יצירות של פליץ

מישהו בפורום אומנות אמר לי פעם שכל צייר מחפש את העין המושלמת שלו... אני לא מצאתי את שלי עדיין, אבל אני מנסה ^^

בתמונה: אנתוני קידיס, סולן "רד הוט צ'ילי פפרס" (Red Hot Chili Peppers), כשעוד היה לו שיער ארוך. התמונה בקישור, כי הוא בלי חולצה, כי התמקדתי ב... אה... בגב שלו. מי שייכנס ויראה את התמונה, יבין את משמעות הכותרת... ובבקשה אל תיבהלו. קישור לתמונה הערה: אני עכשיו שולחת את זה מהאולפנה, כי מהבית אני לא יכולה. דיברתי עם מישהו מצוות האתר, והגענו למסקנה שהאתר לא חוסם אותי, זאת בעיה במחשב שלי. וכאן זה המקום להגיד לכם: ממש תודה לכל אלה ששלחו לי מסר"שים מסמפטים ואמרו שהם מתגעגעים לציורים שלי... אתם יודעים מי אתם. נורא עודדתם אותי! ומצטערת שלא יכולתי להחזיר תשובה, בגלל המחשב המפגר שלי. אוהבת את כולכם!!

אני יכולה להעלות ציורים שוב!! אז הנה אחד ממני, קצת יציאה מהסגנון הריאליסטי שלי למשהו קצת יותר ציורי (ותודו שהתמונה חמודה ממש...):

חלק 2 של הקאמבק שלי: בראד דלסון, הגיטריסט של לינקין פארק. לכל המתוקים שמתחילים עכשיו לחשוב "מה היא עוד פעם מתחילה לצייר גויים" - ניוז פלאש, הוא יהודי... הוא והמתופף, שגם הוא אגב יהודי, מנסים להביא את הלהקה כבר שנים להופעה בארץ. הם כבר באו לבד בעצמם פעם אחת... התמונה המקורית צולמה... אממ... מזמן, כשעוד לא הייתה לו את התסרוקת המשגעת שיש לו עכשיו... מצא את ההבדלים -

כמו שהבטחתי, ברוח קצת אחרת... מקווה שאהבתם. מבוסס על תמונה שמצאתי באינטרנט. אם לא הבנתם - זה צנחן בכותל ברגע כיבוש הר הבית. זה נושא קרוב אלי, כי סבא שלי הוא אחד מהצנחנים האלה...

זה מייק מלינקין פארק. אתם בטח שמים לב שהוא טיפה יותר מושקע מצ'סטר, כי כאן השתמשתי בעיפרון יותר איכותי, ולא קישקשתי אותו תוך כדי לימוד למבחן בהיסטוריה בשלוש לפנות בוקר... ותמונה:

הערכה חלופית בספרות...

מתנה ממני לעצמי ליום הולדת!!! אני מאוד אוהבת אותו משום מה... _________________________________________ תחנה אחרונה – העיר התחתונה נעצור באיזה בר קצת ויסקי אם אפשר לילה פרוע, עד הבוקר אלכוהול, מוזיקה, פוקר כל הגבולות נפרצו כל הקווים נחצו שותים, מהמרים, וכולם אומרים שהיום אני מלכה וכל רגע, כל דקה אני מבלה בשביל עצמי אחרת בשביל מי? זורקים את החיים לעזאזל לאט לאט הזמן אוזל חייבים עכשיו, מייד אחרת נצטער לעד שלא היינו שם... תמצית חיי אדם. ובירה, ועוד אחת ולא מייד, לאט – אני סוף סוף מבינה שזאת באמת התחנה האחרונה ומכאן כבר אי אפשר לרדת אח, איזה יום הולדת...

אז זה ויין בריידי, הבחור השחור של "של מי השורה הזאת?!". רוב הצבע של הפרצוף נמחק בסריקה, כי זה בעצם מריחה- דבר שאני לא עושה בדרך כלל. ויין מצחיק אותי במיוחד - כי קודם כל הוא ממש מוכשר, ודבר שני... עזבו, יכול להיות שיהיו אנשים שלא היו אוהבים את מה שהייתי אומרת עכשיו. אבל זה קורע, באמת שכן... ושוב סליחה על השורות.

מקור השיר הוא בצבע המדהים שהיה לשמיים היום בערב... שאר הרעיון התפתח תוך כדי ^^ ________________________________________________________- לשמי הערב היום היה גוון יפה ורוד וכחול, כחול וורוד וכששקעה השמש, כשהלילה נולד, יצורי החושך התחילו לרקוד. ריקודם אפל הוא, שחור כליבם כי מהאפלה השחורה הם נוצרו מספר על כאב ואובדן ורשעות וכולו שמחה לאיד, וכך לי אמרו: החוזה בריקודם של יצורי החושך אין שום מרפא למראות בראשו כי נשתל בליבו זרעו של ספק שינבוט וילבלב מכוח ייאושו. ומר גורלו ונכתב לייסורים אף יותר זה אשר לשירם האזין כי השיר הוא מפתח לנשמת האדם ודרכו אף הפתח ללב הוא זמין. ומי שאתרע מזלו ושיר ליל מצא את דרכו אל ליבו באפלה יכול אך לקוות ולהתפלל שהשחור לא יבלע את התקווה כולה. כי יצורי הלילה הם יצירינו שלנו של ייאוש ושנאה, קנאה, תאווה ודבר לא יכול לעוצרם מלבדנו אף לא אושר, שמחה, נתינה, אהבה. ועד סוף כל הזמן, כשהכל יסתיים ישירו הם את שירם בין צמרות העצים ובאור ראשון, כשהלילה גוסס, הקמים משנתם ישמעו אך ציוצים. והם ימשיכו כך גם בלילה הבא וזה שאחריו, ועוד אחד, ועוד, לשמי הערב אמש היה גוון יפה ורוד וכחול, כחול וורוד.

עוד תמונה מהסיור...

