ב"ה
פעם, זו הייתה השאלה, איפה אבא שלי? לאן הוא נעלם? אבא, אני מחפשת אותך..
היום זאת השאלה, איפה אני? לאיפה הגעתי? לאיפה נעלמתי? נשמתי, איך שכחתי ממך?
עומדת מול המראה ושואלת את עצמי, הודיה, מה זה להידרדר בשבילך?
והדמות במראה, שאין לי מושג מה היא- אני הישנה אולי? לוחשת לי: "את יודעת את התשובה, הודיה. עמוק עמוק בליבך את יודעת."
וזה הדמעה שבאה כי כבר נמאס לבכות על הכל ולא לרצות לשנות, וזה הייאוש שהוא הנשק הכי חזק של היצר הרע- שהוא זה ששובר אותי, וזה הצעקה הענקית שפורצת מהלב ואף אחד לא שומע, וזה לעמוד מול כולם ולשקר- להציג התנהגות אחרת, וזה לבכות ולהישבר כי כבר נמאס, וזה להגיד שוב ושוב 'איפה אני' 'הידרדרתי' ולא לשנות כלום, וזה הכל!!
וזה הכל.
וזה לרצות להטיח את הראש במקלדת כשאני כותבת את השורות הללו, ולהסתכל עליהם ולתהות איך הם לא מבינים שזה הצגה, איך לעזאזל..וזה לשים את הראש בין הידיים ולבכות שוב, לבכות שוב.. ושוב.. וזה לשכוח את הנשמה, וזה לפחד מהחופש הגדול. לפחד כל כך, וכשהוא מתחיל להבין את הסיבה לפחד, וזה לאבד גבולות,
וזה הכל!!
וזה הכל.
ועם זאת זה גם שום דבר שאפשר לתאר, זה הרגשה כזאת של שקר וייאוש. זה לתת לדמעות להתפרץ בגלל סיבה מטופשת ולראות את העיניים של כולם נפערות כי זה נראה כזה מטומטם לבכות... וזה הכל.
וזה לשנוא את הגיל, את העולם, ואת כולם, זה להסתכל על התנ"ך, על אלוקים, ולהגיד לא אכפת לי. ושוב לשקר לעצמי. כי כן אכפת לי, אבל בעצם לא. וזה לכתוב מילים ומשפטים שלא אומרים כלום, שלא מתארים את הלבד. את הבלבול. את העצב. את הכל. וזה להסתכל על האמת שוב ושוב ולא לדעת אם זה אכפת לך או לא. וזה לזרום יותר מדי, ולבכות אחר כך.. להרגיש מגניב אבל דפוק.. וזה לרצות לעזוב את הכל ולהידרדר עוד ועם זאת לעלות כבר למעלה ולקבל עוד כח... ולהצליח לקום...
וזה להבין שאני טועה, להבין ולהיות אדישה לזה...
וזה הכל!!!
וזה הכל.
ומה שזה הכי כואב לדעת- זה לרצות לפרוק אבל לא לדעת איך, זה להבין שהנשק הכי מנצח של היצר הרע זה ייאוש, והוא אכן מנצח ובגדול..
זה לכתוב את השורות האלה ואז ללכת לטעות שוב.. ולבכות.
כי זה לשנוא את עצמך, ואת גיל ההתבגרות ואת המצוות ואת החיים האלה, זה לשנוא את הכל!!!
זה לשנוא את הכל.
[הקטע הזה נכתב בדמעות.. נא להתרגש!]
תגובהתגובות