פרק שני: שוני.
"את, בסוף. כן, כן, את. למה את לא משתתפת?" שאל הסופר אורן ברדוגו את שיר, כשראה את כולם עונים ורק היא יושבת בצד ושותקת. הוא לא מלמד בבית הספר הזה, צהלה, הספרנית של בית הספר הזמינה אותו לשיחה. להרצות על הספר החדש שהוא בדיוק הוציא, אבל זה בכל זאת הפריע לו במקום כלשהו שהילדה לא מתעניינת, זה פגע באגו הגברי שלו.
שיר שתקה והסתכלה עליו מבוישת.
"נו, קדימה, תעני," אמר חסר סבלנות.
צהלה צפתה מהנעשה בצד. היא בחנה את שיר, את המבט המבויש, עצוב שלה. היא הייתה רגילה ששיר יושת בצד בדרך כלל, לא משתתפת בשיעור והיא החליטה שאם שיר תמשיך ככה היא, צהלה תעשה משהו בנידון והיום, היום הזה הגיע.
"פסס..." לחשה לכיוון אורן.
אורן הסתובב לכיוונה.
"תעזוב אותה, זה בסדר," אמרה.
"אבל..."
"פשוט תעזוב," אמרה לו בשקט, בטון קשוח ואז סימנה לשיר לבוא איתה.
"וווּ..." נשמעו קולות מכל עבר. "היא הולכת לחטוף."
"איך היא אכלה אותה המגמגת הקטנה."
צהלה ראתה את שיר קמה מהכיסא מבוישת יותר ממה שהיא הייתה; היא הסתכלה לרצפה והשיער שלה כמו מגנט נפל ישר לכיוונה. בעיניים שלה עמדו דמעות וצהלה הניחה שזה בגלל מה שהילדים אומרים, השפתיים שלהם נעו מהר מידי. ומכיוון זה, היא לא הצליחה להבין מה הם אומרים. אך היא הבינה שזה לא נשמע טוב.
צהלה הובילה את שיר במסדרון המואר של הספרייה, המוביל לחדרון קטן בהמשך.
באוויר עמד ריח מאובק של ספרים ישנים עם תוספת ווניל-זה ריח די נעים, ריח שגורם לך להרגיש בנוח. בדרך היה שקט, חוץ מקול הסופר שנשמע בחולשה.
צהלה נעצרה מול דלת החדר ואמרה, "אני באמת מקווה שתרגישי עכשיו בנוח, כי אני לא מתכוונת לוותר לך."
שיר הבינה על מה היא מדברת. היא תמיד ידעה שהיום הזה יגיע, היא ראתה כבר ילדים נכנסים לחדר בוכים ויוצאים עם חיוך על הפנים או יותר רגועים. היא ידעה שצהלה רוצה לדבר גם איתה באיזה יום, אבל היא לא הייתה מוכנה אליו, לא היום.
הן נכנסו לחדר. שיר בחנה את החדר; היה בחדר משהו רגוע, שקט ואותו ריח שעמד במסדרון היה שם. הקירות של החדר היו מכוסים בספרים מהקצה אל הקצה, קרני אור שחדרו מבעד לחלון האירו את הספרים ונפלו בזויות שהפכו את החדר למשהו קסום. שיר התפעלה מהמראה שנגלה לעיניה. היא אף פעם לא הייתה כאן אבל לפי שמועות היא שמעה שהחדר הזה קסום, שבחדר הזה קורים ניסים, נכון שזה נשמע קצת מופרך אבל זה מה שהסתובב ושיר התפללה שזה נכון.
"את יכולה לשבת," אמרה לה צהלה, שלפתע קטעה את מחשבותיה והחזירה אותה למציאות.
שיר הסתכלה לאיפה שהאצבע של צהלה כיוונה אותה-לכיוון הכורסא שהייתה מאחוריה, ואז הנהנה בראשה לאות תודה והתיישבה.
"מה קורה איתך, שיר? הכל בסדר?" צהלה פתחה.
שיר הנהנה לאישור.
