בס"ד
"שלום לך!" אמרה המלצרית "מה תרצה להזמין?".
האיש שישב באי - נוחות על כיסא העץ רצה רק דבר אחד, דבר שאולי ישפר את הרגשתו - ספל של כוהל גמדים.
"נקווה שגם טעם הקוהל שווה את המחיר הגבוה..." מלמל האיש לעצמו כשהגיעה ההזמנה.
האיש היה אדם כבן ארבעים, שיערו היה פרוע ואפו סולד. לפי עיניו, שהיו בצבע צהוב - חולני, היה ניתן לראות שלא ישן זמן רב, כנראה בגלל דאגות שעליהם העידו הקמטים הרבים במצח.
זקנו של האיש לא היה מגולח, וגופו העיד עליו שערך מסע ארוך מאוד עד לכאן...
אך לא שמו לב אליו יותר מדי, אנשים בסגנון שלו היו שחיכים בפונדק "האווז המשוגע" בעיר הקטנה "אסרטי", שהייתה צמודה למזח הים האפל.
אדם בשולחן הקרוב, שנראה כחייל שכיר או הרפתקן נודד, קרא לעבר האיש "לחיי הדרקון הירוק, איכר!"
"כן, לחיי הדרקון!" אמר האיש ולגם לאחר שמילא את הגביע שהוגש עם הספל.
האיש לבש מעיל דרכים חום, מכנסיים ירוקות שהיו קרועות למחצה, וגם נעל סנדלי עור.
"איזה מזל דפוק יש לי..." אמר האיש לעצמו, "למה דווקא אני? למה לעזאזל אני חייב ללבוש את הבגדים המטופשים האלה? למה דווקא כאן? ולמה הוא מאחר?".
בשאלה האחרונה דפק בחוזקה על שולחן העץ. ידו כאבה - דבר שהרגיז אותו יותר.
משום מקום הופיע אדם עטוף כולו גלימה חומה שהסתירה את כולו, והתיישב מול האיש חסר המזל שלנו.
"זברה מעופפת" אמר בעל הגלימה.
האיש הנהן, הנה זה מתחיל.
"האם אתה הוא סיר יאנטיק?" שאל בעל הגלימה.
"כן, אדוני," אמר סיר יאנטיק, "ואתה כנראה זאקירי".
"אכן, זהו שמי," ענה בעל הגלימה. גביע התגשם על השולחן, "האם אוכל ללגום מעט כוהל לפני שנתחיל?".
"תתכבד" אמר סיר יאנטיק, למרות שניסה לסיים את הפגישה כמה שיותר מהר, לא רצה לעורר את זעמו של זאקירי.
ספל הקוהל עופף באוויר ומזג בעצמו לתוך הגביע.
לאחר מכן התעופף הגביע אל תוך הגלימה, להיכן שהיה אמור להיות הפה.
במהלך לגימתו של זאקירי לחש יאנטיק: "אולי כדאי שתחליף את הגלימה? זה יכול לעורר חשד".
הגביע הופיע מתוך הגלימה ונחת בנחת על השולחן.
"אל דאגה, אדוני הנכבד," אמר זאקירי, "הם לא רואים אותנו, אנחנו במימד מקביל".
ואכן, במבט שני, נראה לסיר יאנטיק שכל האנשים שהביטו לכיוונם לא הבחינו בהם.
אין מצב שיוכל לברוח, הוא נתון לחסדי זאקירי.
"אם כך, הבה נתחיל," אמר זאקירי, משתעשע לרגע מהמבט המופתע שהביע סיר יאנטיק, "מה מביא אותך, סיר יאנטיק, מפקד הצבא המפורסם, לפונדק העלוב הזה, ולרצון להיפגש עם מכשף פורע חוק?".
"סיר איידס," אמר סיר יאנטיק, יורק את השם כאילו הוא מקולל, "הוא אמר לי להיפגש איתך, למסור לך הודעה".