למי שרוצה לדעת מה זאת ססטינה, אני אוסיף את זה אחר כך בעריכה כי עכשיו פשוט אין לי זמן.... פשוט תסתכלו על המילה האחרונה בכל שורה... Everlasting Beauty Sestina Well, I'm walking a long way On the road they call life And like they always say, Life is full of hate and love, Darkness and light, but the music Is always in me, waiting for an opportunity. And sometimes, when I see an opportunity To show the world that I love I try hard and find a way To let it flow out in music But I should be careful with what I say, And that is how it is in life. But there are times in life That I just can't find a way And I have nothing left, not even love But I've got something to say And that's my opportunity To turn misery into music. There is everlasting beauty in music, But not always in the words I say, Like when there are hard times in life And I turn down every opportunity Just so I can find the quickest way To escape living without love. And there I wait for the return of love, But with love comes the opportunity For hate to strike, and music Is the only cure, the only way To wipe the misery off the road they call life, And dawn comes at last, as the stories say. Because when I believe in what people say I start to see that within there is music, But only few can see the opportunity And use it to bring dreams into life, Even though they can still create wonders, like love, And beauty, when living is the only way. So when there is an opportunity to bring life With the wonder of music and the power of love, Then, legends say, comes daylight to show you the way. הערות (בעריכה): אם מישהו יבדוק טוב טוב, תראו שלא נצמדתי לגמרי לכללים של ססטינה, אבל זה כי פשוט לא היו לי את כל הכללים... זה הולך ככה: - יש שישה בתים, בכל בית שש שורות, ובית סיום עם 3 שורות. סה"כ 39 שורות. - השורות יכולות לבוא בכל אורך ומשקל. - המילים האחרונות בכל שורה בבית הראשון חוזרות על עצמן בסוף כל שורה בבתים השונים, בסדר שונה. המילה האחרונה בשורה האחרונה חוזרת בסוף השורה הראשונה של הבית הבא. - המילים החוזרות לא מתחרזות (כאן אחת מהפשלות שלי, כי way מתחרז עם say) - בבית הסיום, משתמשים בכל שש המילים, שתיים בשורה - אחת באמצע ואחת בסוף (כאן הוספתי אפקט משלי: שש המילים מסודרות לפי הסדר של המילה האחרונה בבית הראשון, המילה האחרונה בבית השני וכו'...) - כאן הפשלה הכי גדולה שלי (כי לא ידעתי, מה לעשות...): הסדר של שש המילים החוזרות הוא כזה, כשהמילים בבית הראשון הן 1 2 3 4 5 6: 1 2 3 4 5 6 - End words of lines in first sestet. 6 1 5 2 4 3 - End words of lines in second sestet. 3 6 4 1 2 5 - End words of lines in third sestet. 5 3 2 6 1 4 - End words of lines in fourth sestet. 4 5 1 3 6 2 - End words of lines in fifth sestet. 2 4 6 5 3 1 - End words of lines in sixth sestet. (6 2) (1 4) (5 3) - Middle and end words of lines in tercet. נו, מי לוקח על עצמו לכתוב אחת בעברית?...

אוהב או שונא דומה אך שונה מותר או אסור תיבה וכדור שחור או לבן עוד מעט אך מזמן יחיד ורבים רעים מול טובים נסיך וצפרדע יורק או בולע שמנמן וגרמי אני – מול עצמי.

ציור אחרון להיום... אפילו שקשה להתאפק... למי ששאלו מה קורה עם הסיפור שלי - אז סתם שתדעו, איבדתי את המחברת ציור שלי לכמה שבועות, ואני לא יכולה לכתוב בלעדיה, ועכשיו מצאתי אותה בריאה ושלמה, אז אני באטרף של ציור... אחרי שאני אגמור עם כל ה20 ציורים שיש לי עכשיו, הסיפור יימשך... אז זה ארגורן משר הטבעות (אני מושפעת ממך זאב, עכשיו גם אני מציירת שר הטבעות), וזה נראה כמו הקטע בסרט אחרי שהוא יוצא מדרך המתים, כי הוא עומד לבכות... לא יודעת, זה הרושם שאני קיבלתי... הערה (בעריכה): פרסמתי עוד כמה תמונות, אבל יצחק אמר שמותר רק 3 ליום, ויש לי עוד מלאאא שמחכות לסריקה... כמו שאמרתי, אני באטרף של ציור ^^ עריכה 2: אנשים תגיבו גם על התמונות הקודמות שלי! זה ממש חשוב לי אני מפרסמת בשביל התגובות... תודה ^^

השודד החמוד והמופרע, הקפטן של ספינת הפנינה השחורה מהסרט שודדי הקריביים, קפטן ג'ק ספארו! מי שעוד לא ראה, שירוץ עכשיו, במיוחד אם יש לכם חוש הומור מפותח... נשפכתי מצחוק כל הסרט... אבל אני לא נחשבת, כי אני צוחקת בערך מכל סרט, במיוחד סרטי אימה (תאמינו או לא, התחלתי להיקרע מצחוק באמצע "נקודת מגע", "נחשים במטוס", "האנקונדה", "וילג'" ו"גודזילה"... וזו רק ההתחלה...)

השני בחברי להקת גרין דיי: מייק דירנט, קול שני וגיטרה באס. הוא אישית האהוב עלי...

אלעד כמו שהוא בסוף פרק ב'. הורדתי לו את הזקן כאן כי התחשק לי... ________________________________________________________

