יצירות של דוצקי

בס"ד הר טורט, אחד מהמקומות שלא הושפעו מהקרבות על הממלכה מגורמים עוינים פנימיים או חיצוניים, היה שטוף גשם בשעת הרת הגורל. תוך כדי מאבק בסופת הגשמים החזקה, רץ בכל הכוח אדם צעיר לבוש כולו בבגדי צמר אדומים. "למה לא היה אפשר לבנות אותו במקום אחר?" רטן בקול. תוך מספר שעות, אחרי מאמץ גדול וכאב שרירים בעקבות המאמץ בעלייה בהר - הגיע הנער לשערי מתחם מנזר הנבדלים. הוא הלם בחוזקה בידו על הדלת וצרח "תפתחו! תפתחו כבר בבקשה!". לאחר כמה דקות נפתח השער ואדם מבוגר לבוש מעיל חום פתח את השער. "רייג?'! מה אתה עושה כאן בחוץ, נערי? בוא, היכנס!". האיש סגר את השערים מאחוריו והוביל את רייג' לתוך בניין מאבן. הבניין היה בעל 3 קומות ועל הצריח שלו התנוסס דגל אדום במרכזו מצויר עיגול שחציו שחור וחציו לבן. השניים נכנסו לחדר המרכזי בקומה הראשונה, שהיה מעוצב כמעין חדר מדיטציה. אנשים ישבו על שטיחים מצמר בצבע חום בעיר, שתו סוג של משקה צמחי שבתוכו מורכב גם אקסטזי. בצד הייתה אח גדולה ומחממת. רייג' הוריד את בגדי הצמר והתיישב לידה על השטיח בישיבה מזרחית. עכשיו היה ניתן לראות את רייג' יותר בבהירות: הוא היה שרירי אבל צנום מאוד. הוא לא טיפח את שערו וזקנו ולכן היו פרועים. בגדיו שבצבע אדום היו ישנים מרופטים, בעלי קצת קרעים בחולצה. והוא עצמו היה מלוכלך מאוד. האיש הביא לרייג' בקבוקון יין ורייג' שתה מהירות, חיוך רחב עלה על פניו. "תודה אדוני!" אמר רייג'. "בבקשה, נבדל נכבד!" אמר האיש, "מה מביא אותך לכאן בשעה כזאת?". "יש בידי הודעה דחופה לנבדל העליון אורליון, מסווג". "אלך לקרוא לו, אם כן" אמר האיש ופנה משם. "יקריה, מה את עושה למען השם?" רטן רייג'. --*-- "כמה זמן זה עוד ייקח לך?" רטן ראיין. ראיין לא הבין כמה זמן לוקח לבחורה לבחור בגד פשוט וללכת. הוא לקח באקראי מהארון ולא היה אכפת לא איך הוא נראה. "אני עוד שנייה יוצאת!" קראה ליז מהחדר. "את זה אמרת לפני עשרים דקו... וואו!!!" אמר ראיין בהתפעלות כשיצאה ליז מהחדר. ליז לבשה סריג פסים עם שרוולים ארוכים ומכנסי ג'ינס שחורים שנראו חדשים. היא ענדה על צווארה שרשרת קצרה משולבת תליון עגול ומוזהב שאבן זכוכית שחורה במרכזו. וכמובן היה את נזם הזהב הקבוע שלה באב. "וואו, ליזי! את נראית מהמם! אני בסך הכול באתי עם ג'ינס וחולצה שמצאתי בארון!". ליז חייכה "הייתה לי הרגשה שיש משהו בינינו באמת - אבל אף פעם לא חשבתי שנגיע למצב כמו זה", ואז הביטה על השולחן! "איזה מתוק! הבאת פרחים ושוקולדים? לא צריכה יותר מזה!". "תודה ליזי!" אמר ראיין. אם ברב הייתה רואה אותו עכשיו - היא הייתה יורה בו. "אז, מה התוכנית?" שאלה ליז תוך כדי זלילת השוקולד הראשון. "מקווה שאת יודעת לרקוד" אמר ראיין. "מתארת לעצמי שיותר טוב ממך" ענתה ליז וזרקה את חפיסת השוקולד לרצפה. ראיין פתח את הדלת "המכונית מחכה לך בחוץ". "אווו, איזה ג'נטלמן" חייכה ליז ויצאה מהדירה. "זה רק בשביל החקירה" שינן ראיין לעצמו ויצא מהחדר, סגר ונעל את הדלת והלך יחד עם ליז למכוניתו. --*-- סדריק השתנק ואחז במקום שבבטנו בו נתקע הפגיון. קייס הייתה אחוזת תזזית להסתער על סדריק אבל יאנטיק טפס בה בחוזקה. קייס שלפה בכעס את חרבה ותקפה את יאנטיק, יאנטיק שלף במהירות את חרבו והדף את המכה. "קייסנדרה, תירגעי!" קרא יאנטיק. קייס צעקה שוב ותקפה בכוח, יאנטיק בקושי הצליח להדוף אותה. דרק גחן לעבר סדריק "תחזיק מעמד!". "דרק," אמר סדריק, "אני מרגיש כאילו אני באמבט חם, מה קורה לי?" "הוא לא אמור להרגיש קור במקום חום?" שאל מדוני. קייס הסתערה עם כל גופה ובעטה בתנופה בבטנו של יאנטיק. הוא נפל על הרצפה והתנשף. קייס הרימה את חרבה לבצע את המכה האחרונה אבל אז הרגישה כאב בגבה. קייס הסתובבה וראתה את מדוני זורק לעברה אבן. היא התחמקה בקלות. יאנטיק התרומם ותפס את קייסנדרה מאחורי גבה. "קייסנדרה!" נשמע קול עמוק וחזק. קייס צעקה וחסמה את אוזניה בידיה, מחפשת בטירוף מה מקור הקול. ליבאסי זרחה בהילה כחולה ועיניה רשפו "קייסנדרה, התרכזי בי!" ציוותה ליבאסי. קייס צייתה והביטה לכיוונה, עדיין אחוזת טירוף. "קייסנדרה, את צריכה לנוח, הרפי את הגוף" אמרה ליבאסי בקול פחות תקיף. קייס לא נאבקה יותר וסידרה את נשימתה, עדיין מסוחררת. ההילה סביב ליבאסי כבתה אך עיניה עדיין התרכזו בקייס שישבה והצטנפה. יאנטיק קם והרים את חרבו למקרה שקייס תחליט לתקוף את ליבאסי. ליבאסי התקרבה לאט לקייס ובסוף ליטפה את ראשה "אני הולכת להרדים אותך קייסנדרה, עד שתירגעי ותאזרי כוח". ליבאסי לחשה בשקט כמה מילים לא מובנות ליאנטיק וקייס נפלה בשינה על האדמה. יאנטיק ניקה את עצמו והביט בקייס "מה זה היה לכל הרוחות?" "יש לי השערות אבל לא מתפקידי לשתף אותך בם, הן אישיות ושייכות לקייסנדרה בלבד" ענתה ליבאסי. "מה הכוו.." החל יאנטיק למחות. "היי, תראו !" קרא מדוני. כולם הביטו לכיוונו. סדריק עמד בריא ושלם! הסימנים היחידים שנותרו מהפגיעה היו קרע בחולצתו, והפגיון של קייס המהול בדם שנפל על האדמה. "אני שואל שוב: מה למען השם קורה פה?" אמר יאנטיק... --*-- "שומעת, פאם, איזה יום מוזר עבר עליי..." אמרה מארי. שותפתה ל"דירת הפאר" (כך קינתה מרי את הדירה הישנה ששכרו) שכבה על המיטה ולא הביטה לחברתה ששטפה כלים.. "תפתיעי אותי" אמרה פאם. "ניגש אליי לקבלה בבנק המחוזי איזה איש ממש מוזר למראה, קשה לי לתאר אותו, וביקש ממני 450 דרכמות". עכשיו פאם התעניינה והתיישבה על המיטה "ומה אמרת לו?" "שאני מצטערת, היום כבר לא משתמשים בדרכמות, שילך למוזיאון". "ומה הוא אמר"? "זה הקטע המפתיע," אמרה מארי והסתובבה, "הוא שאל איפה אפשר להשיג דבר שווה ערך שיספיק לקניית נרות המלאות לבה המספקת 6 נרות שעווה ל24 שעות". "עניתי לו שילך לעבוד עם המאפיה" "הוא רצה עוד משהו חוץ חוץ מזה?" "כן, הוא ביקש עיתון...".