"אז למה כל פעם שאני מביאה סופר או פעילות לבית ספר את יושבת בצד?" המשיכה צהלה לנסות להוציא ממנה מילה אחת או שתיים. "גם בשיעורים זה ככה, את יכולה להסביר לי בבקשה למה? אני בצד שלך, אני מקווה שאת יודעת."
שיר משכה בכתפיה מהורהרת, היא תמיד רצתה לדבר עם צהלה אבל אף פעם לא היה לה את האומץ הזה לפנות אליה, והנה סוף כל סוף שיש לה הזדמנות, היא שותקת. היא מעריכה את צהלה יותר מכל, אבל היא פחדה ממה שהיא תגיד. היא עוד לא הכירה אותה מספיק טוב כדי לדעת, אבלכולם תמיד אמרו שלצהלה יש תגובות לא צפויות. ומזה שיר פחדה יותר מכל.
"למה את לא מדברת? את מפחדת שאני לא אבין? אל תדאגי, אני קוראת מעולה שפתיים..."
"וש-שפתיים של מגמ-מגמגמים, כ-כמה טוב את קור-קוראת?" שאלה שיר בתקיפות, קוטעת את דבריה של צהלה.
צהלה ניסתה להתמקד בשפתיה של שיר אבל הם נעו בצורה מוזרה, שונה מהרגיל, וצהלה ניחשה שזה כנראה בגלל שהיא מדברת מהר מידי. "מה? את יכולה לדבר קצת יותר לאט? אני לא מבינה."
"יו-יופי, נהדר, עכ-כשיו את רו-רואה למה אני מתכ-כוונת?" פה שיר כבר התחילה לצעוק.
צהלה הסתכלה על שיר טוב כל אותו הזמן שדיברה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את שיר מדברת, וזה הזכיר לה מישהו. היא בחנה את שפתיה, איך הם נעות. ואז זה קפץ לה לראש, שיר מגמגמת כמו אחיה. היא נזכרה בכל אותם הימים עם חוסר התקשורת שלה איתו. שרר בניהם חוסר הבנה מוחלט, עד שיום אחד היא פשוט ישבה באחת הארוחות וניסתה לפענח משהו ממה שהוא אומר. נמאס לה כבר שהיא והוא כל כך רחוקים, הרי הוא אחיה היחיד. ולפתע אחרי לא מעט זמן היא התחילה להבין אותו ומאז הכל השתנה.
שיר הסתכלה עליה זמן מה, מחכה שהיא תגיד משהו, שתבקש ממנה לחזור שוב על מה שהיא אמרה, שהיא לא תבין מה קורה פה, אבל במקום זה צהלה אמרה, "את מגמגמת נכון?"
לא היה בפניה מבט של רחמים, אלא מבט של הבנה, שהיא מבינה אותה. ואת זה שיר העריכה יותר מכל. סוף, סוף יש מישהו בעולם שמבין ולא מרחם.
"כן," שיר קמה מכיסאה, התקרבה אל החלון והסתכלה מבעדו; היא ראתה איך הרוח מכה בענפי עץ האלון שמתנודד מצד אחד לשני כאילו הוא רוקד לצלילי מוזיקה בלתי נשמעת, ובכל פעם שהרוח ליטפה את הדשא הירוק זה היה ניראה כאילו עובר בו רעד קל, כאילו קר לו.
מתחת לעץ אלון ישבו חבורה של ילדים, וצחקו. 'מה הייתי עושה כדי להיות איתם עכשיו', חשבה לעצמה, אבל היא ידעה שאין שום מצב שהם יקבלו אותה אליהם. היא הייתה יותר מידי איך להגדיר... שונה.
היא הביטה לעבר השמיים הכחולים והדמעות החלו לזלוג על פניה ללא מעצור.
צהלה ישבה בצד והביטה בה, היא לא ידעה איך להגיב. היא הייתה ממש מופתעת מהתפתחויות, היא לא ציפתה לזה.
"את יודעת משהו?" שאלה שיר, רגועה יותר לאחר זמן מה את צהלה, אך צהלה לא שמה לב לכך מכיוון ששיר הייתה עם גבה אליה. אבל שיר המשיכה לדבר, "לפעמים אני חושבת שעדיף לי להיות..." שיר הסתובבה בחזרה עם הפנים לכיוון צהלה וצהלה הביטה בה בציפייה, כאילו שהיא מחכה ששיר תתחיל לדבר.