ניסיון ראשון בסיפור... מקווה שיצא טוב. ____________________________________________ פרק א': אמצע חשוון, תחילת הסתיו... השקיעה הייתה אדומה, מרהיבה, כמעט לקוחה מתוך ספר תמונות, ובניגוד כאילו מכוון לבוהק החמים נשבה רוח ערב קרירה מכיוון הים. המשוררים תמיד התייחסו לסתיו כעונה של הרהורים, אפרוריות, אפילו דיכאון, אך בעיני אלעד הייתה זאת העונה היפה ביותר של השנה. תמיד הייתה בה ניגודיות, בין קיץ לחורף, הצבעים האדומים של השלכת כנגד העננים האפורים, הדעיכה של צמחי הקיץ לעומת הבשלת פירות הסתיו. נהייתי משורר בעצמי, הוא חשב, חיוך קטן מרצד על פניו. הוא הידק את מעילו סביב גופו כנגד הבריזה ומשך את התיק שהשתלשל מכתפו, וכעבור כמה רגעים הוציא ממנו את המפתח. הוא עלה על האופנוע שלו בקפיצה מהירה, חבש את הקסדה, התניע והחל לנסוע. בעודו מזגזג בין המכוניות, הוא חשב על היום שעבר עליו, וחייך שוב. היום הוא ניסה משהו חדש על השירותים של הישיבה – הוא הכניס חצי בקבוק קצף אמבטיה לתוך המיכל של האסלה וחיכה מחוץ לשירותים, וכשהמשתמש התמים הבא הוריד את המים... לקח לו כל ההפסקה לנקות את כל בועות הסבון מהרצפה, אבל זה היה שווה את הצרחה והמבט המבוהל של החמשוש החיוור שיצא מהתא. כולם כבר הכירו את חוש ההומור המעשי שלו, והרבנים לא התקשו לאתר את מי שעמד מאחורי המתיחה הפעם. אם הוא לא היה שוכח את הבקבוק בחדר השירותים, אלעד נעצר ברמזור אדום בדיוק כשהפלאפון שלו התחיל לצלצל. הוא הספיק לראות שזה שכטר, בדיוק כשהרמזור התחלף. לא נורא, הוא יחזור אליו אחר כך... בינתיים הוא התרכז בלתמרן בין המכוניות, עדיין מהרהר בהבעתו של הקורבן האחרון שלו בזמן שפנה לרחוב צר. הוא הספיק להיעצר בדיוק בזמן. ילדה קטנה חצתה את הכביש לפניו בריצה, ואם היה מבחין בה מספר שניות לאחר מכן – ודאי היה דורס אותה. הוא ירד בקפיצה מהאופנוע ומשך את הילדה לכיוון המדרכה, גורר אחריו את כלי הרכב, וכשהיו שניהם בטוחים, הוא הסיר את הקסדה, כרע על ברך אחת והסתכל בעיניה של הילדה המבוהלת. "למה עשית את זה?" הוא תבע בשקט. "את לא מבינה שיכולת להיפגע?" הילדה, שנראתה בערך בת 8, רק טלטלה את ראשה באימה וניסתה להיחלץ מאחיזתו, מביטה בו בעיניים ירוקות רחבות מפחד. הוא שחרר את ידה והניח את ידיו על כתפיה במקום זאת, מנסה להרגיע אותה. "תירגעי," הוא אמר בקול שהשתדל להיות מנחם, "אני לא מתכוון לפגוע בך. איפה ההורים שלך?" "א- אמא בבית..." נראה שהיא נרגעה מעט. "אני חשבתי שהכביש ריק, באמת, ל- לא התכוונתי..." עכשיו היא נראתה על סף דמעות. מושלם. הוא אף פעם לא הסתדר עם ילדים קטנים. "איפה את גרה?" ניסה, בתקווה שזה יסיח את דעתה מהבכי. "אולי אני אקח אותך..." "לא," היא קטעה אותו, עיניה רחבות שוב. "אמא לא מרשה לי ללכת עם אנשים שאני לא מכירה." היא נשמעה כמעט כאילו היא דקלמה את זה. טוב, לפחות היא מחונכת... "אז עכשיו תדעי שגם לרוץ בכביש זה אסור." הוא קם והיא נראתה כאילו הוקל לה. "עכשיו לכי הביתה, ותשתדלי דרך מעברי חצייה." היא הנהנה במרץ, ומיד פנתה ורצה משם. ילדים... הוא לא היה מסוגל להאמין שהיה כזה לפני 10 שנים. מיד כשהגיע הביתה, נכנס לחדרו והתקשר לשכטר. "הלו, ג'וקר, מה קורה?" ענה חברו בצידו השני של הקו. "תקשיב, מחר תור השמיניסטים לעמוד בסופר ולאסוף מוצרים לנזקקים, ואני לא מצליח להשיג אף אחד לשעה 5. בא לך...?" "סבבה, שיהיה. שכטר, אתה לא מאמין מה עבר עלי עכשיו..." הוא חזר על מה שאירע קודם לכן בכביש. "ממש מזל שראית אותה," הסכים שכטר, "אפילו שאני לא מבין למה הצעת לקחת אותה הביתה. אף אחד לא יסכים ללכת עם מישהו שנראה כמוך..." "נורא מצחיק. ממך היא הייתה בורחת בצרחות. רק שתדע שאני מתכנן משהו חדש, ושום דבר לא מונע ממך להיות הקורבן הבא..." "טוב, טוב, יש מבין. אז מחר אתה עומד עם שוורץ ב5, ואתה גם מחלק מוצרים אחר כך." "מה? לא אמרת שום דבר על חלוקה. אני צריך לקנות חומרים כדי ל... לבדוק כמה דברים. תן לשוורץ לעשות את החלוקה." "תעשה קניות פעם אחרת. סגרנו?" אנחה. "אוקיי, סגרנו, אבל תזכור שאתה חייב לי." "אין בעיה. ביי." "שאלוקים ישמור עליך, שכטר." אלעד ניתק, התיישב על המיטה ועיסה את ראשו. איזה יום ארוך. כל מה שחסר זה... "אכלת אותה." הוא נאנח. "מה אתה רוצה, נחי?" אחיו הקטן מנחם עמד בפתח החדר, חיוך מרושע מרוח על פניו. הוא היה גרסה קטנה יותר שלו עצמו, בהבדל אחד: נחי היה קרצייה לא נורמלי. וכשהוא חייך, זה אמר צרות לאחיו הגדול בעל החיים המתוסבכים. "הרב שלך התקשר לאמא," אמר בחיוך גדול עוד יותר, עד כמה שזה נראה בלתי אפשרי. "אתה בצרות..." אלעד נאנח, שוב, וטמן את פניו בידיו. הוא היה צריך לדעת שהרב לא יעבור בשתיקה על מתיחה שלישית בשבועיים. זה שבפעם הקודמת הכל השתבש ונגמר בזה שנעליו של הרב נשארו דבוקות לרצפה והוא נאלץ להסתובב בגרביים כל היום, זה לא היה באשמתו. אם שכטר לא היה שופך את הדבק... טוב, הכל היה נגמר אחרת. והוא לא היה צריך לעבוד שעתיים בלגרד את הנעליים מהרצפה עם שפכטל. נחי יצא מהחדר כמעט בדילוגים. "אמא עוד מעט חוזרת מהקניות," הוא פלט כבדרך אגב. לעזאזל. הוא חטף את המעיל שלו ותוך כדי לבישתו חיפש את המפתח לאופנוע. כשסוף סוף יצא, הגיעה פתאום מכונית לבנה וחנתה ליד הבית, וממנה יצאה אישה קטנה בעלת פנים נעימות, שהתקשחו במידה מפתיעה כשהבחינה בבנה. "הולך לאן שהוא, אלעד פרידמן?" היא אמרה ברוגז. *** הערה: אח שלי איתן (אגאג בכינוי) עזר קצת בכתיבה... הוא רצה קרדיט ^^

משודרג... בהתחלה היא הייתה עם מכנסיים קצרות, אבל יצחק לא הסכים להעלות (ובצדק), אז שיפצתי אותה...

בעצתכם שיניתי את הכותרת... עכשיו כשחושבים, זה באמת המש"צ הטיפוסי - כובע רחב, זיפים, טישרט, דגמ"ח ושורש...