ראיין דרבין עדיין לא היה בטוח בהחלטתו, גם כשהגיע לדלת הבית עדיין התלבט אם זה המעשה הנכון. ברגע שפתח את דלת הדירה, קפץ על זרועותיו בחיבוק גדול יצור קטן וחמוד, שצהל בשמחה וקרא "אבא"! "מה שלומך, מג מתוקה שלי?" שאל ראיין וליטף את השיער המתולתל והבלונדיני של ילדתו, "איך בגן? יש לך הרבה חברים?". "ואתה לא יודע כמה בלגאן הם עושים כשהם באים לבקר" נשמע קול נשי, ודמות הופיעה מהמטבח. "מה נשמע, ברבי?" שאל ראיין. "חחח!" צחקה ברברה, "אתה עדיין ממשיך לקרוא לי ככה, אחרי הכול?". "אם זה לא משנה לך..." חייך ראיין, "מבחינתי, את תמיד תישארי ברבי. אולי נשחק פעם 'מצא את ההבדלים'?" "לשחק! לשחק!" קראה בשמחה מגי. "סורי, מתוקה, לאבא יש עבודה" אמר ראיין. "עבודה?! זה לא תורך לקחת את מגי?" שאלה ברברה. "כן... יש לי בעייה קטנה בעבודה," אמר ראיין, "תרצי לקחת אותה לעוד שבוע, ונתחלק בפעם אחרת?". ברברה הביעה פרצוף עצוב ולחשה: "אתה יודע שהעבודה הייתה אחת הסיבות העיקריות לזה שנפרדנו", היא עצרה כדי שהוא יפנים ואז המשיכה "אתה רוצה שזה יפגע גם במגי? תחשוב על זה". "חשבתי, ברב, בחלט חשבתי - והחלטתי שאני חייב ללכת הפעם" אמר ראיין. ראיין פנה אל מגי וחייך: "אבא הולך עכשיו, ושבוע הבא נלך יחד לטיול בפארק, אוקיי?". "ונלטף כלבלבים?" שאלה מגי. ראיין פרס את ידיו ואמר: "המון כלבלבים". "בהצלחה רבה, ראיין" אמרה ברברה. "תודה, ברב"! אמר ראיין ויצא מהדירה. נשאר רק עוד דבר אחד לעשות... --*-- דרק הספיק להוציא את החץ מהכנף שלו ולהפוך לאנושי, לפני שדמות צצה מבין השיחים. "מה לכל ה..." הזדעזע סדריק. היה זה יצור עומד על 2 טלפיים, כל גופו פרווה לבנה עם זקנקן תיש קטן. ידיו היו מאוד קצרות וקרניים מעוקלות ענקיות הזדקרו מעל ראשו. היצור לבש רק מכנסי לדרהוזן וחבש כובע צבאי והוא החזיק בקשת ארוכת טווח עם אשפת חצים מאחורי גבו. על אף היצור הורכבו משקפי שמש, ונראה היה שהוא בוהה במקום בלי הבנה. "אמ... שלום!" אמר היצור, "ראיתם פה במקרה איזה מההה-כשף על דרקון?". "לא אדוני", אמר דרק, "ומה שם אדוני?". "שמי הוא מההה-דוני" אמר היצור, אני חצי - סאטיר. "טוב, זה מסביר הרבה..." אמר סדריק. "אז לא ראיתם מכשף?" שאל מדוני? "תלוי," אמר דרק "איך נראה מכשף?" "גלימה גדולה, חגורה קסומה, מטה מכושף, פרצוף מפחיד שגורף לקרניים שלי לרעוד... משהו כזה" ענה מדוני. "אוף, באסה," מדוני התיישב על האדמה והביט ביאוש על האדמה, "אף פעם לא אתפוס מכשף". "למה זה כל כך חשוב לך?" שאל סדריק. "כל המשפחה שלי היו מאז ומעולם עוזרי מכשפים," ענה החצי-סאטיר והוציא מפית מהפרווה כדי לנגב את הדמעות שזלגו על הזקן שלו, "ואף מכשף לא רצה להעסיק אותי. ולכן החלטתי לתפוס מכשף, ולשכנע אותו בכוח להעסיק אותי". "זה רעיון לא רע" שיבח סדריק. "אוף, אני שונאאאא קוסמים!" מחה מדוני. "שקט!" אמר דרק, "אני שומע קולות". סדריק האזין, עכשיו גם הוא שמע את הקולות. מה שזה לא יהיה - זה מתקדם אליהם מהר! --*-- הספר היה מאוד מעניין, היא לא ידעה שיש כל כך הרבה יצורים יפיפיים בעולם. פיי ליטפה את שיערה הארוך והחלק, היא אהבה לעשות כך מאז שהייתה ילדה. הווארד תמיד צוחק עליה כשהיא עושה את זה, "בסוף תתלשי אותו בטעות" הוא טוען. למלכה פיי החיים היו טובים, חוץ מדבר אחד - היא לא אהבה להיות שרת החוץ של הממלכה. הוא התגעגעה הבייתה. הכרכרה נעצרה, פיי הביטה מהחלון לראות את הסיבה. גזע עץ ענקי נח על אמצע הדרך וחסם אותה. מפקד המשמר הגיע אליה, ולפני שהספיק לדבר כבר הודיעה לו המלכה: "ייקח שעות לבקע את הגזע, נאריך קצת את הדרך, ונלך בדרך המקבילה". מפקד המשמר הצדיע והודיע את הפקודה לתשעת חייליו. הם המשיכו ברכיבה עד שפתאום עף חץ משום מקום, ופגע בדיוק בדלת הכרכרה. החיילים שלפו חרבות והמפקד צעק "להגן על המלכה!!". מבין העצים הופיעו דמויות לובשות ברדסים רבות מספור, והסתערו באלות ובחרבות לעבר העגלה. החיילים התגודדו סביב העגלה וניסו להדוף את ההתקפה. המפקד חיכה לתוקף הראשון, והוא הגיע מהר - אדם חצוי עם יצור לא מזוהה שנלחם בעזרת חרב בינונית גם הוא. היצור תקף והמפקד חסם את החרב עם חרבו. חרב התחכחה בחרב בקול מתכתי והמפקד דחק את היצור להתקפל. ההמפקד בעט ביד עם החרב - ותקע את חרבו. המפקד הביט אל השטח, רק 3 חיילים נוספים נשארו בחיים. התוקף השני הפתיע מימין, אבל המפקד התכופף