קינאה, שנאה וכעס זה מה שגרם לנו לנדוד יומם וליל, אלו התכונות שרודפות אותנו, שמנסות להשיג אותנו שמכונסות בתוך קופסא אחת שנפתחה כרגע בראשו של האדם. "אז צל של בן אדם, חלק מאישיות גדולה, שעומדת למלוך בגדולה. אני ולא אחר זכיתי להיות חלקו של דוד. לחוות איתו ולהבין אותו. לחיות, לקוות, פשוט, פשוט להתקיים ולהיות."

אמרו לי פעם שאם אסתכל במראה, אראה את עצמי. התלהבתי, חשבתי שזה יכול להיות נהדר-לראות את פני כפי שהן נראות. אז הלכתי לחדר הקטן שבפינת הבית ופתחתי את הדלת, פס של אור חדר לחדרון המאובק. לאט,לאט פס האור האיר את המראה ממולי. התרגשות אחזה בי חזק, לראות את עצמי את עייני המלאות ברק. התקרבתי למראה, אך ככול שהתקרבתי, מהמראה נשקפה לי משהי אחרת, משהי שרק במעט מוכרת. שפתיה כלפי מעלה משוכות, אך עיניה עצב משדרות. גומות היו לה והלסת מרוב חיוך נראתה, אך מעיינה נזלה דמעה. גיחכתי לעצמי, זאת לא אני, זה ממש לא הגיוני. רק כדי להיות בטוחה נגעתי מתחת לעיניי והאצבע שלי חזרה רטובה. שלחתי את ידי קדימה, רציתי לנחם אותי, להגיד מילה טובה, אך המראה לפתע התנפצה ואני נשלחתי לרצפה. כנראה שהמראה כמוני לא יכלה לסחוב את הכל יותר בתור מעמסה.

פרק שלישי: מוות כפול?! אייל הרעיד את רגלו מחוסר סבלנות וכל חמש שניות הביט שוב ושוב מעבר לשולחנו לראות אם הוא הגיע, החשוד. האישה תיארה את החשוד בצורה כמעט מדויקת כך הם הצליחו לאתר אותו ישר במאגר בגלל העבר הפלילי שהיה לו מיכאל רואי, זה היה הבן אדם שהם חיפשו. "הוא פה," אמר עמיר מאחוריו. "ששש... אל תפריע לי עכשיו אני מחכה לחשוד שיגיע," אייל השתיק אותו. "אבל אני אומר לך שהוא פה." "מי?" "החשוד, מיכאל." אייל קפץ ממקומו. "אז למ-מה לא אמ-מרת מקודם?" אמר אייל בלחץ. "אבל..." ניסה עמיר להתחיל אבל אייל ביטל את דבריו בתנועת יד תוך כדי שהוא אומר, "איפ-פה הוא, פש-שוט תגיד לי א-איפה." עמיר גלגל את עיניו באנחה. "הוא שם, בחדר החקירות." אייל התחיל להתקדם כשלפתע ניזכר שהוא לא לקח איתו את המסמכים. "איפה שמתי אותם עכשיו?" הוא חזר לשולחן והחל לחפש במהירות. "את מי?" שאל עמיר. "את המסמכים." "אמ..." עמיר כחכח בגרונו. אייל הרים את ראשו לכיוון עמיר וראה שהוא מחזיק בידו את המסמכים. "איפה הם היו?" שאל. "מול העיניים שלך," ענה לו עמיר בגיחוך. "מה דעתך לעשות פעם במקרה בדיקת ראיה?" "נור-רא מצחיק, עכ-כשיו תביא לי א-את זה!" אמר אייל חטף את המסמכים מהידיים של עמיר מסמיק כולו מבושה והלך לחדר חקירות. בינתים מיכאל סקר את החדר בעיניו הקירות של החדר היו בצבע שמנת, הם החלו להתקלף בצדדים ובין התקרה לקירות החלו להיווצר סדקים. באחד הקירות, הקיר שמולו, הייתה מראה שהוא לא יכול לראות את מה שקורה מבחוץ לחדר אבל מי שבחוץ כן יכול לראות אותו, הוא ראה את הדבר הזה בסרטי משטרה. בחדר עמד ריח של אלכוהול ותרופות. ריח שבדרך כלל לא מאפיין חדר חקירות אלא יותר בתי חולים, הריח עשה לו בחילה. רק המחשבה על בתי חולים עשתה לו בחילה. אייל הסתכל על מיכאל מהחלון מבחוץ, לבחון את ההתנהגות שלו, לראות אם יש בו משהו מוזר, אבל הכל היה בסדר. הוא ניראה בדיוק כמו שהאישה תיארה אותו שיער חום מתולתל, עיניים שחורות, פה קטן ואף בולט בצורת מקור של נשר. הדלת של החדר נפתחה ואייל נכנס. "או... סוף, סוף. אתה מוכן להגיד לי מה אני עושה פה? בבקשה," מיכאל שאל. "אז אתה לא יודע למה אתה פה?" מיכאל הניע את ראשו לשלילה. אתה מכיר את האישה הזאת?" שאל אייל והראה לו תמונה של 'ליטל.' "לא, אבל אני חושב שגם לא הייתי רוצה להכיר אותה, היא די מפחידה." "אני ל-לא שוא-אל אותך עכ-כשיו אם היא מפחיד-דה או ל-לא, מה שאני שואל-ל אותך עכ-כשיו זה אם י-יש לך ק-קשר כלשה-הו לרצח שלה." החל אייל לגמגם. "רגע, רגע, רגע! אתם אשכרה חושבים שיש לי קשר לרצח של המכוערת הזאת?" גיחך. "דֵי. כ-כן," ענה אייל. "יש לכם הוכחות?" שאל מיכאל. "כרגע מס-סרו לי שמצאו אק-קדח בבית שלך-ך, אותו כלי ששו-ומש ברצח האיש-ישה הזאת ואני בטוח ש-שעוד מעט יו-יודיעו לי שמצאו הת-תאמה בין הכד-דורים והסוג של האקד-דח." "אוקי, דבר ראשון אני לא רצחתי אותה, אתה לא חייב להאמין לי ואם אתה לא, עוד מעט זה יוכח לך. דבר שני מה הקטע של הגמגום? זה אמור לגרום לי לדבר? לרחם עלייך או משהו? כי זה ממש לא עובד. ודבר שלישי איך הגעתם אלי בכלל?" " אוק-וקי אז ככ-כה," החל אייל לענות לו. "דבר ראש-שון על הגמגום אין מ-מענה. דבר ש-שני אני לא חייב לענות לך על הש-שאלה של איך הגענו אליך אבל בוא נג-גיד שבמקרה הזדמן לך להי-היות באותו מקום של הרצח כמה דקות לפני, ככה שהיה לך מספ-פיק זמן להרוג אותה ולברוח. דבר של-לישי אני זה ששואל פה את הש-שאלות, מובן?" "אז רגע אין לי זכות שתשאל אותי אליבי?" מיכאל אמר. "אני די עברתי את זה כמה פעמים וכל פעם שאלו אותי על אליבי." אייל הסתכל על מיכאל, הוא היה בטוח שמיכאל הוא הרוצח אז מה הקטע שלבקש אליבי?! זה סתם משהו שמאריך את החקירה. אבל עכשיו שמיכאל הזכיר את זה הוא חייב לקחת ממנו אחד. 'באסה,' חשב. "כ-כן ב-בדיוק התכוו-ונתי לשאול אותך-ך על ז-זה," אמר אייל. "כן, בטח, ברור," אמר בציניות. "מ'שתגיד." "אז..." נו... אז..." "יש לך אח-חד כזה?" "אתה מוכן בבקשה להגיע לנקודה במקום להסתובב סחור, סחור?" "א-אז יש לך אלי..." אייל התחיל להגיד שצילצול הפלאפון קטע את דבריו. אייל הסתכל על הצג ובצג היה רשום 'בית חולים למתים' זו הייתה הפתולוגית של התיק והוא היה חייב לענות לה. "אנ-ני מצט-טער." אייל הצביע על הפלאפון וחייך חיוך ניצחון. "זה מהמעבדה." מיכאל הסתכל על אייל בשנאה, זה היה מבט מפחיד של פושע שמשהו לא מוצא חן בעיניו, זה לא מבט כייפי, חוקרי משטרה נפגעו קשה בגלל מבטים כאלו. אייל לחץ על הכפתור הירוק וברח החוצה מהחדר. "ה-הלו?" "מה אתה בלחץ?" שאלה סיוון שזיהתה את זה ישר שהוא התחיל לדבר בגלל הגמגום. "ס-סתם עכשי-יו יצאתי מהחדר חקירו-רות." "ו..." "והחשוד דפק לי מבט!" "המבט?" "כן, המבט! אבל אני בטוח שלא התקשרת אלי בגלל זה, אז מה עכשיו?" "אני צריכה שתבוא לכאן?" "אה? למה?" אייל היה מבולבל. "פשוט תבוא." "סבבה, אני בדרך," אמר וניתק. "נו מי זה היה?" עמיר קפץ עליו. "הבית חולים, המתים קוראים לי." "ומה עם מיכא?" "עם מי?" "מיכא, החשוד שלך." " י'חתיכת טמבל," אייל אמר ונתן לו מכה בראש. " נותן שמות חיבה לחשודים עוד מעט תגיד לי שחילקת אחד גם לנרצחת." "אני לא יכול אנחנו עדיין לא יודעים מה השם שלה." עמיר צחק. "טוב, טוב. תעשה לי טובה, לך אליו, קח ממנו אליבי ותנסה לאמת אותו, סבבה?" אייל לא חיכה לתשובה. הוא לקח את המפתחות שלו והלך לאוטו. אייל ניכנס לחדר מרחרח את האוויר תוך כדי שהוא מקמץ את אפו ומתקדם לכיוון של סיוון. כשהגיע לסיוון התחיל לרחרח גם אותה. "מה ניסגר אצלך?" שאלה סיוון המומה. "אתה מרגיש טוב? להזמין אמבולנס?" אייל הרים את הראש והחזיק את האף שלו עם האצבע והאגודל ועם היד השנייה עשה תנועה כאילו הוא מנסה לסלק אוויר שמפריע לו. "כשנכנסתי לכאן היה מקור ריח נורא אז עקבתי אחריו והבנתי שזה בא ממך." האישונים של סיוון התרחבו והיא הסתכלה עליו בהלם. "ניראה לי שאת עובדת עם המתים יותר מידי זמן, את נדבקת בהרגלים הנוראים שלהם כמו הבושם שהם משתמשים בו." "וואלה אייל אם זו הדרך שלך להתחיל עם בחורות אתה תישאר גרוש לשמצה כל ימי חייך עד שתמות רווק, זקן, בודד ונטוש." "שכחת את שיר," אמר אייל בהתחכמות. "אל תדאג היא בסוף תבין שהיא גרה עם משוגע בבית ותברח." "אה, אה! נורא מצחיק. יאלה, קדימה, נימאס לי מדיבורי הסרק בואי נתקדם למה שחשוב." "הי! אתה התחלתָּ." "נו...!" "טוב, טוב רק אל