תמונה ראשונה שאני עושה שילוב של רקע עם גוף שלם של דמות, אז ברור שלא יצא מושלם. את הקפלים במכנסיים אילתרתי, לא היה לי כוח לעשות בול כמו בתמונה...

זה מוקדש לך חמסית: הסולן של MCR, ג'רארד וויי... בחזרה לסגנון שלי.

חלק 3 ואחרון של הקאמבק שלי - מייק, MC לינקין פארק. אין, אני פשוט חולה על התמונה הזאת... אני גם לא טורחת לחפש את המקור. זה ברור מספיק, לא?? =)

אם שמתם לב, ואם לא, לא פרסמתי כאן כבר די הרבה זמן. זה כי משום מה האתר חסם אותי - ועדיין קצת חוסם אותי מאיזו בחינה - ובגלל זה אפילו עם העורכים בקושי יכולתי לתקשר. אין לי מושג מה פתאום קרה, אבל גיליתי שאני יכולה להגיב ולהעלות יצירות שוב... יופי טופי, אני מקווה שזה יישאר לפחות ככה. יש לי ציורים שפשוט יושבים סתם בקלסר, והגיע הזמן שהם יתאווררו קצת... אז את הקאמבק שלי (!!!) אני פותחת באחד מהאהובים עלי - בילי ג'ו מגרין דיי... רק שעכשיו אני טיפה יותר משופשפת, אז הוא נראה קצת יותר טוב. וזה אפילו על דף חלק!!! =) התמונה המקורית צולמה לפני כ-10 שנים... הנה היא: 20070527161238.jpg

דני ג'ונס מהלהקה מקפליי, חתיכת מוכשרים... יש לו קול מדהים, מוכשר גם עם הגיטרה לכל אלה שביקשו שאני יצרף תמונה, זה הילד:

ציור של צ'סטר בנינגטון מלינקין פארק. תמונה:

אני ממש נהנית לעשות כל מיני אייקונים ואבאטארים... הנה אחד שאהבתי במיוחד, זה בילי ג'ו מגרין דיי (הוא ממש הצחיק אותי!!):

עוד אחד שעשיתי בזמני הפנוי... הפעם בלינק-182, להקה טובה גם כן ^^

אז זה קולין מוכרי (Colin Mochrie) מ"של מי השורה הזאת?!" - הגרסה האמריקאית המקורית, שהגרסה הישראלית בערוץ 10 (שאין לי למזלי) היא חיקוי גס ועלוב שלה. קולין הוא בנאדם מוכשר ומצחיק בטירוף - ועבדתי קשה על קמטי הצחוק שלו... דרך אגב, הוא קנדי. עזבו, הבדיחה מתבזבזת עליכם... ^_^ נ.ב: לכל אלה ששונאים דפי שורות (*שיעול* אהם יונה *שיעול*) אז חבל, כי אני מציירת במחברות שלי...

עוד תמונה מהסיור...

תמונה שצולמה ע"י חמוטל בסיור שלנו באיזור ההר וירושלים... אני והיא עושות את הדו"ח סיור במגמת א"י ביחד, ויש לנו תמונות מדהימות! תצפו לעוד...

אז ככה. כל שנה יש לנו מבצע שישית באולפנה, שבו כיתה י' מכינה הצגה לכבוד חנוכה. אז השנה לקחנו את זה קצת ברצינות, ואנחנו מציגות את "תפילת הנזיר" של אסתר שטרייט וורצל... אני משחקת בהצגה, אבל אני גם אחראית על כל הקטע המוזיקלי - בעיקר המקהלה שיש באחת מהסצנות, המקהלה של המנזר, שבה הבנות שרות ומנגנות (גם אני). הייתי צריכה לבחור להן שיר ולמצוא תווים לחליל צד, כינור ופסנתר, ותווים ווקאליים. והייתי צריכה לבחור שיר. אז עריכה: שלום, מדברת גבריאלה, חברה של פליץ! הביצוע של השיר היה יפה מאוד ואני אישית חושבת שבין הכשרונות הרבים של שני קיים גם הפוטנציאל להיות אהוד מנור הבא... =] רק שהיא שכחה לציין דבר אחד - היא דווקא לא הייתה זו שמצאה את השיר, אלא אני. היא תרגמה אותו...וזה נכנס למבצע...ואנחנו נראה את הקשר בהכתרה... פליץ מסתכלת עליי במבט "אם מבטים היו יכולים להרוג, את היית כבר עפר ואפר" (והיא עוד מתקנת את האיות שלי!), אז אני אשמור...ואצא...לכתוב יותר מדי זה סכנת נפשות... May it be May it be an evening star Shines down upon you May it be when darkness falls Your heart will be true You walk a lonely road Oh how far you are from home Mornie utulie (darkness has come)i Believe and you will find your way Mornie alantie (darkness has fallen)i A promise lives within you now May it be the shadows call Will fly away May it be your journeyon To light the day When the night is overcome You may rise to find the sun Mornie utulie (darkness has come)i Believe and you will find your way Mornie alantie (darkness has fallen)i A promise lives within you now A promise lives within you now מי ייתן מי ייתן ואור כוכב יזרח עליך מי ייתן וחשכה לא תשחיר את ליבך בודדה היא דרכך רחוקה ואפלה כאשר הצל שולט תאמין ותמצא את דרכך כאשר הצל נופל הבטחה חיה בתוכך מי ייתן וצל קורא ידעך ויידום מי ייתן והמסע יאיר את היום כשתובס החשכה תתעורר אל הזריחה כאשר הצל שולט תאמין ותמצא את דרכך כאשר הצל נופל הבטחה חיה בתוכך הבטחה חיה בתוכך , קול באישה!!! נכון שיר מהמם?

