דרכם של סיפורים היא להסתבך, כיוון שהם סיפורים. אם לא הייתה הסתבכות, לא היה סיפור.
להבה ישבה תחת העץ. היא לא ידעה איזה עץ זה, דבר מוזר, כיוון שחשבה שהכירה את מרבית עצי ארץ ישראל. היא רק ידעה שהיא חשה בנוח בצילו, כל כך בנוח שהיא התחילה לתהות... אולי במשך שתי דקות, לא יותר. אף פעם לא יותר.
להבה קמה בפרץ פתאומי של אנרגיה, זינקה ותפסה את הענף הנמוך ביותר ומשכה את עצמה כלפי מעלה. נחיתה מושלמת על הענף, זינוק, משיכה, עוד נחיתה מושלמת. היה זה העץ הנוח ביותר לטיפוס שראתה, מה שאמר הרבה במושגים של הנערה אדומת השיער והזריזה. היא נשענה לאחור ופשטה את רגליה לפנים, והושיטה את ידה כלפי מעלה. אצבעותיה נסגרו בהפתעה על הפרי הקרוב ביותר. בדיוק בהישג יד... היא רחרחה את הפרי בחשדנות – לעולם אין לדעת... אבל הפרי הריח, טוב, הוא הריח נכון. היא נגסה נגיסה זהירה... גם הטעם היה נכון. היא אכלה את כולו והתכוונה לזרוק את הגרעינים כאשר הבחינה בפליאה שאין גרעינים.
מוזר... איזה עץ לא היה רוצה שיהיו עוד כמוהו?
המחשבה נמחקה ממוחה בחיפזון.
להבה הביטה בידה הריקה בחשדנות. היא הייתה בטוחה שעמדה לזרוק את הגרעינים... טוב, אולי הם נפלו מידה בלי שהרגישה. היא פטרה את הנושא בניד ראש ושבה ליהנות מאחר הצהריים האביבי.
היא אפילו לא שמה לב שנרדמה.
להבה התעוררה בהפתעה. כבר כמעט ערב... אבל היא כל כך נהנתה! ממה בדיוק, לא ממש זכרה, אבל בעיקר מההרגשה. כן.
היא ניתרה בקלילות מהעץ בדרך שהייתה גורמת למאה אימהות פולניות להתעלף, והביטה סביבה. השמש שקעה בדיוק לפניה. היא הביטה מעבר לכתפה.
ושפשפה את עיניה. והביטה שוב.
היא לא זכרה שראתה עץ נוסף מאחורי העץ. טוב, גם עכשיו היא לא ממש ראתה אותו. הוא נראה כמו מין... השתקפות, כאילו הוא באמת נמצא במקום אחר, אבל משקף את נוכחותו אל המקום בו היא נמצאת. אולי זו שמש הערב שזרחה בדיוק עליו... ללהבה הייתה תחושה משונה שאם מישהו היה מביט בה באותו רגע, לא היה רואה את העץ השני משתקף בעיניה הבהירות.
להבה התקרבה אל העץ ונגעה. הוא היה מוצק כמו כל עץ אחר. אולי אפילו יותר. כאילו כדי לשכנע אותה שהוא באמת שם. היא הביטה כלפי מעלה, וראתה פרי שלא היה שונה בהרבה מפירותיו של העץ הראשון. אבל בכל זאת אחר. היא קטפה אותו – הוא היה בדיוק בהישג יד – ונגסה. אותו הטעם, אבל אחר לגמרי. היא נרעדה, שמטה את שארית הפרי וברחה.
מאוחר יותר באותו ערב, הגיעה למקום עז. כנראה ברחה מאיזו חווה.
העז לא עצרה לחשוב. היא ראתה את שארית הפרי, רחרחה אותו, מצאה אותו משביע רצון ובלעה אותו בנגיסה.
אחר דילגה משם, שבעה לחלוטין.
עבר זמן. להבה בגרה, וסיימה את לימודיה. כעבור כמה שנים נישאה, כעבור עוד כמה – כבר הייתה אם לחמישה, שלושה בנים ושתי בנות, וחיה חיים מאושרים.
עבר עוד זמן, ולהבה נותרה כשהייתה. ילדיה בגרו ונישאו גם הם, והולידו ילדים משלהם. והיא הביטה, ותהתה.
השיא הגיעה כשבעלה הלך. אז לא יכלה שלא לתהות באמת. בעצב.
גם זמנם של ילדיה הגיע, ונכדיה. לחלקם אפילו היה שיער אדום. והיא עמדה מהצד, כאילו נזרקה מגלגל החיים, וצפתה. ותהתה.
היא כבר הפסיקה להתאבל.
כל כמה שנים החליפה זהות ומקום מגורים, אחרת החלו אנשים לחשוד. לפעמים ביקרה את מקום הולדתה, את שרידי משפחתה, צפתה בהם גדלים באהבה, ועזבה שוב.
באחד מביקורים אלה, טיילה רחוק מהרגיל אל מקום שאליו הייתה באה בנעוריה. עוד עמד שם העץ, ראתה וחייכה, נזכרת בחיבה בימים טובים. ללא שינוי.
ללא שינוי. בדיוק כמוה.
היא כבר לא חייכה. הייתה זו שעת שקיעה, והאופק היה אדום כשערה.
להבה נעמדה קרוב לעץ, והביטה לאחור.
איזה עץ לא היה רוצה שיהיו עוד כמוהו?
הפעם המחשבה נשארה. והיא הבינה.
היא הלכה לכיוון ההשתקפות, והביטה למעלה. בפרץ פתאומי של אנרגיה, אחזה בענף הנמוך ביותר ומשכה. עץ מושלם לטיפוס. היא ניתרה בחזרה לאדמה, והסבה את ראשה למשמע קול פעייה.
עז דילגה אל מעגל הצל של העץ, מנערת את אוזניה. להבה ליטפה אותה, והעז התיישבה בחיקה.
והן ישבו שם, להבה והעז, מתחת להשתקפות, ונהנו מהערב האביבי.
הן אפילו לא שמו לב שנרדמו.
דרכם של סיפורים לנסות להציע פיתרון להסתבכות, כיוון שהם סיפורים. אבל לא תמיד ההסתבכות נפתרת. ובכל זאת יש סיפור.
אבל זה כבר תלוי בקורא. הלא כן?
__________________________________________________________________________________________
כדי להבין טוב יותר, כדאי לקרוא יצירה קודמת שלי:
תגובהתגובות