תהרוג אותי," אמרה סיוון בבהלה מעושה ונסוגה לאחור כשראתה איך הוא מסתכל עליה. "איפה היא?" שאל. סיוון הצביעה לכיוון שולחן שעליו שכבה הגופה מכוסה בבד לבן. ראו רק את הראש של 'ליטל' ואת כפות הרגליים שלה. על האגודל היה מן טיקט שקשור בחוט. "אוקי, אז ככה. האקדח ששלחת לבדיקה הוא אקדח יריחו 941 והכדורים שהיא נורתה על ידם הם מתאימים לקליבר 45." "חוץ מזה?" היא הרגע הרסה לו את הקצה חוט היחידי שהיה לו אז הוא ניסה להשיג לפחות משהו קטנטן. "וחוץ מזה היא עברה ניתוח פלסטי." "איפה?" "בכל הגוף. האף, הפה..." "בבקשה תגידי לי שאת עובדת עלי," התחנן אייל. "למה?" שאלה מבולבלת. "לא רק שהרסת לי את קצה החוט היחיד שהיה לי גם סיבכת לי את כל העלילה." "טוב, מה אתה רוצה, אתה הבלש, אתה צריך להתמודד עם דברים כאלה. חוץ מזה, ניראה שהולך להיות לך סיפור ממש טוב. אז מה אתה מתבכיין? אתה זה שתמיד אומר שלא קורה שום דבר מעניין בעיירה הזאת." "טוב, תעשי לי טובה ועזבי, רוב הסיכויים שאין לו אליבי, אז ניצלת." "למי..." צלצול הפלאפון של אייל הפסיק אותה זה היה עמיר. "אה?" אייל ענה. "אייל?" "נו מה, קרצייה?" "בבקשה תגיד לי שהאקדח תואם לזה שרצחו איתו את אלמונית." אייל הרים גבה 'מעניין איפה היה הבן-אדם כשאלוקים חילק שכל. אלמונית?! עוד שם חיבה?! שיהיה בריא...' "לא, הם לא תואמים," אמר והוסיף, "בבקשה תגיד לי שאין לו אליבי." למרות שהוא ניחש את התשובה לפי ההגיון. "לא, בדקתי, מונית אספה אותו משם שלוש דקות בערך לפני הרצח." "אה!" אייל צעק. "שש..." סיוון אמרה ושמה אצבע על פיה. "אתה תעיר את המתים." אייל נעץ בה מבט מעוצבן. "נצטרך לשחרר אותו. אין לנו ראיות מוצקות," עמיר אמר. "אני יודע." "אז מה נעשה? מאיפה נמשיך?" "תפרסם תמונה שלה בתקשורת וניראה אם מישהו יזהה אותה." "אם אתה אומר," אמר עמיר וניתק. "אה, ועוד משהוא," סיוון הוסיפה. "ה'אלמונית' שלך מתה פעמיים. מישהו גרם לה לשתות וודקה מעורבבת עם מים יחד עם כדור נגד דיכאון כמה דקות לפני הרצח, הכבד שלה הלך לגמרי." "אה? מה אמרת?" שאל אייל מבולבל. "מה ששמעת." "אז מה את באה להגיד לי?" שאל. "שאם לא היו יורים בה היא הייתה מתחסלת מהוודקה." "גם כן האלכהול הזה!" אמר אייל מעוצבן. "אתה יודע מה הומר סימפסון אומר?" "לא מה הוא אומר?" שאל אייל בלגלוג. "בואו נרים כוסית להאלכהול: הפתרון והגורם לכל הבעיות," סיוון חיקתה אותו.

מנגינה מתנגנת ברקע, מנגינה עדינה, אחת לקולה נוגעת בכריכת הספר הרכה, מלטפת וחושבת, שנייה יושבת מסתכלת ובוחנת, ושלישית מפטפטת וצחוקה מתלווה לקול המנגינה. המנגינה ממשיכה וממשיכה ללא הפסקה, לא עוצרת, ממשיכה, ממשיכה ומתנגנת. אותה אחת המלטפת את הכריכה לפתע מפסיקה, אחריה אותה הבוחנת לפתע מתבהרת, והמפטפטת משתתקת. איכן המנגינה? לאן היא נעלמה? אותה מנגינה שמתלווה לאותה אחווה, מה עושים? איך מכאן ממשיכים? איך את המנגינה מחזירים? פתאום קול צחוק של ילדים נשמע, קול צחוק שמעיר את הנשמה מתרדמה, צחוק מתגלגל, צחוק משתולל, צחוק שרומז המנגינה חזרה אז קדימה לעבודה. אז אחת לספר חוזרת, השנייה ממשיכה ובוחנת, אך השלישית כמה מכסאה ונעלמת כמו המנגינה.

יש צל מעלי, צל שמעיק על משעולי. צל גדול, של שחור, צל שאינו רוצה לסוג לאחור. העבר רודף אותי, צעד אחר צעד הוא מסיג אותי. לעולם לא תדעי נחת הוא אומר, מעלי ומסביבי לאט, לאט סוגר. הצל גדל, מעיק במקום שהכי כואב, הצל גדל לי עמוק בלב. איך מגרשים כזה דבר? איך אומרים לו מספיק, די כבר? נושמת עמוק, מסתכלת סביב, חושבת על הטוב, על הפרחים הפורחים באביב. ואז עוצמת עיניים, לוקחת עוד נשימה, ואט, אט היא נכנסת, משאלה להגשמה. אז הפעם אני זאת שרצה להשיג את הצל, רצה ורצה מבלי להתבלבל. לא חושבת לא על העבר ולא על העתיד, חושבת רק על ההווה ונפטרת ממה שמטריד.