זה סיפור שבא אלי במחשבה של רגע... אני רוצה שתנסו להבין אותו. ________________________________________________________________ עץ רבים כינו אותו פשוט "העץ". היה זה עץ רגיל לחלוטין, רגיל כל כך עד שכבר לא היה רגיל. גובהו היה ממוצע, עליו ירוקים, גזעו – חום, לא עבה מדי, גם לא דק מדי, מתאים בדיוק לרגליים זריזות וידיים חוקרות של ילדים. ענפים שנראו כאילו גולפו במיוחד לישיבה או שכיבה, כמויות העלים מתאימות בדיוק גם כדי לסוכך מפני השמש, וגם כדי להסתיר את יושביו מפני עוברים ושבים. והפירות, בדיוק בהישג יד, ונדמה כאילו היו בשלים בכל עונות מינו של העץ לא היה ברור. כך גם גילו, או מקורו. אנשים היו באים אל העץ, לשבת תחתיו, לאכול מפירותיו, לטפס עליו, ליהנות מצילו. ילדים היו באים, ומבוגרים, וגם זקנים, גברים ונשים. סופרים עברו מתחת לעץ, ורופאים, וטייסים, ומורים, ופסיכיאטרים, ומשוררים, ופועלי בניין, ואנשים סתם. יחידים, זוגות, קבוצות. לפעמים היה עובר אורח נעצר תחתיו. כולם ישבו, שכבו טיפסו, ישנו, אכלו, עשו את שעשו ולא טרדו את דעתם בנוגע לעץ. הוא עמד שם כבר שנים רבות, אין סיבה שלא ימשיך. לאחר רק הגננים גירדו את ראשם, טעמו את הפירות הבלתי מזוהים, מיששו את העלים והענפים הרגילים לחלוטין ותהו. אולי במשך שתי דקות נוספות. לא נכון לומר שהעץ נמחק לגמרי מליבות האנשים. לפחות, לא ההרגשה. הם זכרו אותה. הם זכרו מוסיקה, אפילו שלא יכלו להיזכר אם היו ציפורים בין הענפים, מוסיקה שהייתה המוסיקה שלהם, שהתאימה להם בדיוק. הם זכרו צלילות, של הלב ושל המחשבה, והבנה של המציאות שלא ידעו שהייתה בהם. הם זכרו רוגע, והם זכרו ידיעה בוטחת שעדיין כל חייהם לפניהם, שמחר הוא היום הראשון של שארית ימיהם. הם זכרו שידעו שהם לא לבד. הם לא זכרו אם הייתה להרגשה איזשהו קשר לעץ. ומעטים מהם זכרו, שאם הביטו מעבר לכתפם והתרכזו מאוד, היו יכולים להבחין בצללית מטושטשת של עץ נוסף, העתק מדויק של העץ – אך בכל זאת שונה לחלוטין, ולפני שיכלו להחליט אם לגשת לבדוק, הוא היטשטש עוד יותר ונעלם. הארץ סביב העץ עברה שינויים רבים: עונות התחלפו הקרקע עובדה, בתים נבנו, גבולות עברו, שלטונות השתנו, מלחמות התחוללו, בתים חדשים הוקמו מההריסות, בעלי חיים עברו ושבו, אנשים מתו וחיו. והעץ נותר ללא שינוי. נותר מזמין כשהיה, מותאם לצרכיו של כל עובר ושב. שנים חלפו, וילדים ששיחקו בין ענפיו חזרו מאוחר יותר כמבוגרים וכזקנים, מביאים איתם את ילדיהם ונכדיהם. לפעמים הביעו תהייה על שהעץ עדיין נותר שם, אבל לא לזמן רב. ולאחר מכן הם עזבו. היו באים גם אחרים, כאלה שמדדו את הקרקע סביב העץ ודיברו על כמויות של מלט ועל הרחבת שטחים ועל כמה שמקומות כאלה אינם תורמים לחברה המודרנית. ולאחר מכן גם הם עזבו, ולא חזרו. ואי שם, נותר העץ, פירותיו וצילו מתוקים כתמיד, ענפיו מזמינים כתמיד, עומד ללא שינוי. הוא לא מיהר, לא היה לו לאן. אם היה ניתן לומר זאת על עץ, הייתי אומרת שעל פניו נסוך חיוך סבלני, ידעני. אנשים אחרים יבואו, והוא יהיה שם, כי גורלם קשור בשלו משחר הימים. והוא יחכה. הוא יחכה...

אם אתם יודעים ואם לא, אני מנגנת, בין השאר, בגיטרה, ואני מאוד אוהבת אותה. אז הנה תמונה של גיטרה... ומישהו מנגן בה.

מכירים את אל ינקוביץ' המוזר (Weird Al Yankovic)? למי שלא, זה זמר ממש ממש מצחיק, אמריקאי, עושה פארודיות להמון שירים מפורסמים (כמו שירים של מדונה, גרין דיי(!), גאמפ, אמינם, מייקל ג'קסון, מלחמת הכוכבים ועוד הרבה) והכי חשוב - הוא יהודי... אפילו שהוא לא דתי, הוא ממש חמוד...

אולי אתם יודעים ואולי לא, אבל הלהקה שאני הכי אוהבת לשמוע היא גרין דיי (יום ירוק...), ואני קצת אובססיבית עם סוג המוזיקה הזה... אז השתגעתי קצת וציירתי את חברי הלהקה. הראשון: בילי ג'ו ארמסטרונג, סולן, שר ומנגן בגיטרה חשמלית.