"הו, איידס המהולל," אמר זאקירי בציניות, "מה הוא עושה בימים אלה? ממלא מקום ליצן חצר של איזה ברון? הוא טוב מאוד בדברים כאלה, כמו שליפת ארנב מהכובע, יונים מהמעיל...".
"סיר איידס הוא הקוסם המלכותי!" אמר סיר יאנטיק בכעס, "ובתור מכשף - אתה צריך לכבד אותו!".
"טוב, אתה צודק," אמר זאקירי בגיחוך, "אני מעריך את מאמציו עד שהגיע לדרגה זאת".
"סיר איידס אמר לי להודיע לך שהגשר התפורר וחזר לעצמו" אמר סיר יאנטיק.
"מאוד מעניין," אמר זאקירי, "הוא אמר עוד משהו?".
"כן, הוא מבקש את ספר הגעש," אמר סיר יאנטיק, ואז הוסיף "להשאלה".
"חתיכת דרישה," אמר זאקירי, "ומה הוא מוכן לתת בתמורה?".
סיר יאנטיק הוציא חפץ מכיס מעילו והציג אותו לפני זאקירי.
"עסקה טובה, ואני מניח שיש השגחה קסומה שתגן על זה מפניי, עד שתגיע אל סיר איידס, נכון?" שאל זאקירי.
"אכן, מכשף," אמר סיר יאנטיק, "וזה יקרה רק עוד 3 ימים".
"כאן טעותך, יקירי" אמר זאקירי.
2 מטבעות נחושת עופפו מתוך ארנקו של סיר יאנתיק ונחתו על השולחן.
שנייה לאחר מכן, מצא את עצמו סיר יאנטיק יושב ליד הקיר שנמצא מול דחת לשכת סיר איידס.
הוא היה לבוש הפעם במדים הצבעיים שלו, ובידיו החזיק ספר עליו כתובות רונות לא מובנות.
סיר איידס קם, ניקה וסידר את מדיו הצבעיים כמה שניות, ואז נכנס בהצדעה אל הלשכה.
--*--
קייסנדרה, או, כפו שחבריה כינו אותה - קייס (ואת שם זה חיבבה יותר), הועפה כמו כדור בייסבול לעבר הקיר, ונפלה על רצפת המערה.
הגב שלה כאב מהמכה, היא קיוותה שלא נשבר לה כלום.
"אוקיי, עכשיו אני ממש מעוצבנת עליכם!" אמרה ושלפה את הפגיון שלה מחגורתה.
למזלה הרע, חרבה האהובה נפלה מידיה במהלך הקרב, המינוטאור היה מאומן היטב.
המינוטאור צחק למראה הפגיון, שני חבריו, גם הם מינוטאורים, צפו בהם ומחאו כפיים.
המינוטאור הסתער לעברה בצעקה, מחזיק בחרבו המעוקלת בשתי ידיו, מוכן להנחתת מכת חרב שתסיים את הקרב.
קייס הסתערה גם ונעצרה בפתאומיות, ואז השליחה את הפגיון היישר לליבו של האויב.
היא קלעה! המינוטאור נפגע, מביע מבט מופתע, ונפל על רצפת המערה, חרבו החליקה על הרצפה לייד קייס.
"חה! תמיד הייתי טובה בדברים האלה" צחקה קייס, מרימה את חרב המינוטאור.
"וואי, זה כבד! איך אתם מסתדרים עם הדבר הזה?" שאלה את המינוטאורים שהתקדמו שניהם לאט לעברה.
המינוטאורים הסתערו יחד משני הצדדים, משאירים רווח קטן ביניהם כדי לא להיתקל אחד בשני במהלך ההסתערות.
זה בדיק מה שקייס רצתה.
היא הסתערה לעברם בקריאת קרב, וכשהגיעה לרווח, החליקה בין המינוטאורים, והכתה עם חרבה במינוטאור שלשמאלה.
המינוטאור התנודד ונפל על צידו.