"את לא שמעת את מה שאמרתי, נכון?"
צהלה הביטה במבט מבולבל, "ניראה לי שלא, אבל בבקשה חיזרי על זה בשבילי."
"אמרתי שלפעמים אני חושבת שעדיף להיות כמוך."
"מזאת אומרת כמוני?" שאלה מבולבלת. "זה ממש מחמיא לי, אבל באיזה מובן?"
"את יודעת..."
"לא, אני לא."
"נו, את יודעת... חירשת."
צהלה הסתכלה על שיר המומה.
"ל-למה את מתכוונת?" שאלה צהלה בשוק.
"למה את חושבת שהתכוונתי?" שאלה שיר.
"לא יודעת, אבל מה שבטוח-לא חירשת."
"את יודעת מה, את צודקת. לפעמים אני רוצה להיות כמוך במובן של אישיות, אבל לא לחקות אותך, אבל אני יודעת שזה קצת מוגזם בגלל זה לא סיפרתי לך בהתחלה..."
צהלה בחנה את פניה. "ממש? עד כדי כך? אבל על מה דיברת בקשר לחירשת?" שאלה צהלה, כשנזכרה בזה מזועזעת.
שיר בחנה את צהלה במבטה והחליטה שממילא זה לא יוכל להזיק אם היא תספר. "אני אחת שלא יודעת להסתדר במצבי לחץ, הגמגום שלי מקשה עלי, הוא גורם לי לסבול בחיים, לא לאהוב את עצמי. כאילו שזה לא מספיק שאני לא סובלת את איך שאני נראת, את האישיות שלי, אני צריכה גם לסבול ממגבלה מפגרת.
אבל את, את זה משהו שונה, את יכולה לשים פס על כל העולם כשאת לא שומעת. את גם יפה, יש לך אישיות מדהימה ואת גם לא שומעת מה שאחרים אומרים עלייך, איך הם מדברים עלייך מאחורי הגב. לא שיש על מה, כן?! ואם את כבר כן רואה, או יודעת. את כן יכולה להחזיר להם בלי להביך את עצמך כל כך, ולגמגם תשובה כמוני."
צהלה הסתכלה על שיר בעיניים פעורות ולא ידעה איך להגיב.
היא בחיים לא ראתה מישהו שיש לו את האומץ להוציא דבר כזה מהפה שלו. להחמיא למשהי כל כך, ובו זמנית להגיד משהו נורא כל כך. זאת הייתה הפעם הראשונה שזה קרה והיא קיוותה שגם האחרונה.
"בחיים על תחזרי על זה שוב, את שומעת אותי? בחיים!" אמרה צהלה בכעס.
שיר הסתכלה עליה המומה, מה היא כבר אמרה? היא החמיאה לה בסך הכל, היא לא אמרה שום דבר לא בסדר. חוץ משזה שהיא רוצה להתח... "חשב-שבתי שתביני! שאת שונ-נה! אבל כנראה שטיעי-עיתי, את לא כמו שחש-חשבתי," שיר צעקה. "לפעמים החיים כ-כאלו מבאסים שזה מ-מד-דהים." פה הדמעות ממקודם חזרו, אבל הפעם בהיסטריה, האי-צפיות מצהלה כרגע פגע בה בעוצמה שאי-אפשר לתאר.
לפתע צהלה ראתה מולה את כל מה שהיא התחילה לבנות מתמוטט, בין ידיה. היא הסתכלה על שיר; העיניים שלה היו אדומות, נפוחות והדמעות לא הפסיקו לזלוג מהם. שיר התחילה לבעוט בחפצים הנמצאים בחדר בעצבנות.
צהלה ניסתה להתקרב אליה תוך כדי ששיר מתחמקת ממנה וצועקת "תעז-זבי אותי בב-בבקשה, רק ל-לכי מפה! למה הבא-את אותי? כד-די לגרום לי סב-בל?!" אבל צהלה שלא שמעה את שיר ולא ראתה את השפתיים שלה, לא נסוגה. לבסוף שיר ראתה שצהלה לא מתכוונת ללכת והתייאשה, עמדה באמצע החדר ובכתה.