פרק ב': "הולך לאן שהוא, אלעד פרידמן?" "כן, אני... הולך לקניות." אמר אלעד בלי להפסיק את פעולותיו. הוא חבש את הקסדה שלו תוך כדי קפיצה על האופנוע והתכוון להתניע בדיוק כשתפסה אמו בזרועו. "אתה לא הולך לשום מקום, במיוחד לא לקניות," אמרה בתקיפות, עם דגש חזק על המילה האחרונה. "אני צריכה לדבר איתך. בוא לעזור לי עם המצרכים." "זה לא יכול לחכות לאחר כך?" הוא מלמל, אף שכבר ידע את התשובה. נו טוב, הוא ממילא לא היה מתחמק מעונש, לא אם הרב וקסלר התקשר. הוא הסיר את הקסדה והחזיר את המפתח לכיס, וניגש לעזור לאמו. עליזה פרידמן הייתה אישה קטנה ונעימה, אחות במקצועה. רבים מהחולים שיבחו את עבודתה המסורה והקפדנית, ובמיוחד את סבלנותה הרבה, ובכל שנותיה כאחות לא הוגשה נגדה אף תלונה אחת. כל זה, בצירוף עם כישרונה הרב במקצועה, תרם רבות לקידומה לאחות ראשית בבית החולים בו עבדה. עליזה עבדה קשה כדי לפרנס את משפחתה, כיוון שבעלה לא עבד, אלא ישב ולמד תורה כל היום, ולפעמים גם כל הלילה. היא הייתה גאה בו מאוד, ולקחה מרצון את עול אלו היו מחשבותיה כשהביטה בבנה הגדול, שישב לצידה על הספה בסלון. "אלעד," היא פתחה, "הרב וקסלר התקשר היום..." "אני יודע," הוא אמר בעייפות, "אני בצרות, נכון?" אופייה של אמו, שהייתה כל כך עדינה וסבלנית כשטיפלה בחולים, התקשח לבלי היכר כש"טיפלה" בו. "אוהו איך שאתה בצרות. המתיחות שלך עברו כל גבול, במיוחד בשבועיים האחרונים. קודם גרמת לכל המים בישיבה לשנות את טעמם..." "לא כל המים," הוא מחה, "רק קולר אחד! וזה היה בטעם קטשופ, החבר'ה נהנו מזה..." "זה לא מצדיק. אחר כך היה המקרה עם הנעליים של הרב – אל תקטע אותי! – והיום הבועות באסלה. זה חייב להיפסק! אתה לא יכול להרשות שיסלקו אותך מעוד בית ספר. גם ככה היה קשה לשכנע אותם לקבל אותך, ורק ציוניך הטובים גרמו לכך שהם לא ידחו אותנו מיד. מה אתה חושב, שזה יכול להימשך לתמיד? אלוקים נתן לך שכל, ואתה מנצל אותו כדי להרוס לעצמך את העתיד! אם אתה רוצה שיתייחסו אליך בכבוד, אתה צריך גם לתת קצת כבוד בעצמך. אתה הרי אלעד נתן לאמו להמשיך לדבר בעוד מחשבותיו נודדות. כמה פעמים כבר ניהלו את השיחה הזאת? אותן מילים חריפות מאמו, אותה הבטחה שנסחטה ממנו על כך שישתדל להימנע מצרות, שבוע שקט, ואז עוד מתיחה, עוד הברזה, עוד טלפון מהרב. עוד סילוק. "... והתנהגותך משפיעה לרעה על אחיך הקטנים. אתה חושב שמעשיך משפיעים רק על העתיד שלך, אבל – אלעד, אתה מקשיב לי?" הוא התנער בחטף ממחשבותיו. "כן, כן, אני מקשיב. את יכולה להמשיך." אין מנוס. "אז כמו שאמרתי, לי נמאס, במיוחד בגלל שכפי הנראה שום עונש שנתתי לך לא השפיע על התנהגותך. אתה סובל את העונשים עד שהם נגמרים וממשיך בשלך. זה לא אומר שלא תקבל עונש..." "באמת, אמא..." "אמרתי לך לא לקטוע אותי! הרב כבר קבע לך עונש, הוא יודיע לך מחר. אבל אני מתכוונת לתת לך להבין לבד מה אתה עושה לעצמך, כי נראה שרק ככה אתה מבין. מעכשיו אני לא מתערבת בכל מה שקשור לענייני המשמעת שלך. דיברתי עם הרב, וכל שיחה שהוא היה רוצה לערוך איתי – הוא יערוך איתך במקום, וכן הלאה. אני את שלי – עשיתי." זאת הייתה הפתעה. זה ממש לא התאים לאמו לעשות דבר כזה. היא תמיד התעקשה להתערב בכל בעיותיו ולנסות לפתור אותן בשבילו, מה שנראה לו מגוחך. איך הוא ילמד להתמודד ככה? נו, טוב, המצב החדש הזה רק מצא חן בעיניו, ודבר כזה צריך לנצל לפני שאמא תתחרט. "אין בעיה," הוא אמר בקלילות, ולפני שהספיק להוציא עוד מילה, הביפר של אמו התחיל לצפצף. "אני חייבת לרוץ, מקרה חירום..." אמרה עליזה לאחר שהביטה במסך. היא החלה להתארגן במרץ. "תשמור על נחי ותשאיר דלת פתוחה למוריה, היא אמורה לחזור בכל רגע! ואל תצא –" היא עצרה בעצמה ברגע שהבינה מה אמרה, וקראה מהדלת "לא משנה!" לפני שרצה למכונית. באמת היה קשה לה לא להתערב, חשב אלעד בחיוך. הוא נשען על הספה ועבר לשכיבה בלי לטרוח אפילו לחלוץ את נעליו. מעניין מי שכנע את אמא לוותר לו? אולי הרב?... לא, גם הוא לא היה כזה... מעניין... טוב, זה אמר שהיה לו יותר חופש פעולה, אז מה זה משנה בכלל? עיניו החלו להיעצם, והוא הכריח אותן להישאר פקוחות. הוא לא רצה להירדם עכשיו... איזה יום... הוא היה מותש... המתיחה הבאה שהוא תכנן הייתה משהו גדול. היא תהיה כל כך.... כל כך... כל כך עייף..... ***

רגע של טירוף משיעור אנגלית אתמול...

כן, הימורים נותנים לי השראה...

לפני קצת יותר מחודש התחילה באתר של לינקין פארק ישראל (linkinpark.co.il) תחרות עיצובים לאלבום החדש של הלהקה (שיוצא בע"ה בעוד יומיים) - "דקות לחצות". הכנסתי שני עיצובים שלי לתחרות, ולא ממש ציפיתי שהם ינצחו, כי עשיתי אותם עם פאוורפוינט וצייר (כי אין לי פוטושופ), וכולם השתמשו בתוכנות טובות בהרבה... קיצר, שניהם נכנסו - מתוך כל עשרות העבודות - ל-14 הראשונים... קישורים לשתי העבודות: http://www.linkinpark.co.il/gallery/displayimage.php?album=58&pos=2 http://www.linkinpark.co.il/gallery/displayimage.php?album=toprated&cat=-58&pos=3

הסולנית המדהימה של אוונאסנס. על זה נאמר, "מי שלא שמע את איימי לי שרה - לא שמע קול של מלאך מעולם..." אני מודה - לא כל הציור שלי, נעזרתי בציור אחד מהאינטרנט, פשוט יש לה אף קשה... הכל הצללות ^^ לכל שונאי השורות - מצטערת... ולכל אלה שביקשו תמונה:

לכבוד פורים, החלטתי להתעסק במסכות... הנה תרגום של שיר מ"פנטום האופרה": ________________________ בלילה בא אלי בחלומי בתוך ראשי יש קול קורא בשמי האם חלמתי שוב? כעת אדע הפנטום של האופרה בפנים, הוא בי נמצא! ושוב נשיר יחדיו דואט מוזר השפעתי גדלה כוחי גבר גם אם תפני לְהַ- ביט לאחור הפנטום של האופרה, הוא שם, תמיד יחזור! מי שראה אותך נותר דומם אני המסכה שכאן נושם קולי ונפשך כעת אחד הפנטום של האופרה, הוא כאן, נשאר לעד! בחלומות שלך תמיד ידעת האיש והחידה שניהם אחד ובמבוך הזה בעיוורון הפנטום של האופרה שוכן, לו הוא אדון! ________________________ והנה המקור: ________________________ In sleep he sang to me, And dreams he gave. That voice which calls to me, And speaks my name. And do I dream again? For now I find, The phantom of the opera is there… Inside my mind! Singonce again with me, Our strange duet, My power over you, Grows stronger yet. And though you turn from me, To glance behind, The phantom of the opera is there, Inside your mind! Those who have seen your face, Draw back in fear, I am the masked, beware! That's breathing here, Your spirit and my voice, They were combined. The phantom of the opera is there... Inside my mind! In all your fantsies You always knew That man and mystery Were both in you And in this labyrinth Where night is blind The Phantom of the Opera is there Inside my mind! פורים שמח!!!