בזמן הנכון ופספס את המכה. המפקד לא בדק כלל במה הוא נלחם, בעט בבטן התוקף ותקע בו את חרבו. הוא פתח את דלת המרכבה ונדהם - היא הייתה ריקה! את התוקף השלישי הוא לא הספיק לראות... --*-- השק הוסר סוף - סוף מעל ראשה והיא שאפה אוויר. הדבר האחרון שפיי זכרה הוא דקירה כואבת ביד כשהייתה בתוך הכרכרה - ומאז חושך. היא שכבה על מיטה לא ממש נוחה במקום לא מוכר, וכשהתעוררה לגמרי - מיד נעמדה בחינניות. פיי הביטה בידיה, זרועה הייתה חבושה. עכשיו פיי הביטה מסביבה: היא הייתה בתוך תא כלא רחב, בו נמצאו סיר לילה, כיסא, שולחן והמיטה עם המזרן. חלון עם סורגים היה גבוה במעלה הקיר, ואור אחר הצהריים האיר על השולחן. רק עכשיו שמה לב שהספר שקראה בו מונח על השולחן, ושכל דבריה (חוץ מכספה ומכלי הנשק שלה) היו מונחים לידו. דלת עץ נעולה גדולה עם חלון קטן הייתה בצד, נראית קצת חלודה. רק אז שמה לב שמביטים בה דרכה. "היא התעוררה, גברתי" שמעה קול. "עבודה טובה, ילד! הנה מטבע, עכשיו אתה יכול ללכת" שמעה קול נשי. דלת התא נפתחה ואל התא נכנסה אלפית מלווה ב3 אנשים, כולם חמושים בכלי נשק. הניסיון לברוח לא יצליח כרגע... האלפית קדה ואמרה: "ברוכה הבאה למבצר הריקבון, מלכתי". "תודה, רבה!", אמרה המלכה, "בהחלט שם בהחלט שם מתאים למקום. ואת היא?" "טורי, האלפית האפלה", אמרה האלפית, "אני שמחה לארח אותך בבית משפחתי". "אם אני אורחת כאן - מדוע מרגישה כמו אסירה?". "לא הייתה למעסיק שלי דרך אחרת שתשכנע אותך להיות כאן" ענתה טורי. "ומי המעסיק שלך?" התעניינה המלכה. "את תראי המלכה", ענתה טורי, "אבל קודם כל - ארוחת ערב חמה מהמטבח". טורי לקחה שק ובקבוק מים מאחד האנשים שאיתה והניחה אותו על הרצפה. "נתראה בקרוב!" קדה האלפית ויצאה החוצה עם אנשיה, ואז נעלה את הדלת. המלכה ניגשה אל השק: כיכר לחם חמה, עוף, תפוחי אדמה ואורז. "לא רע יחסית לבית סוהר..." אמרה והחלה לאכול באלגנטיות.

"מה השתבש?" שאל קירדס את עצמו. הרכיבים היו מדוייקים, מילות הקסם המתאימות בוטאו באופן מדוייק, אפילו תהליך הקסם היה צפוי - אבל התוצאה הייתה שגויה. קירדס התהלך ברחוב הכמעט שומם, והאנשים היחידים שעברו בו - חשבו אותו לזקן תמהוני והתעלמו ממנו. כנראה צריך להתחיל את הכול מחדש, אבל הפעם - אסור לו להיכשל! --*-- "ראיין, תשמע, ראש העיר צלצל אליי היום," אמר פקד נוח בואייט, "הוא מבקש שנרד מהעניין עכשיו ומייד". "אדוני, סוף - סוף יש לי קצה חוט," אמר בלש ראיין דרבין, "האריסון נעלם, ויש לי עד...". "אני רוצה שתיקח סוף שבוע חופשי," אמר נוח, "לך עם מגי לפארק, קנה לה גלידה או משהו...". "ומה עם העד?" שאל ראיין. "הפסיכיאטר הצהיר שהעד שלך כנראה "לוקח" משהו חזק," אמר נוח, "הוא יישפט בנוגע לזה - אבל העדות שלו מוטלת בספק". "בסדר המפקד," אמר ראיין, "נתראה בשבוע הבא?". "כן," אמר נוח, "ואל תדאג בנוגע להאריסון, הוא יימצא בסופו של דבר. הוא ללא השוטר הראשון ש"הלך לאיבוד" בניו יורק". --*-- כרכרת הסוסים נסעה בקצב איטי ברחובות העיר איברו, מסביבה צעדו שמונה חיילים מהמאומנים ביותר במשמר המלך הווארד, חמושים בנשק מרגל ועד ראש. הנשק כלל לא נועד לראווה. כל מי שמנסה להיכנס לכרכרת האסירים ללא רשות, וקל וחומר אם מישהו מנסה לצאת ממנה - המלך ציווה שלא להסס "להיפטר" ממנו. כי אם מישהו משלושת תושבי כרכרת האסירים יצא בשלום לחופשי - המצב יהיה מסוכן לכל תושבי הממלכה. הנוסעת הראשונה בהתה בשיעמום דרך הסורגים של הכרכרה. שיערה השחור הקצר והמתולתל גירד לה מהבוקר, אבל כמובן שאף אחד לא הסכים לשחרר לה את הידיים מהאזיקים כדי שהיא תגרד אותו בעצמה, או לחילופין - שמישהו יגרד במקומה. "אין אמון באנשים בימינו" אמרה לעצמה. שמה היה טורנלסטלה, כך כונתה בין בני מינה - אלפי הים, או כמו שבני האדם מכנים אותם בזלזול "שדי המעמקים". אבל אף אחד לא כינה כך את טורנלסטלה, מכמה סיבות. הסיבה הראשונה הייתה, שמגיל צעיר לטורנלסטלה נמאסו החיים המשעממים במצולות, ולכן, היא עזבה את הבית והסתובבה בקרב בני האדם. כך נעשתה בעצם ל"אלפית אפלה" בקרב בני מינה. הסיבה השנייה הייתה, שמי שצחק על טורנלסטלה בגלל שהיא אלפית, או על עורה הירוק, לא נשאר בחיים למשך הרבה זמן. חבריה של טורנלסטלה כינו אותה בשם "טורי". כמה ימים אחרי שעלתה טורי אל פני השטח, לקח אותה תחת חסותו האדם השני היושב בעגלה - ראמפ. ראמפ היה אדם בגיל ה־60 המאוחרות שלו שניהל גילדות גנבים ברחבי האימפריה. אבל למרות שהיה אדם זקן - כוחו של ראמפ היה כשל נער צעיר וחזק. ראמפ ניצח בקרבות רבים מחוץ לגילדות ובקרבן, וכמעט כולם סמכו על השיפוט שלו. לעומת בת החסות שלו, ראמפ שרק להנאתו, מחכה שיגיעו אל היעד. "אתה באמת חייב לעשות את זה?" שאלה טורי. "אני משועמם," מחה ראמפ. "יש לי הצעה - תעשה מה שקיילי עושה," אמרה טורי, "היי קיילי, יש לך אולי איזה קסם שיכול לגרד לי בראש?". קיילי, הנוסע האחרון והצעיר מכולם, ישב בצורה מזרחית על העגלה בעיניים עצומות, מתעלם מכל מה שקורה סביבו. קיילי היה בן למשפחה של דרואידים בכפרים הרחוקים, ורק לפני 3 שנים פרש מחיי הבדלנות ועבר לחיים של בן עיר, תחת חסות ראמפ שראה בו פוטנציאל. שלושת האסירים נידונו במשפט אתמול למאסר עולם, בעבור גניבת איזה ספר קסום וחשוב, והבאתו לאיזשהו מכשף... הטענה היחידה שהייתה לראמפ במהלך המשפט: "הסיפור לא כל כך מדוייק". "אני עוד רגע משתגעת!" צעקה טורי, "אם אתם רוצים להרוג אותי - תהרגו אותי עכשיו!". הכרכרה נעצרה. "אנחנו לא במקום הנכון", אמר קיילי ששתק מתחילת הנסיעה עד אז. טורי הביטה דרך הסורגים וראתה שהם באמצע יער כלשהו, ממש לא קרוב לבית הסוהר, ואז שאלה, "איך ידעת?" "מה זה משנה, את בין כה וכה לא מאמינה בשטויות שאני אומר..." אמר קיילי בלגלוג. "אולי שכנעת אותם?" הציע ראמפ. דלת הכרכרה נפתחה ואליה נכנסה אישה צעירה בעלת שיער בצבע גזר, לבושה בבגדי מסע בצבע תכלת. האישה הביטה בשלושתם בעניין ואז אמרה: "שמי הוא ליבאסי, אני נזירה ממסדר הנבדלים, בואו איתי אם אתם רוצים להישאר בחיים". --*-- "אוכל! אני רואה אוכל!" אמר דרק. הם נחתו ליד שדה שנראה נטוש וסדריק נפל מגב הדרקון על האדמה. הדרקון הסתער על השיחים של החסה וקרא "איזה טעים! אתה חייב לנסות!". "אני אוותר הפעם" אמר סדריק, שעדיין סבל מכאב גב עקב הנפילה. "אתה מפס... אהההה!" דרק בכאב. חץ ננעץ בכנף של דרק והוא קרא בכאב. "עכשיו תפסתי אותך, מכשף!" נשמע קול מבעד לשיחים. המשך יבוא... תגובות יתקבלו בברכה!

בס"ד "שלום לך!" אמרה המלצרית "מה תרצה להזמין?". האיש שישב באי - נוחות על כיסא העץ רצה רק דבר אחד, דבר שאולי ישפר את הרגשתו - ספל של כוהל גמדים. "נקווה שגם טעם הקוהל שווה את המחיר הגבוה..." מלמל האיש לעצמו כשהגיעה ההזמנה. האיש היה אדם כבן ארבעים, שיערו היה פרוע ואפו סולד. לפי עיניו, שהיו בצבע צהוב - חולני, היה ניתן לראות שלא ישן זמן רב, כנראה בגלל דאגות שעליהם העידו הקמטים הרבים במצח. זקנו של האיש לא היה מגולח, וגופו העיד עליו שערך מסע ארוך מאוד עד לכאן... אך לא שמו לב אליו יותר מדי, אנשים בסגנון שלו היו שחיכים בפונדק "האווז המשוגע" בעיר הקטנה "אסרטי", שהייתה צמודה למזח הים האפל. אדם בשולחן הקרוב, שנראה כחייל שכיר או הרפתקן נודד, קרא לעבר האיש "לחיי הדרקון הירוק, איכר!" "כן, לחיי הדרקון!" אמר האיש ולגם לאחר שמילא את הגביע שהוגש עם הספל. האיש לבש מעיל דרכים חום, מכנסיים ירוקות שהיו קרועות למחצה, וגם נעל סנדלי עור. "איזה מזל דפוק יש לי..." אמר האיש לעצמו, "למה דווקא אני? למה לעזאזל אני חייב ללבוש את הבגדים המטופשים האלה? למה דווקא כאן? ולמה הוא מאחר?". בשאלה האחרונה דפק בחוזקה על שולחן העץ. ידו כאבה - דבר שהרגיז אותו יותר. משום מקום הופיע אדם עטוף כולו גלימה חומה שהסתירה את כולו, והתיישב מול האיש חסר המזל שלנו. "זברה מעופפת" אמר בעל הגלימה. האיש הנהן, הנה זה מתחיל. "האם אתה הוא סיר יאנטיק?" שאל בעל הגלימה. "כן, אדוני," אמר סיר יאנטיק, "ואתה כנראה זאקירי". "אכן, זהו שמי," ענה בעל הגלימה. גביע התגשם על השולחן, "האם אוכל ללגום מעט כוהל לפני שנתחיל?". "תתכבד" אמר סיר יאנטיק, למרות שניסה לסיים את הפגישה כמה שיותר מהר, לא רצה לעורר את זעמו של זאקירי. ספל הקוהל עופף באוויר ומזג בעצמו לתוך הגביע. לאחר מכן התעופף הגביע אל תוך הגלימה, להיכן שהיה אמור להיות הפה. במהלך לגימתו של זאקירי לחש יאנטיק: "אולי כדאי שתחליף את הגלימה? זה יכול לעורר חשד". הגביע הופיע מתוך הגלימה ונחת בנחת על השולחן. "אל דאגה, אדוני הנכבד," אמר זאקירי, "הם לא רואים אותנו, אנחנו במימד מקביל". ואכן, במבט שני, נראה לסיר יאנטיק שכל האנשים שהביטו לכיוונם לא הבחינו בהם. אין מצב שיוכל לברוח, הוא נתון