פרק שני: שוני. "את, בסוף. כן, כן, את. למה את לא משתתפת?" שאל הסופר אורן ברדוגו את שיר, כשראה את כולם עונים ורק היא יושבת בצד ושותקת. הוא לא מלמד בבית הספר הזה, צהלה, הספרנית של בית הספר הזמינה אותו לשיחה. להרצות על הספר החדש שהוא בדיוק הוציא, אבל זה בכל זאת הפריע לו במקום כלשהו שהילדה לא מתעניינת, זה פגע באגו הגברי שלו. שיר שתקה והסתכלה עליו מבוישת. "נו, קדימה, תעני," אמר חסר סבלנות. צהלה צפתה מהנעשה בצד. היא בחנה את שיר, את המבט המבויש, עצוב שלה. היא הייתה רגילה ששיר יושת בצד בדרך כלל, לא משתתפת בשיעור והיא החליטה שאם שיר תמשיך ככה היא, צהלה תעשה משהו בנידון והיום, היום הזה הגיע. "פסס..." לחשה לכיוון אורן. אורן הסתובב לכיוונה. "תעזוב אותה, זה בסדר," אמרה. "אבל..." "פשוט תעזוב," אמרה לו בשקט, בטון קשוח ואז סימנה לשיר לבוא איתה. "וווּ..." נשמעו קולות מכל עבר. "היא הולכת לחטוף." "איך היא אכלה אותה המגמגת הקטנה." צהלה ראתה את שיר קמה מהכיסא מבוישת יותר ממה שהיא הייתה היא הסתכלה לרצפה והשיער שלה כמו מגנט נפל ישר לכיוונה. בעיניים שלה עמדו דמעות וצהלה הניחה שזה בגלל מה שהילדים אומרים, השפתיים שלהם נעו מהר מידי. ומכיוון זה, היא לא הצליחה להבין מה הם אומרים. אך היא הבינה שזה לא נשמע טוב. צהלה הובילה את שיר במסדרון המואר של הספרייה, המוביל לחדרון קטן בהמשך. באוויר עמד ריח מאובק של ספרים ישנים עם תוספת ווניל-זה ריח די נעים, ריח שגורם לך להרגיש בנוח. בדרך היה שקט, חוץ מקול הסופר שנשמע בחולשה. צהלה נעצרה מול דלת החדר ואמרה, "אני באמת מקווה שתרגישי עכשיו בנוח, כי אני לא מתכוונת לוותר לך." שיר הבינה על מה היא מדברת. היא תמיד ידעה שהיום הזה יגיע, היא ראתה כבר ילדים נכנסים לחדר בוכים ויוצאים עם חיוך על הפנים או יותר רגועים. היא ידעה שצהלה רוצה לדבר גם איתה באיזה יום, אבל היא לא הייתה מוכנה אליו, לא היום. הן נכנסו לחדר. שיר בחנה את החדר היה בחדר משהו רגוע, שקט ואותו ריח שעמד במסדרון היה שם. הקירות של החדר היו מכוסים בספרים מהקצה אל הקצה, קרני אור שחדרו מבעד לחלון האירו את הספרים ונפלו בזויות שהפכו את החדר למשהו קסום. שיר התפעלה מהמראה שנגלה לעיניה. היא אף פעם לא הייתה כאן אבל לפי שמועות היא שמעה שהחדר הזה קסום, שבחדר הזה קורים ניסים, נכון שזה נשמע קצת מופרך אבל זה מה שהסתובב ושיר התפללה שזה נכון. "את יכולה לשבת," אמרה לה צהלה, שלפתע קטעה את מחשבותיה והחזירה אותה למציאות. שיר הסתכלה לאיפה שהאצבע של צהלה כיוונה אותה-לכיוון הכורסא שהייתה מאחוריה, ואז הנהנה בראשה לאות תודה והתיישבה. "מה קורה איתך, שיר? הכל בסדר?" צהלה פתחה. שיר הנהנה לאישור. "אז למה כל פעם שאני מביאה סופר או פעילות לבית ספר את יושבת בצד?" המשיכה צהלה לנסות להוציא ממנה מילה אחת או שתיים. "גם בשיעורים זה ככה, את יכולה להסביר לי בבקשה למה? אני בצד שלך, אני מקווה שאת יודעת." שיר משכה בכתפיה מהורהרת, היא תמיד רצתה לדבר עם צהלה אבל אף פעם לא היה לה את האומץ הזה לפנות אליה, והנה סוף כל סוף שיש לה הזדמנות, היא שותקת. היא מעריכה את צהלה יותר מכל, אבל היא פחדה ממה שהיא תגיד. היא עוד לא הכירה אותה מספיק טוב כדי לדעת, אבלכולם תמיד אמרו שלצהלה יש תגובות לא צפויות. ומזה שיר פחדה יותר מכל. "למה את לא מדברת? את מפחדת שאני לא אבין? אל תדאגי, אני קוראת מעולה שפתיים..." "וש-שפתיים של מגמ-מגמגמים, כ-כמה טוב את קור-קוראת?" שאלה שיר בתקיפות, קוטעת את דבריה של צהלה. צהלה ניסתה להתמקד בשפתיה של שיר אבל הם נעו בצורה מוזרה, שונה מהרגיל, וצהלה ניחשה שזה כנראה בגלל שהיא מדברת מהר מידי. "מה? את יכולה לדבר קצת יותר לאט? אני לא מבינה." "יו-יופי, נהדר, עכ-כשיו את רו-רואה למה אני מתכ-כוונת?" פה שיר כבר התחילה לצעוק. צהלה הסתכלה על שיר טוב כל אותו הזמן שדיברה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את שיר מדברת, וזה הזכיר לה מישהו. היא בחנה את שפתיה, איך הם נעות. ואז זה קפץ לה לראש, שיר מגמגמת כמו אחיה. היא נזכרה בכל אותם הימים עם חוסר התקשורת שלה איתו. שרר בניהם חוסר הבנה מוחלט, עד שיום אחד היא פשוט ישבה