שיעור תורה...

ניסיון בעיבוד מחשב... סתם עלה לי בראש כשעברתי על הגלריה מההופעה בסאקרמנטו.

זוכרים את ההוריקן קטרינה שהחריב את ניו - אורלינס בשנה שעברה? אז גרין דיי וU2 כתבו שיר על זה, ואני כתבתי שיר על השיר שלהם. שימו לב, לא תרגמתי את השיר - כתבתי שיר משלי, בגלל זה היצירה היא בשירה ולא בתרגום. לשיר קוראים The Saints Are Coming, "הקדושים באים", ומכאן שם היצירה. אולי אני אפילו אתרגם אותה פעם, אם יהיה לי כוח. הנה השיר שלי: עלה קטן, עלה נושר מלא באושרו של אדם אחר עד עתה הוא לא וויתר אך הוא כבר לא יכול יותר. והם באים. רוח העיפה את העלה נשבה ממקום בו השחר עולה כוחה אדיר הוא, לא מתכלה ואוויר הבוקר בשאון מתמלא. והם באים. התגברה הרוח והייתה לסערה התקרבה, התקרבה, פיה פערה לא אותיר אבן על אבן, כך אמרה מחריבה, משחיתה, כוחה כה נורא. והם באים. חורבות מוצפות, זה מה שנותר חותם סערה עצומה כהר וכה רבים – גורלם עליהם לא שפר ועתה – מה יכול להביא להם המחר? והם באים. הקדושים. הם מגיעים. ______________________________________________________________________________ למעוניינים - השיר המקורי: There is a house in New Orleans they call the Rising Sun And it’s been a house to many a poor boy and God, I know I’m one I cried to my daddy on the telephone How long now Until the clouds unroll and you come down on the light wind will the shadows still remain since your descent your descent I cried to my daddy on the telephone How long now Until the clouds unroll and you come home The line went But the shadows still remain since your descent Your descent Ho, Cha, Hey The saints are coming The saints are coming I say no matter how I try I realize there’s no reply The saints are coming The saints are coming I say no matter how I try I realize there’s no reply A drowning sorrow floods the deepest grief How long now Until a weather change condemns belief How long now When the night watchman is in the fleet What's wrong now Ho, Cha, Hey The saints are coming The saints are coming I say no matter how I try I realize there’s no reply The saints are coming The saints are coming (I say no matter how I try I realize there's no reply)x3

המצברוח של הודיה השפיע עלי... אבל אני טיפה יותר אופטימית! תקראו עד הסוף לפני שתצרחו ^^ דרך אגב, אם יש לכם הערות טכניות - בשמחה, כי שמתי את השיר איך שהוא, בלי שום ליטוש. פשוט כתבתי והעליתי. _________________________________________________________________ הכל מת בעולם הזה הכל כזה חסר משמעות כלום לא משנה, אז למה לטרוח? אני כל כך רוצה למות מה הטעם? אין מטרה אין דבר שעבורו שווה להמשיך כולם דורכים על הרגליים שלי אז אני שואלת, בשביל מה צריך? המוח הוזה בתוך הכלוב ששמו חיים העולם הזה כל כך עלוב והסוף זהה – כולם מתים. אבל העקשנות מתעוררת ומזכירה שפחדנות לא באה בחשבון ופתאום, אני לגמרי אחרת איך יכולתי לחשוב על אבדון? הכל חי בעולם הזה והכי חשוב להיאחז ולהיות המוות נותן להכל משמעות אני כל כך רוצה לחיות!

זה שיר על הספר של ניל גאימן - בני אנאנסי. ספר מדהים, נהניתי מכל רגע. __________________________________________________ בא והולך, צל חולף מופיע ונעלם, חיוך על פניו מטה את ראשו לאחור עד אשר כוסו יגמור ועוד אחת, ועוד אחת והוא עוד עומד על רגליו. כולן סביבו, כולן אחריו נואשות לחיוך, אולי קריצה והוא מנומס אליהן אדיב, כובש, מלא חן והן נאנחות וחולמות וכשהוא יוצא, הן אחריו בריצה. הוא בכל מקום, אולי תראו אותו אם תביטו היטב בקיר לפני שייעלם חיש יין, נשים ושיר – עכביש. וכשהלילה זקן, והשחר ממתין לפני הסוף, לבמה הוא עולה ושר שיר, ועוד אחד עד שהקהל כולו נעמד ומצטרף אליו, וכפיים מוחא עד שכל הכוח מתכלה. אהבה? אצלו, דבר חולף החיים נועדו כדי לחיות והוא מפיק את המיטב מכל דבר מוציא זהב לנצח שם, תמיד כובש מה שכולם רוצים להיות. הוא בכל מקום, אולי תראו אותו אם תביטו היטב בקיר לפני שייעלם חיש יין, נשים ושיר – עכביש.