לחסדי זאקירי. "אם כך, הבה נתחיל," אמר זאקירי, משתעשע לרגע מהמבט המופתע שהביע סיר יאנטיק, "מה מביא אותך, סיר יאנטיק, מפקד הצבא המפורסם, לפונדק העלוב הזה, ולרצון להיפגש עם מכשף פורע חוק?". "סיר איידס," אמר סיר יאנטיק, יורק את השם כאילו הוא מקולל, "הוא אמר לי להיפגש איתך, למסור לך הודעה". "הו, איידס המהולל," אמר זאקירי בציניות, "מה הוא עושה בימים אלה? ממלא מקום ליצן חצר של איזה ברון? הוא טוב מאוד בדברים כאלה, כמו שליפת ארנב מהכובע, יונים מהמעיל...". "סיר איידס הוא הקוסם המלכותי!" אמר סיר יאנטיק בכעס, "ובתור מכשף - אתה צריך לכבד אותו!". "טוב, אתה צודק," אמר זאקירי בגיחוך, "אני מעריך את מאמציו עד שהגיע לדרגה זאת". "סיר איידס אמר לי להודיע לך שהגשר התפורר וחזר לעצמו" אמר סיר יאנטיק. "מאוד מעניין," אמר זאקירי, "הוא אמר עוד משהו?". "כן, הוא מבקש את ספר הגעש," אמר סיר יאנטיק, ואז הוסיף "להשאלה". "חתיכת דרישה," אמר זאקירי, "ומה הוא מוכן לתת בתמורה?". סיר יאנטיק הוציא חפץ מכיס מעילו והציג אותו לפני זאקירי. "עסקה טובה, ואני מניח שיש השגחה קסומה שתגן על זה מפניי, עד שתגיע אל סיר איידס, נכון?" שאל זאקירי. "אכן, מכשף," אמר סיר יאנטיק, "וזה יקרה רק עוד 3 ימים". "כאן טעותך, יקירי" אמר זאקירי. 2 מטבעות נחושת עופפו מתוך ארנקו של סיר יאנתיק ונחתו על השולחן. שנייה לאחר מכן, מצא את עצמו סיר יאנטיק יושב ליד הקיר שנמצא מול דחת לשכת סיר איידס. הוא היה לבוש הפעם במדים הצבעיים שלו, ובידיו החזיק ספר עליו כתובות רונות לא מובנות. סיר איידס קם, ניקה וסידר את מדיו הצבעיים כמה שניות, ואז נכנס בהצדעה אל הלשכה. --*-- קייסנדרה, או, כפו שחבריה כינו אותה - קייס (ואת שם זה חיבבה יותר), הועפה כמו כדור בייסבול לעבר הקיר, ונפלה על רצפת המערה. הגב שלה כאב מהמכה, היא קיוותה שלא נשבר לה כלום. "אוקיי, עכשיו אני ממש מעוצבנת עליכם!" אמרה ושלפה את הפגיון שלה מחגורתה. למזלה הרע, חרבה האהובה נפלה מידיה במהלך הקרב, המינוטאור היה מאומן היטב. המינוטאור צחק למראה הפגיון, שני חבריו, גם הם מינוטאורים, צפו בהם ומחאו כפיים. המינוטאור הסתער לעברה בצעקה, מחזיק בחרבו המעוקלת בשתי ידיו, מוכן להנחתת מכת חרב שתסיים את הקרב. קייס הסתערה גם ונעצרה בפתאומיות, ואז השליחה את הפגיון היישר לליבו של האויב. היא קלעה! המינוטאור נפגע, מביע מבט מופתע, ונפל על רצפת המערה, חרבו החליקה על הרצפה לייד קייס. "חה! תמיד הייתי טובה בדברים האלה" צחקה קייס, מרימה את חרב המינוטאור. "וואי, זה כבד! איך אתם מסתדרים עם הדבר הזה?" שאלה את המינוטאורים שהתקדמו שניהם לאט לעברה. המינוטאורים הסתערו יחד משני הצדדים, משאירים רווח קטן ביניהם כדי לא להיתקל אחד בשני במהלך ההסתערות. זה בדיק מה שקייס רצתה. היא הסתערה לעברם בקריאת קרב, וכשהגיעה לרווח, החליקה בין המינוטאורים, והכתה עם חרבה במינוטאור שלשמאלה. המינוטאור התנודד ונפל על צידו. למינוטאור השלישי לקח זמן להבין את המתרחש, זמן שנתן לקייס להשליך את חרב המינוטאור, לרוץ אל חרבה שלה ולהרימה. המגע בניצב נתן לה תחושת ביטחון. "את תשלמי על זה, פשפש!" אמר המינוטאור. "וואו, פעם ראשונה שאני שומעת מינוטאור מדבר! ואילו מילות חוכמה אני זוכה לשמוע" אמרה קייס. המינוטאור השליך את חרבו הצידה, והסתער בידיים ריקות אל קייס. קייס הסתערה והכתה שוב במינוטאור, אך הוא תפס את ידה ולחץ עליה כך שהחרב נפלה. המינוטאור משך את ידה של קייס בזמן שהמשיך ללחוץ עליך, והרים את קייס באוויר. לא היה ידוע לקייס שלמינוטאורים יש ידיים ארוכות, לא שזה משנה לה כרגע. קייס ניסתה לבעוט או להשתחרר אבל כלום לא עזר, לא היה לה איך להגן על עצמה. היא לא ממש אהבה את המצב הזה... "אני מניחה שאין מצב שנסכם על תיקו וניפרד כידידים..." אמרה קייס. המינוטאור התקדם לעבר קיר המערה, קייס עדיין מורמת עדיין באוויר, וכשהגיע לקיר - דחף אותה אליו. זה ממש כאב, עכשיו קייס הייתה בטוחה שהיא שברה משהו. לפני שהמינוטאור עשה את הפעולה שוב, הרימה קייס, בידה החופשיה, אבן גדולה שהייתה קרובה אליה, והטיחה אותה בראש המינוטאור. המכה הפילה אותו, ונפלה בעצמה בחבטה על האדמה. קייס התרוממה באיטיות, משתעלת בגלל האבק שנוצר, היא לא האמינה שהביסה אותו. בזמן שהיא נותנת לריאותיה וללב שלה לחזור לפעול כסדרם, נזכרה קייס איך לפני שעה