למינוטאור השלישי לקח זמן להבין את המתרחש, זמן שנתן לקייס להשליך את חרב המינוטאור, לרוץ אל חרבה שלה ולהרימה.
המגע בניצב נתן לה תחושת ביטחון.
"את תשלמי על זה, פשפש!" אמר המינוטאור.
"וואו, פעם ראשונה שאני שומעת מינוטאור מדבר! ואילו מילות חוכמה אני זוכה לשמוע" אמרה קייס.
המינוטאור השליך את חרבו הצידה, והסתער בידיים ריקות אל קייס.
קייס הסתערה והכתה שוב במינוטאור, אך הוא תפס את ידה ולחץ עליה כך שהחרב נפלה.
המינוטאור משך את ידה של קייס בזמן שהמשיך ללחוץ עליך, והרים את קייס באוויר.
לא היה ידוע לקייס שלמינוטאורים יש ידיים ארוכות, לא שזה משנה לה כרגע.
קייס ניסתה לבעוט או להשתחרר אבל כלום לא עזר, לא היה לה איך להגן על עצמה.
היא לא ממש אהבה את המצב הזה...
"אני מניחה שאין מצב שנסכם על תיקו וניפרד כידידים..." אמרה קייס.
המינוטאור התקדם לעבר קיר המערה, קייס עדיין מורמת עדיין באוויר, וכשהגיע לקיר - דחף אותה אליו.
זה ממש כאב, עכשיו קייס הייתה בטוחה שהיא שברה משהו.
לפני שהמינוטאור עשה את הפעולה שוב, הרימה קייס, בידה החופשיה, אבן גדולה שהייתה קרובה אליה, והטיחה אותה בראש המינוטאור.
המכה הפילה אותו, ונפלה בעצמה בחבטה על האדמה.
קייס התרוממה באיטיות, משתעלת בגלל האבק שנוצר, היא לא האמינה שהביסה אותו.
בזמן שהיא נותנת לריאותיה וללב שלה לחזור לפעול כסדרם, נזכרה קייס איך לפני שעה פחות או יותר, נכנסה למערה ששימשה לה כבית בשבוע האחרון, ואז תקפו אותה המינוטאורים בהתקפת פתע.
למה שיהיו בכלל מינוטאורים באזור הזה?
בחשש שהם לא באו לבד, הרימה קייס את חרבה והחזירה אותה לנדן, ואז החלה בעבודת אסיפת הציוד שלה.
היא קיוותה שיהיה זמן לטפל בפציעות שלה אחר כך.
צריך לעבור למקום אחר, רחוק יותר, שם היא יכולה לנוח בשקט ולא לחיות חיי הרפתקאות שוב.
לא אחרי מה שגרם יצר ההרפתקנות שלה...
קייס בדקה את המינוטאורים. שום סמל! כלום! אפילו לא סמל עבדים!
היא הוציאה את הפגיון מהמינוטאור - ואז הוא הפך לעשן, איתו כל המינוטאורים.
"לא יכולת פשוט לבוא ולהגיד שלום, איידס?" שאלה קייס בזמן שהעשן הגשים את עצמו לאדם זקן בעל גלימה לבנה.
"שלום, קייסנדרה," אמר סיר איידס, "ומצטער על כל זה, הייתי חייב לבחון אותך".
"טוב שאתה מצטער," אמרה קייס וירקה לעברו, "בגללך אני חצי מתה".
"את זה אפשר לתקן" אמר סיר איידס ועיניו ברקו.
פתאום הכאבים פסקו וכל הפצעים נעלמו.
"עכשיו אנחנו שווים," אמרה קייס, "ומה שאתה לא רוצה התשובה היא - לא!".
"קודם כדאי תשמעי את הצעתי" אמר סיר איידס.
שני האנשים החלו להתפוגג.
"היי!" מחתה קייס, "לא אמרתי שאני מסכימה לב...".
סיר איידס וקייסנדרה נעלמו כלא היו.
המשך יבוא...
תגובות יתקבלו בברכה!
תגובהתגובות