באחת הארוחות וניסתה לפענח משהו ממה שהוא אומר. נמאס לה כבר שהיא והוא כל כך רחוקים, הרי הוא אחיה היחיד. ולפתע אחרי שיר הסתכלה עליה זמן מה, מחכה שהיא תגיד משהו, שתבקש ממנה לחזור שוב על מה שהיא אמרה, שהיא לא תבין מה קורה פה, אבל במקום זה צהלה אמרה, "את מגמגמת נכון?" לא היה בפניה מבט של רחמים, אלא מבט של הבנה, שהיא מבינה אותה. ואת זה שיר העריכה יותר מכל. סוף, סוף יש מישהו בעולם שמבין ולא מרחם. "כן," שיר קמה מכיסאה, התקרבה אל החלון והסתכלה מבעדו היא ראתה איך הרוח מכה בענפי עץ האלון שמתנודד מצד אחד לשני כאילו הוא רוקד לצלילי מוזיקה בלתי נשמעת, ובכל פעם שהרוח ליטפה את הדשא הירוק זה היה ניראה כאילו עובר בו רעד קל, כאילו קר לו. מתחת לעץ אלון ישבו חבורה של ילדים, וצחקו. 'מה הייתי עושה כדי להיות איתם עכשיו', חשבה לעצמה, אבל היא ידעה שאין שום מצב שהם יקבלו אותה אליהם. היא הייתה יותר מידי איך להגדיר... שונה. היא הביטה לעבר השמיים הכחולים והדמעות החלו לזלוג על פניה ללא מעצור. צהלה ישבה בצד והביטה בה, היא לא ידעה איך להגיב. היא הייתה ממש מופתעת מהתפתחויות, היא לא ציפתה לזה. "את יודעת משהו?" שאלה שיר, רגועה יותר לאחר זמן מה את צהלה, אך צהלה לא שמה לב לכך מכיוון ששיר הייתה עם גבה אליה. אבל שיר המשיכה לדבר, "לפעמים אני חושבת שעדיף לי להיות..." שיר הסתובבה בחזרה עם הפנים לכיוון צהלה וצהלה הביטה בה בציפייה, כאילו שהיא מחכה ששיר תתחיל לדבר. "את לא שמעת את מה שאמרתי, נכון?" צהלה הביטה במבט מבולבל, "ניראה לי שלא, אבל בבקשה חיזרי על זה בשבילי." "אמרתי שלפעמים אני חושבת שעדיף להיות כמוך." "מזאת אומרת כמוני?" שאלה מבולבלת. "זה ממש מחמיא לי, אבל באיזה מובן?" "את יודעת..." "לא, אני לא." "נו, את יודעת... חירשת." צהלה הסתכלה על שיר המומה. "ל-למה את מתכוונת?" שאלה צהלה בשוק. "למה את חושבת שהתכוונתי?" שאלה שיר. "לא יודעת, אבל מה שבטוח-לא חירשת." "את יודעת מה, את צודקת. לפעמים אני רוצה להיות כמוך במובן של אישיות, אבל לא לחקות אותך, אבל אני יודעת שזה קצת מוגזם בגלל זה לא סיפרתי לך בהתחלה..." צהלה בחנה את פניה. "ממש? עד כדי כך? אבל על מה דיברת בקשר לחירשת?" שאלה צהלה, כשנזכרה בזה מזועזעת. שיר בחנה את צהלה במבטה והחליטה שממילא זה לא יוכל להזיק אם היא תספר. "אני אחת שלא יודעת להסתדר במצבי לחץ, הגמגום שלי מקשה עלי, הוא גורם לי לסבול בחיים, לא לאהוב את עצמי. כאילו שזה לא מספיק שאני לא סובלת את איך שאני נראת, את האישיות שלי, אני צריכה גם לסבול ממגבלה מפגרת. אבל את, את זה משהו שונה, את יכולה לשים פס על כל העולם כשאת לא שומעת. את גם יפה, יש לך אישיות מדהימה ואת גם לא שומעת מה שאחרים אומרים עלייך, איך הם מדברים עלייך מאחורי הגב. לא שיש על מה, כן?! ואם את כבר כן רואה, או יודעת. את כן יכולה להחזיר להם בלי להביך את עצמך כל כך, ולגמגם תשובה כמוני." צהלה הסתכלה על שיר בעיניים פעורות ולא ידעה איך להגיב. היא בחיים לא ראתה מישהו שיש לו את האומץ להוציא דבר כזה מהפה שלו. להחמיא למשהי כל כך, ובו זמנית להגיד משהו נורא כל כך. זאת הייתה הפעם הראשונה שזה קרה והיא קיוותה שגם האחרונה. "בחיים על תחזרי על זה שוב, את שומעת אותי? בחיים!" אמרה צהלה בכעס. שיר הסתכלה עליה המומה, מה היא כבר אמרה? היא החמיאה לה בסך הכל, היא לא אמרה שום דבר לא בסדר. חוץ משזה שהיא רוצה להתח... "חשב-שבתי שתביני! שאת שונ-נה! אבל כנראה שטיעי-עיתי, את לא כמו שחש-חשבתי," שיר צעקה. "לפעמים החיים כ-כאלו מבאסים שזה מ-מד-דהים." פה הדמעות ממקודם חזרו, אבל הפעם בהיסטריה, האי-צפיות מצהלה כרגע פגע בה בעוצמה שאי-אפשר לתאר. לפתע צהלה ראתה מולה את כל מה שהיא התחילה לבנות מתמוטט, בין ידיה. היא הסתכלה על שיר העיניים שלה היו אדומות, נפוחות והדמעות לא הפסיקו לזלוג מהם. שיר התחילה לבעוט בחפצים הנמצאים בחדר בעצבנות. צהלה ניסתה להתקרב אליה תוך כדי ששיר מתחמקת ממנה וצועקת "תעז-זבי אותי בב-בבקשה, רק ל-לכי מפה! למה הבא-את אותי? כד-די לגרום לי סב-בל?!" אבל צהלה שלא שמעה את שיר ולא ראתה את השפתיים שלה, לא נסוגה. לבסוף שיר ראתה שצהלה לא מתכוונת