כששיר נעצרה לבסוף צהלה התלבטה אם לחבק אותה, למרות שעד שסוף, סוף היא הרגיעה אותה זה ניראה לה קצת משונה. היא הסתכלה על שיר במבט שואל. אבל לפני שהספיקה להחליט מה לעשות שיר התנפלה על צהלה ונצמדה אליה. בהתחלה צהלה היססה, אבל אחרי זמן מה היא שיתפה פעולה וחיבקה אותה.
צהלה ליטפה בעדינות את השיערה של שיר ושרה לה. לאט, לאט שיר החלה להירגע והנשימות שלה נהיו יותר סדירות.
"אני כן שונה, אני מבינה אותך. אבל אני יודעת שלא ממש, לא כמו שאת צריכה שיבינו אותך, אבל אני כן מבינה קצת. תסמכי עלי," אמרה צהלה ברוגע. "אבל אני צריכה שתביני שמה שאמרת עכשיו הוא לא מקור לצחוק או לנחמה. להיות חירשת בא גם עם חסרונות של דברים אחרים."
"אב-בל ל-לא כמו של גמ-גמגום."
"נכון, אי-אפשר להגיד שהם כמו החסרונות של הגמגום. חסרונות אלא, אלו חסרונות אחרים, החסרונות האלו זה לקום בבוקר למשמע של כלום. של צפצוף חד ואפילו זה לא, במקום למשמע הציפורים המצייצות והרוח הנושבת. אני לא יכולה לשמוע את מה שאנשים אומרים, את חושבת שזה יתרון? זה לא. מה אם כל המילים הטובות כמו 'את יפה היום' או 'אני אוהב אותך' אני צריכה לקרוא את השפתיים של האנשים וזה לא מרגש כמו לשמוע את זה. תסמכי עלי, את לא רוצה בזה. ומה את חושבת שהיכולת להחזיר לאנשים על זה שהם דיברו עלייך מאחורי הגב, או ירדו עלייך מולך זו מחמאה? מה פתאום. אני לא אגיד לך יותר מזה. כי אני לא באתי להטיף לך מוסר, אבל את תחשבי בעצמך ואני בטוחה שתביני למה אני מתכוונת."
שיר הרימה את ראשה והסתכלה בעיניה של צהלה, לצהלה יש עיניים ירוקות חודרות. כשאתה מסתכל לעיניים שלה את יכול להרגיש כאילו היא יכולה לקרוא לך את הנשמה, לדעת מתי אתה משקר, מתי אתה דובר אמת. העיניים של צהלה אלו היו מקור החולשה של שיר.
המבט שלה, העכשווי, היה מבט עצוב. שאמר שהיא יודעת מה היא אומרת.
"אני מצטערת," אמרה שיר.
"זה בסדר, אני מבינה, לא הייתי צריכה לצעוק עלייך."
"לא, אני זאת שהייתה לא בסדר. אבל את מבינה שפשוט לפעמים מרוב שבירה את אומרת דברים שאת לא מתכוונת אליהם, נכון?"
"אני מכירה, אל תשכחי שגם אני הייתי פעם בגילך. גם אם אני נראת עכשיו זקנה. תגידי אני חייבת לדעת, את בטוחה שלא התכוונת כל הדברים שאמרת?"
הצלצול קטע את שיחתם.
"אני צריכה ללכת, יש לי עכשיו שיעור."
"אוה... נכון," אמרה צהלה והסירה את ידיה משיר.
"תודה." שיר נופפה לה לשלום ויצאה מהחדר. "ולא, אני לא בטוחה. לחלק של האישיות אני כן התכוונתי," שיר אמרה עם הפנים אליה.
צהלה הלכה אחריה עד לפתח של הדלת, הסכלה עליה מרחוק וחשבה 'הילדה הזאת מתביישת במה שהיא, אני לא אוכל לעזור לה. אני לא מספיק קרובה, אבל אולי אביה יכול. בהזדמנות הראשונה אני אלך לפגוש אותו.'
תגובהתגובות