כל כך הרבה שקרים,
כל כך הרבה טעויות
כל כך הרבה מילים,
שבלי מחשבה נזרקות
לאוויר, לריק, לעולם
לכל מה שקורה,
לכל מה שקיים.
כל כך הרבה מחשבות,
סחרורים,
דאגות,
מתחילה בקטן
ולא יודעת לגמור.
כבר לא שמה לב למצב,
חברות פה ושם זורקות מילה..
וכל כך לא מבינה אותן.
יכול להיות,
שהשינוי כל כך גדול?
אני מרגישה שונה,
מרגישה אחרת
מרגישה פתאום-
קצת לא שייכת,
לא לדת, לא לעולם,
לא לעצמי ולא לכולם.
פעם בכלל לא הייתה שאלה,
למה בכלל צריך להתלבט?
ברור שאני שומרת נגיעה,
וברור שאני לא הולכת עם מחשוף.
וברור שאני לא מקללת,
וברור ששרוולים ארוכים..
אז לאיפה ה'ברור' הזה נעלם,
לעזאזל?
לא חיפשתי יותר מדי,
ונדמה שנעלמה גם הזדמנות
וכבר לא אראה אותו חוזר..
ואז, אחרי שה'ברור' נעלם,
הגיעו שאלות, תהיות-
על העולם ועל כולם.
וגם השאלות נעלמו,
אז מה כבר נשאר?
מצפון קטן שרוצה לזעוק,
ואת קולו חוסמת,
כמו שעשיתי לכולם..
שני קולות מדברים בתוך ראשי,
יהיו כאלה הקוראים להם יצרים,
אני בסה"כ מכנה אותם שני צדדים..
אחד נהנה, מבחינתו המצב מעולה,
הסטטוס שלי על אחלה (:
וסוף סוף אני מתחילה להתפרק..
לעשות שטויות..
לאבד את עצמי בשתיים בלילה
ולעבור על כל העבירות האפשריות.
השני לעומתו קצת בדיכאון,
הוא מנסה למשוך לצד שלו
אבל לא מצליח לצעוק,
הוא מרגיש ששכחו אותו, 'שכחו אותי בבית'
והוא מקווה שיום אחד אחזור אליו,
ואחזור לכל השאלות..
נקרעת בין שניהם, נגררת לראשון
איבדתי את עצמי ואיבדתי הכל.
מקווה לא להתפרק עד הסוף,
לא רוצה להצטער בעתיד על טעויות של היום!
אבל הרצון לא להתפרק קצת חלש,
וגם אותו אני מתחילה לאבד, עם כל השאר.
אז אבא, יש לי בקשה, קטנה קטנה,
תשמור עליי! בבקשה!
שמור עליי בכל אותם רגעים, שאני עוברת על-
ייחוד, נגיעה, צניעות, דיבור וכל השאר.
אבא, תעזור לי לשמור על הנשמה שנתת לי.
עד עכשיו ביקשת שאשמור עליה לבד-
אבא, קשה לי לשמור עליה...
אני צריכה אותך כאן, ליד...
אבא?! בבקשה!
תגיד לי!
תגיד לי שאני כבר לא לבד.
תגובהתגובות