ללכת והתייאשה, עמדה באמצע החדר ובכתה. כששיר נעצרה לבסוף צהלה התלבטה אם לחבק אותה, למרות שעד שסוף, סוף היא הרגיעה אותה זה ניראה לה קצת משונה. היא הסתכלה על שיר במבט שואל. אבל לפני שהספיקה להחליט מה לעשות שיר התנפלה על צהלה ונצמדה אליה. בהתחלה צהלה היססה, אבל אחרי זמן מה היא שיתפה פעולה וחיבקה אותה. צהלה ליטפה בעדינות את השיערה של שיר ושרה לה. לאט, לאט שיר החלה להירגע והנשימות שלה נהיו יותר סדירות. "אני כן שונה, אני מבינה אותך. אבל אני יודעת שלא ממש, לא כמו שאת צריכה שיבינו אותך, אבל אני כן מבינה קצת. תסמכי עלי," אמרה צהלה ברוגע. "אבל אני צריכה שתביני שמה שאמרת עכשיו הוא לא מקור לצחוק או לנחמה. להיות חירשת בא גם עם חסרונות של דברים אחרים." "אב-בל ל-לא כמו של גמ-גמגום." "נכון, אי-אפשר להגיד שהם כמו החסרונות של הגמגום. חסרונות אלא, אלו חסרונות אחרים, החסרונות האלו זה לקום בבוקר למשמע של כלום. של צפצוף חד ואפילו זה לא, במקום למשמע הציפורים המצייצות והרוח הנושבת. אני לא יכולה לשמוע את מה שאנשים אומרים, את חושבת שזה יתרון? זה לא. מה אם כל המילים הטובות כמו 'את יפה היום' או 'אני אוהב אותך' אני צריכה לקרוא את השפתיים של האנשים וזה לא מרגש כמו לשמוע את זה. תסמכי עלי, את שיר הרימה את ראשה והסתכלה בעיניה של צהלה, לצהלה יש עיניים ירוקות חודרות. כשאתה מסתכל לעיניים שלה את יכול להרגיש כאילו היא יכולה לקרוא לך את הנשמה, לדעת מתי אתה משקר, מתי אתה דובר אמת. העיניים של צהלה אלו היו מקור החולשה של שיר. המבט שלה, העכשווי, היה מבט עצוב. שאמר שהיא יודעת מה היא אומרת. "אני מצטערת," אמרה שיר. "זה בסדר, אני מבינה, לא הייתי צריכה לצעוק עלייך." "לא, אני זאת שהייתה לא בסדר. אבל את מבינה שפשוט לפעמים מרוב שבירה את אומרת דברים שאת לא מתכוונת אליהם, נכון?" "אני מכירה, אל תשכחי שגם אני הייתי פעם בגילך. גם אם אני נראת עכשיו זקנה. תגידי אני חייבת לדעת, את בטוחה שלא התכוונת כל הדברים שאמרת?" הצלצול קטע את שיחתם. "אני צריכה ללכת, יש לי עכשיו שיעור." "אוה... נכון," אמרה צהלה והסירה את ידיה משיר. "תודה." שיר נופפה לה לשלום ויצאה מהחדר. "ולא, אני לא בטוחה. לחלק של האישיות אני כן התכוונתי," שיר אמרה עם הפנים אליה. צהלה הלכה אחריה עד לפתח של הדלת, הסכלה עליה מרחוק וחשבה 'הילדה הזאת מתביישת במה שהיא, אני לא אוכל לעזור לה. אני לא מספיק קרובה, אבל אולי אביה יכול. בהזדמנות הראשונה אני אלך לפגוש אותו.'

פרק ראשון: גמגום זה לא מגבלה "קומקום מטומטם תעבוד כבר," אייל צעק בעצבנות בזמן שהוא לחץ שוב ושוב על כפתור ה- on\off. "על מה כל המהומה?" נשמע קול עייף קורא מאחורי גבו. אייל הסתובב וראה את בתו שיר עומדת מאחוריו בפיג'מה ומסתכלת עליו במבט שואל. "הקומקום הזה התקלקל! רק אתמול קניתי אותו, אני אתבע את החנות הזאת ואת החב..." "תפסיק כבר לתבוע את כל העולם ואשתו! מה נסגר איתך?!" "אבל הם הביאו לי קומקום מקולקל, בגלל זה אני צריך להראות להם מה זה כדי שייקחו על עצמם..." "בדקת אם הוא מחובר לחשמל?" קטעה אותו שיר לפני שיספיק לדקלם את נאום הבוקר הקבוע שלו. "אין מצב שהוא לא מחובר," אמר בזמן שהוא מזדקף בגאווה. "באמת?" שאלה בלגלוג והתחילה להתקדם לכיוון הכבל. "בא..." התחיל לענות לה אך כשמבטו נפל על ידיה של שיר הוא השתתק. "נו אז..." אמרה והעבירה את הכבל שהיה בידיה מצד אל צד. "אבל... אבל ז-זה ל-לא הגיוני... א-אני..." "אתה, אתה, אני, אני. מה זה כבר משנה עכשיו?" שאלה מרוגזת. כל פעם שאביה מתחיל לגמגם מחדש מחוסר בטחון היא הייתה מתרגזת, מכיוון שברגע שהוא פותח את הפה היא נזכרת איך כל הזמן לועגים לה בבית הספר בגלל הגמגום שירשה מאביה. היא מתביישת ללכת איתו ברחוב או שיבוא לבית הספר לאספות הורים. היא לא רוצה שכולם יכירו וידעו על אביה שהוא מגמגם, כי היא מפחדת שיצחקו גם עליו. "טוב, אבל יאמר לזכותי שזו הפעם הראשונה שזה קורה לי," אמר. "כן, זו הפעם הראשונה שזה קורה לך עם קומקום! אבל אתה זוכר את המיקרוגל? ואת המיני מקרר? ואת..." אוקי, אוקי. הנקודה הובהרה," אמר במהירות וסקר אותה במבטו שערה הג'ינג'י היה מבולגן לכל עבר והעיניים