פחות או יותר, נכנסה למערה ששימשה לה כבית בשבוע האחרון, ואז תקפו אותה המינוטאורים בהתקפת פתע. למה שיהיו בכלל מינוטאורים באזור הזה? בחשש שהם לא באו לבד, הרימה קייס את חרבה והחזירה אותה לנדן, ואז החלה בעבודת אסיפת הציוד שלה. היא קיוותה שיהיה זמן לטפל בפציעות שלה אחר כך. צריך לעבור למקום אחר, רחוק יותר, שם היא יכולה לנוח בשקט ולא לחיות חיי הרפתקאות שוב. לא אחרי מה שגרם יצר ההרפתקנות שלה... קייס בדקה את המינוטאורים. שום סמל! כלום! אפילו לא סמל עבדים! היא הוציאה את הפגיון מהמינוטאור - ואז הוא הפך לעשן, איתו כל המינוטאורים. "לא יכולת פשוט לבוא ולהגיד שלום, איידס?" שאלה קייס בזמן שהעשן הגשים את עצמו לאדם זקן בעל גלימה לבנה. "שלום, קייסנדרה," אמר סיר איידס, "ומצטער על כל זה, הייתי חייב לבחון אותך". "טוב שאתה מצטער," אמרה קייס וירקה לעברו, "בגללך אני חצי מתה". "את זה אפשר לתקן" אמר סיר איידס ועיניו ברקו. פתאום הכאבים פסקו וכל הפצעים נעלמו. "עכשיו אנחנו שווים," אמרה קייס, "ומה שאתה לא רוצה התשובה היא - לא!". "קודם כדאי תשמעי את הצעתי" אמר סיר איידס. שני האנשים החלו להתפוגג. "היי!" מחתה קייס, "לא אמרתי שאני מסכימה לב...". סיר איידס וקייסנדרה נעלמו כלא היו. המשך יבוא... תגובות יתקבלו בברכה!

"מלכתי" נשמע קול מפינת החדר. "באמת שכבר השתעממתי, ברוך הבא!" אמרה פיי וחיפשה את מקור הקול. כבר הגיע הלילה וכל החדר היה חשוך. "מקווה שאת מרגישה בנוח, חסר לך משהו?" שאל הקול. "קצת אוויר צח יעזור, אני לא אוהבת להיות כלואה כמו חיה בכלוב" ענתה פיי וניסתה עדיין לחפש את מקור הקול. "אין טעם לנסות לחפש אותי, מלכתי, אני יודע איך לא להיראות כשאני רוצה" אמר הקול. פיי ויתרה על המאמץ בחיפושים ואמרה: "אז מה אתה רוצה? כופר?. "אין לי טעם בכסף מלכתי, ואם הייתי צריך - יש לי אנשים שישיגו בשבילי" אמר מקור הקול. "אז מה אתה רוצה ממני?" שאלה פיי. יד הופיעה משום-מקום. "אני רק צריך את..." --*-- ראיין יצא ממכוניתו והתקרב אל הדירה. הוא הביט בשעון שהראה שהשעה 21:00 ונאנח בהקלה - הוא הגיע בזמן הנכון. לפני שהספיק בכלל להתקרב למפתן הדלת - היא נפתחה. "מכול הגברים שבעולם - דווקא אתה מופיע!" אמרה האישה שבדלת. "ליז!" חייך ראיין ופרש את ידיו לצדדים, "מה שלומך?". "לא הכי הולך לי בעולם הדייטים - אבל חוץ מזה הכול טוב" אמרה והביעה פרצוף חמוץ. ראיין הביט בה. לא נראה לו הגיוני שבחורה צעירה בעלת שער שוקולד ונזם חמוד באף, לא תמצא מישהו טוב לחיות איתו. "אז," אמרה ליז, "מה אתה רוצה ממני הפעם? אני כבר נגמלתי מאלכוהול אם באת בגלל זה". "לא, אני צריך לבקש ממך טובה" אמר ראיין. "ולמה שאעזור לך?" שאלה ליז, "הכנסת אותי למאסר לפחות פעמיים". "שלושה" תיקן אותה ראיין. "עוד יותר גרוע," אמרה ליז, "אז למה שאעזור לך?". ראיין הוציא דף מכיס חולצתו ונתן אותו לליז, היא קראה אותו בעיון ופערה עיניים. "אוקיי, אני מסכימה," אמרה ליז, "מהי העבודה?". "לצאת איתי לדייט" אמר ראיין וחייך. "זה הולך להיות כיף!" צחקה ליז. --*-- הצעדים נשמעו עכשיו חזקים יותר. "לעשות את זה?" לחש דרק לסדריק. "לא נראה לי שזה יהיה רעיון טוב כשמדוני פה". ענה סדריק. מדוני רעד מפחד ופער את פיו - מראה שקצת הפחיד את סדדריק. מהשיחים יצאו שלוש דמויות, כל אחת מוסוות בגלימה חומה ישנה עם קפוצ'ון שכיסה את פניהם. "מה-מה-מה מי אתם? מה-מה מה אתם רוצים?" קרא החצי-סאטיר ומעד על האדמה. "מדוני, תרגע! זאת אני!" אמרה אחת הדמויות והורידה את הברדס. הייתה זאת אישה צעירה בעלת עיניים ירוקות ושיער שחור קוצני קצר. סדריק חשב שהוא מבחין גם בחרב קצרה מתחת לברדס. היא הייתה מהממת!!! "קייס? זאת את?", קם מדוני וחייך, ואז נזכר שהם לא לבד אז ניסה ללא הצלחה לנקות את עצמו מאבק הדרכים. "מה חדש אצלך?" שאלה קייס, "כבר מצאת קוסם או מכשף?". "לא, בדיוק הייתי במצוד אחרי דרקון מעופף בשמים, אז חשב..." החל מדוני. "אמרת "דרקון"?" שאלה עוד דמות שהייתה מכוסה בברדס. שתי הדמויות שליוו את קייס היו גבר ואישה. סדריק בחן אותם. הגבר היה כבן 40, נראה כמו כל לו שיער פרוע ואפו היה סולד. אבל מה שהכי הרתיע את סדריק היו העיניים - צהוב חולני. האיש היה חגור בכלי נשק רבים מתחת לברדס: חרב גדולה, רובה קשת, כידון, פגיונות בשני צדדי גופו, ואולי עוד? האישה לעומתו לא נשאה כלל