יושבת על הספסל ומחכה
לאתמול. לזמן שחלף.
פוסעת בחולות שפיזרתי במדבר,
סופרת את צעדיי אל הלא נודע.
--
עומדת מול האיש הירוק ברמזור,
נותנת לאדום להגיע ולאלצני לעצור.
רודפת אחרי הנוצה שעפה לה ברוח,
תופסת ושולחת לאוויר.
--
יושבת על ספסל ומחכה
לאדם שכבר הלך.
תוקעת מבטיי במיכל האשפה הסמוך,
מתכננת את כניסתי אליו.
--
מצחקת למראה הילדים המתחרים
הם רצים אחד אחרי השני.
שמה רגל לאחד מהם. מנסה אותו.
הוא נופל, קם, מנער את מכנסיו ו-
ממשיך לרוץ. הלאה.
--
הקנאה בוערת בי מול הריצה ההיא.
מול היכולת לא להסתובב סביב עצמך.
כנגד הדבקות ההיא, העיקשת
אל המטרה.
מטרה? מה זה בכלל?
תגובהתגובות