דרכם של סיפורים היא להסתבך, כיוון שהם סיפורים. אם לא הייתה הסתבכות, לא היה סיפור. להבה ישבה תחת העץ. היא לא ידעה איזה עץ זה, דבר מוזר, כיוון שחשבה שהכירה את מרבית עצי ארץ ישראל. היא רק ידעה שהיא חשה בנוח בצילו, כל כך בנוח שהיא התחילה לתהות... אולי במשך שתי דקות, לא יותר. אף פעם לא יותר. להבה קמה בפרץ פתאומי של אנרגיה, זינקה ותפסה את הענף הנמוך ביותר ומשכה את עצמה כלפי מעלה. נחיתה מושלמת על הענף, זינוק, משיכה, עוד נחיתה מושלמת. היה זה העץ הנוח ביותר לטיפוס שראתה, מה שאמר הרבה במושגים של הנערה אדומת השיער והזריזה. היא נשענה לאחור ופשטה את רגליה לפנים, והושיטה את ידה כלפי מעלה. אצבעותיה נסגרו בהפתעה על הפרי הקרוב ביותר. בדיוק בהישג יד... היא רחרחה את הפרי בחשדנות – לעולם אין לדעת... מוזר... איזה עץ לא היה רוצה שיהיו עוד כמוהו? המחשבה נמחקה ממוחה בחיפזון. להבה הביטה בידה הריקה בחשדנות. היא הייתה בטוחה שעמדה לזרוק את הגרעינים... טוב, אולי הם נפלו מידה בלי שהרגישה. היא פטרה את הנושא בניד ראש ושבה ליהנות מאחר הצהריים האביבי. היא אפילו לא שמה לב שנרדמה. להבה התעוררה בהפתעה. כבר כמעט ערב... אבל היא כל כך נהנתה! ממה בדיוק, לא ממש זכרה, אבל בעיקר מההרגשה. כן. היא ניתרה בקלילות מהעץ בדרך שהייתה גורמת למאה אימהות פולניות להתעלף, והביטה סביבה. השמש שקעה בדיוק לפניה. היא הביטה מעבר לכתפה. ושפשפה את עיניה. והביטה שוב. היא לא זכרה שראתה עץ נוסף מאחורי העץ. טוב, גם עכשיו היא לא ממש ראתה אותו. הוא נראה כמו מין... השתקפות, כאילו הוא באמת נמצא במקום אחר, אבל משקף את נוכחותו אל המקום בו היא נמצאת. אולי זו שמש הערב שזרחה בדיוק עליו... ללהבה הייתה תחושה משונה שאם מישהו היה מביט בה באותו רגע, לא היה רואה את העץ השני משתקף בעיניה הבהירות. להבה התקרבה אל העץ ונגעה. הוא היה מוצק כמו כל עץ אחר. אולי אפילו יותר. כאילו כדי לשכנע אותה שהוא באמת שם. היא הביטה כלפי מעלה, וראתה פרי שלא היה שונה בהרבה מפירותיו של העץ הראשון. אבל בכל זאת אחר. היא קטפה אותו – הוא היה בדיוק בהישג יד – ונגסה. אותו הטעם, אבל אחר לגמרי. היא נרעדה, שמטה את שארית הפרי וברחה. מאוחר יותר באותו ערב, הגיעה למקום עז. כנראה ברחה מאיזו חווה. העז לא עצרה לחשוב. היא ראתה את שארית הפרי, רחרחה אותו, מצאה אותו משביע רצון ובלעה אותו בנגיסה. אחר דילגה משם, שבעה לחלוטין. עבר זמן. להבה בגרה, וסיימה את לימודיה. כעבור כמה שנים נישאה, כעבור עוד כמה – כבר הייתה אם לחמישה, שלושה בנים ושתי בנות, וחיה חיים מאושרים. עבר עוד זמן, ולהבה נותרה כשהייתה. ילדיה בגרו ונישאו גם הם, והולידו ילדים משלהם. והיא הביטה, ותהתה. השיא הגיעה כשבעלה הלך. אז לא יכלה שלא לתהות באמת. בעצב. גם זמנם של ילדיה הגיע, ונכדיה. לחלקם אפילו היה שיער אדום. והיא עמדה מהצד, כאילו נזרקה מגלגל החיים, וצפתה. ותהתה. היא כבר הפסיקה להתאבל. כל כמה שנים החליפה זהות ומקום מגורים, אחרת החלו אנשים לחשוד. לפעמים ביקרה את מקום הולדתה, את שרידי משפחתה, צפתה בהם גדלים באהבה, ועזבה שוב. באחד מביקורים אלה, טיילה רחוק מהרגיל אל מקום שאליו הייתה באה בנעוריה. עוד עמד שם העץ, ראתה וחייכה, נזכרת בחיבה בימים טובים. ללא שינוי. ללא שינוי. בדיוק כמוה. היא כבר לא חייכה. הייתה זו שעת שקיעה, והאופק היה אדום כשערה. להבה נעמדה קרוב לעץ, והביטה לאחור. איזה עץ לא היה רוצה שיהיו עוד כמוהו? הפעם המחשבה נשארה. והיא הבינה. היא הלכה לכיוון ההשתקפות, והביטה למעלה. בפרץ פתאומי של אנרגיה, אחזה בענף הנמוך ביותר ומשכה. עץ מושלם לטיפוס. היא ניתרה בחזרה לאדמה, והסבה את ראשה למשמע קול פעייה. עז דילגה אל מעגל הצל של העץ, מנערת את אוזניה. להבה ליטפה אותה, והעז התיישבה בחיקה. והן ישבו שם, להבה והעז, מתחת להשתקפות, ונהנו מהערב האביבי. הן אפילו לא שמו לב שנרדמו. דרכם של סיפורים לנסות להציע פיתרון להסתבכות, כיוון שהם סיפורים. אבל לא תמיד ההסתבכות נפתרת. ובכל זאת יש סיפור. אבל זה כבר תלוי בקורא. הלא כן? __________________________________________________________________________________________ כדי להבין טוב יותר, כדאי לקרוא יצירה קודמת שלי: /Mosaic/Read/2335

הנה תמונה מוצללת שציירתי, בשביל כל מי שביקש. ביזבזתי בערך חצי חוד על ההצללות, מה גם שהייתי צריכה לשמור שהתמונה תישאר נקייה... נקווה שהתמונה הזאת, לפחות, תעלה בעמוד ראשון!... בכוונה לא השקעתי בפנים, כי הדגש הוא על התנוחה... ורציתם הצללות...

למי שמכיר את הסידרה "השבט", יודע כמה היא יכולה להיות ממכרת... הנה משהו שעשיתי בזמן הפנוי (זאת אומרת, לא בשיעור, כמו בדרך כלל...), תמונה של בריי מ"השבט". תהנו... עריכה: הרבה מההצללות נמחקו בסריקה...

השלישי בלהקת גרין דיי: טריי קול, תופים, לפעמים גם קול שני. הכי מופרע מביניהם... הנה קישור לתמונות המקוריות: http://www.echoica.net/brainstew/bios.php (על בסיס התמונות שם עשיתי את התמונות של הלהקה)

אני מתה על חורף!! ועל נעלי בית... ציירתי את הנעל בית שלי, אבל קצות האצבעות שלי נחתכו... לונורא...

זה אלעד מהסיפור שלי "הג'וקר"... תהנו. ותקראו את הסיפור!! ________________________________________________

תציעו שמות יותר מקוריים...

הגיע הזמן לזרוק את הקוביות...