כלי נשק. היא הייתה צעירה בעלת שיער ארוך בצבע גזר, עם עיניים כחולות בצבע כחול-ים. היא ענדה על צווארה שרשרת כסופה עם אבן איזמרגד נוצצת בצבע כחול. "כן, דרקון," אמר מדוני והחזיר את סדריק להתרכז בשיחה, "לטאות גדולות, עם כנפיים גדולות, יצורים יורקים אש או דברים אחרים...". "אמרתי לכם, הם כאן" אמרה האישה. "הגבירה ליבאסי,את מאמינה לתיש הזה?!" שאל האיש בתמיהה. "זה חצי סאטיר!", אמר מדוני, "וזה מאוד פוגע". "סר יאנטיק, המלך סומך עליו, אני מאמינה לו" אמרה הנבדלת. "כן, יאנטיק, תתחיל להתנהג בנימוס" נזפה בו קייס, נהנית מכל רגע. "טוב בסדר, סליחה אדוני, מקווה שתקבל את סליחתו של אביר" אמר סר יאנטיק. "אתם ציידי דרקונים?" שאל דרק בדאגה. הם התעלמו ממנו. "אז, יריתי חץ לכיוונו ורצתי לראות אם פגעתי," אמר מדוני, "ושם פגשתי את שני אלה" והצביע על דרק וסדריק. דרק התקדם לעבר סר יאנטיק "שמי דרק, סר," הוא לחץ את ידו של יאנטיק בהתלהבות, "כבוד גדול בשבילי להכיר אביר מלכותי". סדריק התקדם גם הוא ועיניו פגשו בעיני קייסנדרה, שעד עכשיו השתעממה מכל מה שקורה עיניה של קייסנדרה נפערו באימה. "אתה!!!" קראה בקול, ובמהירות שלפה את פגיונה, זינקה לעבר סדריק ותקעה בו את הפגיון... המשך יבוא...

"די! למה אתה צועק לי באוזן?" שאל הדרקון האדום, "הייתי אצל הרופא רק אתמול". "אתה... אתה..." גימגם סדריק. "אני זה אני, אתה זה אתה?" שאל הדרקון בפרצוף מבולבל, "ומה זה המקום הזוועתי הזה?". "אתה לא הולך לאכול אותי?" שאל סדריק. "אני צמחוני!" הכריז הדרקון בגאווה. סדריק חייך ואמר: "טוב, זאת בהחלט הקלה...". "אז, מר...?" החל הדרקון. "סדריק," ענה סדריק. "מר סדריק," אמר הדרקון וחייך, "למה זימנת אותי לכאן?". "זימנתי?", תהה סדריק, "אני לא יודע איך לזמן דרקונים, ואני אפילו לא יודע איך הגעתי לכאן!". "אז אנחנו בבעייה..." אמר הדרקון, "מה נעשה?". דפיקות חזקות נשמעו מהקומות מתחתם, סדריק ניגש אל החלון. קהל גדול של אנשים צבאו על פתח המגדל. חלקם החזיקו לפידים שהאירו את הלילה, האחרים נשאו קלשונות או גרזנים, כולם נראו ממש מעוצבנים. טק! טק! טק! "מה קורה בחוץ, סר סדריק?" שאל הדרקון בתמיהה. "השם הוא רק סדריק," אמר סדריק והביט שוב בחלון, "ויש כאן הרבה אנשים בחוץ שכועסים עלינו מסיבה מסוימת". "אז בוא נפתח להם ונברר מה הבעיה, אולי הם טעו בכתובת..." הציע הדרקון. "לא נראה לי שהם ירגעו כשיראו דרק--" החל סדריק. במקום הדרקון עמד בחור צעיר, בערך בן גילו של סדריק, שחייך חיוך שלדעת סדריק היה ממש תמים. "הם ירגעו כשיראו את דרק," אמר הבחור שהופיע, "שנרד?". סדריק ודרק יצאו מהחדר אל מסדרון מרובה בחדרים אותו האירו עששיות, מדרגות ישנות הובילו לכניסת המגדל. השניים ירדו בזהירות ופתחו את דלת הכניסה, הקהל השתתק בין רגע. "ש... שלום!" אמר סדריק ונופף בידו, "אפשר לעזור לכם?". אחרי כמה שניות של אי נוחות, נדחף גבר זקן אל השורה הראשונה. "אל תאמינו למראה עיניכם! זה כישוף אפל!" קרא האיש הזקן והצביע על סדריק, "הוא שינה צורה לבחור תמים כדי שנרחם עליו ונעזוב אותו לנפשו! הוא פוחד מאיתנו!". "על מי אתם מדברים?" שאל דרק, שאף אחד מהקהל לא שם לב אליו עד עכשיו. "קירדס האיום!" קראה אישה אחת, "בגלל הניסוי שלו בחלב, הפרה שלי הפרה שלי חושבת שהיא אווז - ומגעגעת בלי הפסקה!". "במאתיים שנים האחרונות לא הייתה בסביבה הזאת אפילו רעידת אדמה אחת - ועכשיו יש רעידות אדמה חזקות לפחות פעם בשבוע!" קרא אחר. "כל הכישופים אפלים! צריך לגרש אותו!" אמר הזקן והצביע שוב על סדריק. "מצטער, הלוואי שיכולתי לעזור לכם, אבל אני לא מי שאתם חושבים", אמר סדריק, "אני הגעתי לכאן רק עכשיו". "הוא צודק!" קרא דרק. האנשים לא הקשיבו והתקדמו בצעקות לעבר השניים. סדריק נצמד לדרק, ושאל: "תגיד, אמ... אתה יודע לעוף וכל זה?". דרק הנהן, "אין בעיה בוס, בוא נעוף מכאן!". דרק עצם את עיניו ובמקומו הופיע דרקון אדום וחייכן. הוא הוריד את הכנף שלו ועזר לסדריק לעלות על גבו. האנשים צרחו בבהלה והתפזרו, כולל האיש הזקן שרץ כמו מטורף וקרא "אמרתי לכם!". "תחזיק חזק!" קרא הדרקון, וסדריק מצא מקום שנראה לו טוב לאחיזה. הדרקון נופף בכנפיו ונסק לשמים, וסדריק צרח בבהלה... --*-- קייס נגררה כנגד רצונה אחרי הננסית, מקשיבה בחוסר עניין לננסית שדיברה על חוסר הכבוד שיש לדור הצעיר. הטירה בה