החומות שלה היו פתוחות למחצה. "נראה לי שכדאי שתלכי להתכונן, אני מאמין שאת לא רוצה ללכת לבית הספר כשאת נראית כאילו נפלת מהמיטה." "למה כאילו? אני באמת נפלתי עם כל הצרחות שלך על הבוקר." היא צחקה ונישקה אותו על הלחי כשלפתע נשמע צלצול פלאפון. "זה שלי," הכריז אייל בזמן שהוא לוקח את הפלאפון ולוחץ על הכפתור הירוק. "הלו?" ענה. "כן... אין שום בעיה איפה אמרת?" אייל הנהן בראשו בהבנה. "א-אוקי אני אעשה את זה הכ-כי מהר שא-אני יכול." "עבודה?" שאלה שיר שצפתה מהצד. "כן... אני חייב לזוז, מצאו אחת. ביי, נתראה," אמר במהירות ויצא מהבית. שיר הסתכלה עליו מהחלון, הוא עבר בשביל הכניסה לכיוון החניה שמתחת לבית. בדרך הוא כמעט נתקל בעץ מכיוון שהוא היה עסוק בפלאפון שלו. 'אם הוא רק היה יודע מה באמת עובר עלי...' חשבה,' אני בטוחה שהכל היה נראה אחרת.' שיר נאנחה והסתובבה כדי ללכת להתארגן לבית הספר. * 'יש משהו לא בסדר בשיר.' הייתה זאת המחשבה היחידה שהעסיקה את אייל כל הדרך לזירה. הוא ידע שמשהו לא בסדר, אבל הוא לא ידע מה. הוא לא רצה ללחוץ עליה, אם היא רוצה היא תמיד תוכל לספר לו הכל, והיא יודעת את זה. אייל הגיע לזירת הפשע. אנשים עמדו מסביב לסרטים הצהובים מנסים לראות את המתרחש. המקום היה הומה אדם, שוטרים רצו ממקום למקום לנסות ולחפש אחר ראיות מפלילות, צופרים של משטרה ואמבולנסים הדהדו בכל עבר. אייל עבר מתחת לסרטים הצהובים והתקדם לעבר הגופה. "היי... חכה רגע. אסור לך להיות פה." אייל שמע מישהו קורא לו מאחור. אייל הסתובב וראה שוטר עומד מאחוריו מוכן להשתמש באלימות. "ת-תירגע," אמר אייל והראה לו את התג. "א-אני הבלש." "אה... אוקי, סליחה טעות שלי," אמר מבולבל. 'באמת? כי הייתי בטוח שזאת הייתה הטעות שלי,' חשב אייל בציניות ומעוצבן התקדם לכיוון הגופה. הוא התקרב לקורבן וניסה לנחש מה קרה הפעם שוד? בגידה? כשהוא היה מספיק קרוב הוא ראה אישה בתוך שלולית של דם לפנים שלה היו מראה מוזר, אפשר להגיד שהיא לא הייתה מלכת היופי. השיער שלה היה מונח בקוקו מבולגן על כתפיה, מתחת לעיניים שלה היו שקיות שחורות ענקיות והפה שלה נמתח כמעט מאוזן לאוזן. 'הבעל שלה חייב להיות עיוור אם היא נשואה,' חשב לעצמו, אייל כבר ראה הרבה גופות במהלך השהות שלו כאן אבל כזאת מכוערת הוא בחיים "מה אנח-נחנו יודעים עליה?" שאל את סיוון, הפתולוגית שמונתה על התיק הזה, אחרי שהוא הרגיש שהיא עומדת מאחורי גבו ובוחנת את תגובתו. "אוקי, אז ככה, לפי החור בראש ולפי החור פה, בדיוק מעל הלב היא נורתה פעמיים, אין שום סימני מאבק, ולפי זווית נפילה אנו מניחים שהיורה עמד שם," אמרה והצביעה לכיוון העץ שסביבו עמדו מעל חמישה אנשי מז"פ וחיפשו אחר ראיות. "אבל אני אוכל להיות בטוחה רק אחרי שאני אקח אותה למעבדה ואנתח." "שעת מוות?" " לפי הכיחלון, הטמפרטורה של הגוף..." "מרשים," אמר אייל קוטע את דבריה. "והשעון שנשבר בזמן הנפילה." היא הרימה את ידה של הגופה ושעון מרוסק למחצה התגלה. "לא היית צריכה להגיד את המשפט האחרון, הוא פחות מרשים," אמר אייל. סיוון גלגלה עיניים והעדיפה להתעלם ממה שאמר. "אני מניחה שבסביבות 00:00 בלילה." "איך קוראים לה? אתם יודעים?" "הייתה לה בכיס מעטפה קטנה, שבפנים הייתה תמונה שלה ומאחורי התמונה היה רשום שם-ליטל שרון, אנחנו חושבים שזה השם שלה. אני שלחתי עכשיו את עמיר לבדוק את זה." "אה, עמיר היה פה?" "כן, אבל הוא כבר הלך לתחנה." "אוקי..." "אה, כן. שכחתי להגיד לך שעברנו על כל השכנים. אף אחד לא שמע כלום ושני בתים היו רקים, ככל הנראה יצאו לחופשה הוא משהו כזה." "אז את אומרת שיש מצב שהוא השתמש במשתיק קול?" "רוב הסיכויים שכן." "אחלה. אבל למה עשיתם לי את העבודה?" "אתה יודע, חשבנו שאתה תעדיף שמישהו אחר ישאל אותם." "למה?" "נו, אתה יודע. בגלל..." אמרה נבוכה. "אני לא מאמי-מין, אני פ-פ-שוט לא מאמין, אתם חשב-ב-בתם ברצינות שא-אני לא אוכל לטפ-פל בזה בגלל..." אייל נשם נשימה עמוקה, "בג-גלל שאני מגמ-מגמגם?" סיוון הסתכלה עליו במבט נבוך ולא ידעה מה להגיד. "חשבתי שכ-כבר עברנו את הש-שלב הזה," אמר בטון נעלב. "תגידי לי, ור-רק לי, אם יש התפ-תפתחויות." אייל הלך לרכבו, התניע אותו בעצבנות ונסע לתחנה. בדרך לתחנה הציקה לו המחשבה שהם עדיין מתייחסים אליו כאל מסכן רק בגלל שהוא מגמגם, והוא לא יכול לסבול את זה עוד. כשצפצוף חדר לו למחשבות, גרם לו להבין שהוא הסתובב מסביב לכיכר מעל לארבעה סיבובים רצופים. "באסה!" צעק ודפק על ההגה. כשהגיע לתחנה, הוא ראה את עמיר שחיכה לו הולך הלוך ושוב מהשולחן שלו לשולחן של אייל חסר סבלנות. "אתה חייב לראות את זה!" אמר וגרר אותו ביד לכיוון המחשב. אייל השתחרר מהאחיזה עדיין מעוצבן ממה שקרה. "ת-תקשיב לי ותקש-שיב לי טוב," אמר. "א-אני ל-לא יודע ול-לא מבין עד-דיין את הבעיות שלכ-כם עם הבעיה ש-שלי. אבל זה הת-תיק שלי! והח-חקירה הזאת היא גם שלי! ואין לך ש-שום זכות שבעו-עולם להתערב לי בחקיר-רה ללא רשותי ג-גם אם אתה חו-חושב שאני לא אצליח לבד זה מו-מובן?" עמיר הסתכל עליו במבט נבוך. "אבל חשבתי שזה יעזור לך, וחוץ מזה כבר מצאתי את המידע על ליטל, או לפחות אנחנו חושבים שקוראים לה ליטל." הוא רצה להוסיף שהוא השותף שלו, שיש לו זכות להתערב בכל. אבל הוא ירד מזה, הוא ידע שאין טעם לפתוח את זה. "טוב, אתה יכול להראות לי את המידע, אבל חוץ מזה אני לא רוצה שתתערב לי בחקירה יותר ללא רשותי," אמר בלא ברירה. "אחלה, קבענו. עכשיו בוא כבר," אמר רק כדי לרצות אותו. "אז ככה," פתח עמיר כשהם הגיעו למחשב. "חיפשתי את השם ליטל שרון במאגר וזה מה מצאתי." הוא פתח קובץ במחשב שנגזר מעיתון. * אישה בסביבות גיל השלושים לחייה נמצאה מוטלת ללא רוח חיים ליד המזח בגָנאֵל, עיירה קטנה ליד טבריה. המשטרה תפסה את החשוד ברצח, מצלמות התנועה תפסו אותו עם אקדח ביד, עד עכשיו כל הסימנים מובילים את המשטרה לכיוון של שוד. * "נו, אז..." "מה נו, אז? עשיתי מחקר ולזאת שנרצחה קראו ליטל שרון." "נו ו... יכולות להיות מיליון ליטליות שרוניות." "רק שבעיירה הזאת רשומה רק אחת, זאת אותה אחת שנרצחה בשוד. ולגבי אותה אחת שנרצחה אתמול רשום שיש לה חשבון בנק וזה אותו חשבון בנק שהיה ליטל המקורית." "אז מה שאתה בא להגיד לי זה ש"ליטל" היא זאת שרצחה את ליטל המקורית?" "תגיד אתה לא יודע לקרוא? זה היה כתוב במאמר. את הרוצח כבר מצאו ועשיתי חקירה וגילתי שהוא הודה על הפעם הראשונה, אבל נראה לי שהיא רק השתמשה בזהות של ליטל." "למה?" "אתה יכול לעשות סיאנס ולשאול אותה." "נורא בוגר... אז איך אני מתקדם מפה? מה עם החשבון בנק? בדקת אותו?" "כן, ואין שם שום דבר שיכול לחדש לנו, כל הפרטים רשומים על שם ליטל המקורית." "אוקי, אני אבדוק אם האנשים שלא היו בבית כבר חזרו." אייל לקח את המפתחות שלו מהשולחן, הלך החוצה ונכנס למכונית שלו. כשהגיע נעמד מול הדלת של הבית הראשון הבית היה בית קרקע, הגינה הייתה ממש לא מושקעת הדשא שם נבל וזה לא היה ניראה כאילו הם עושים מאמץ להחיות אותו, ובכל מקום נגלו עשבים שוטים. אייל נשם נשימה עמוקה, 'אני יכול לעשות את זה,' חשב לעצמו. 'קדימה.' ודפק על הדלת. הדלת נפתחה וילדה עם שיער שחור ועיניים חומות הסתכלה עליו במבט שואל, היא הייתה בערך בת ארבע. "אמא בבית?" שאל. "כן, רק שנייה," אמרה בקול צפצפני וטרקה את הדלת בפרצוף של אייל. לא עברה שנייה והדלת נפתחה ופתח עמדה העתק של הילדה רק בגדול. "סליחה על זה," אמרה האישה. "לפעמים היא יכולה להיות קצת... שובבה." "זה בסדר, אני מבין," אמר אייל בחיוך כשנזכר בשיר בתור ילדה. "אפשר לדעת מי אתה?" שאלה קצת מפוחדת כשראתה את המבט המזוגג בפניו. "אה... כן בטח," אמר מבולבל והראה לה את התג. "בלש תלר." "אוי, אז למה לא אמרת קודם? תיכנס." "לא, זה בסדר. אני רק צריך לשאול אותך כמה שאלות, את מכירה את הבחורה הזאת?" שאל והראה לה תמונה של 'ליטל.' "לא." "ראית מישהו חשוד מסתובב פה בסביבות 00:00 בלילה?" "עכשיו, כשאתה מזכיר את זה. אני הלכתי לחמותי בסביבות רבע לשתיים עשרה, ישנו שם," הסבירה. "והיה פה איזה בחור." "את זוכרת איך הוא ניראה?" "את האמת? נראה לי שכן." "יש אפשרות שאת באה איתי עכשיו לתחנה לתת להם רישום של הפנים?" אמר, שמח שעל הפעם הראשונה הביא תוצאות אבל, אחרי שהוא ראה את ההיסוס בפנים שלה הוסיף-"הילדה יכולה לבוא גם." "אז בשמחה," אמרה והלכה להביא את המפתחות של האוטו.