צעדו הייתה מלאה באנשים, רובם היו עסוקים בענייניהם, כמה אנשים צעירים קרצו לה בדרך. קייס הרגישה ממש לא בנוח, היא רצתה לצאת מכאן כמה שיותר מהר. מה הווארד רוצה ממנה? במקום לפנות לקומות העליונות, הובילה הננסית את את קייס אל חדר מלא בתמונות שעווה מקיר לקיר. "החדר הכי מכובד בארמון," הצהירה הננסית, "חדר המלכים". ציורי השעווה היו של מלכים ומלכות לאורך ההיסטוריה של אימפריית הייזן הגדולה. החל מהמלך הייזן הראשון שכבש את האזור מידי אורקי הפלדה, עד לאביו של המלך הווארד - המלך טייבום. שום דבר מכל זה לא הרשים במיוחד את קייס. "עכשיו, איפה זה היה?" מלמלה הננסית לעצמה והובילה את קייס למרכז החדר. "בננה עם נזלת!" הכריזה הננסית. בפתאומיות, מצאו את עצמן קייס והננסית בחדר קטן אך מפואר, מלא באנשים שהביטו בה בעניין. במרכז ישב המלך על כיסא מפואר, נראה ממש עייף ומודאג. לצידו השמאלי של המלך עמדו סר איידס אוחז בספר מסויים ומצויד בחגורתו בשקיקיו השונים, ועוד אדם, לבוש מדי צבא ונשק. לצידו הימני של המלך עצדה אישה צעירה יפה וחיננית בעלת שיער ארוך בצבע גזר, לבושה בגדי מסע יפים בצבע תכלת. קייס תהתה איפה המלכה פיי. "ברוך בואך לחדר הביטחון, גברת קייסנדרה," אמר הווארד ופנה לננסית בחיוך "תודה על העזרה, גברתי". "תמיד לשרות אדוני המלך" אמרה הננססית בעודה משתחווית והתפוגגה. קייסנדרה הרגישה כאילו שיחררו לה שרירים שהיו תפוסים. "מכיוון שהעניין דחוף, גברת קייסנדרה, נפסח על ההקדמות", אמר הווארד. "כבר אמרתי לקוסם שלך לפני שנלקחתי בשבי - אני לא מוכנה להתעסק איתך יותר!" אמרה קייס בנחרצות. "אפילו לא שמעת מה העניין, לדעתי את תאהבי את מה שתשמעי" אמר סר איידס, מוותר על להעיר לקייסנדרה על החוצפה שכך דיברה אל המלך, אין זמן. "ברשותך, אדוני המלך," החלה האישה הצעירה לדבר, "אוכל אני לדבר עם קייסנדרה?". "בבקשה גברתי", אמר המלך. האישה התקרבה אל קייס והושיטה את ידה לעברה. "אני שמחה לפגוש אותך סוף-סוף, גברת קייסנדרה, המלך סיפר לי עלייך רבות", אמרה האישה. קייס גם הושיטה את ידה לעבר האישה ושתיהן לחצו ידיים, "מעניין אם סיפר לך את הכול", אמרה קייס. "שמי הוא ליבאסי, ואני נזירה ממנזר הנבדלים, אני באתי בתור שליחה של אב המנזר אל המלך". מנזר הנבדלים היה מנזר בהר טוראט הגבוה שבמערב הממלכה. המנזר היה מחולק לארבע מסדרים בצבעים שונים: הראשון והחשוב מכולם היה המסדר הלבן, העוסקים בלימוד קריאת הכוכבים, וממנו היה נבחר אב המנזר בדמוקרטיה בקרב כל חברי המסדר. אחריו היה המסדר הזהוב, עוסק בלמידת הספרים הנסתרים והמגילות הגנוזות. אחריו היה המסדר האדום, העוסקים במדיטציה רוב יומם וב"התחברות אל הטבע" (קייס לא ידעה מה הכוונה, וגם לא רצתה לדעת). ואחרונים היו המסדר הכחול שעסקו ברעיית צאן ובמסעות רוחניים. "חתיכת מסע היא עברה הנזירה הכחולה הזאת", חשבה קייס. "קייסנדרה, שבר עולמי התרחש בעולם לפני כמה ימים," אמר סר איידס, "הגשר התפורר וחזר לעצמו". "זה אומר לי הרבה..." אמרה קייס בציניות. "ננסה בדרך אחרת," אמר המלך, "קייסנדרה, ראית פעם דרקונים בכל מסעותייך?". "לא," אמרה קייס, "דרקונים לא קיימים". "את צודקת ולא צודקת," אמר סר איידס והרים את ידו באוויר. שוב קייס מצאה את עצמה במקום אחר, היא עמדה באוויר ולידה עמדו האנשים שהיו בחדר הביטחון. "הביטי למטה, קייסנדרה", אמר האיש עם מדי הצבא. קייסנדרה הביטה למטה ונבהלה, הם עפו מעל מושבה של יצורים ענקיים דמויי לטאות בצבעים שונים. "אנחנו נמצאים במימד אחר, קייסנדרה," הסביר סר איידס, "מימד שנשלט בשלטון האש של הדרקונים". "אבל מה זה משנה לנו?" שאלה קייס, מתחילה להתעניין, "אנחנו במימד אחר". "הספר בו אני מחזיק נקרא ספר הגעש," אמר סר איידס, "כתוב בו שקיים גשר בין מימדי שרק אנשים מסוימים יודעים כיצד לפתוח ולסגור אותו". "והגשר נפתח?" שאלה קייס. "אנשים מלומדים במסדר הלבן, ביניהם ראש המסדר עצמו, צפו בחור שחור עצום שנוצר בשמים לפני כמה ימים, סערת ברקים חזקה יצאה ממנו, ותוך מספר שעות הסערה הופסקה הסערה," אמרה ליבאסי, "ראש המסדר שלח אותי במהירות אל המלך הווארד להודיע על כך". "לפני שבועיים התקיימה מועצת הקוסמים השנתית, וקוסם אחד הודיע שמצא את הדרך לפתיחת שער, ואם נתאחד נוכל לכבוש מימד אחר, עוד שטח לממלכה", סיפר סר איידס. "תן לי לנחש מי זה היה - קרדיס?" שאלה קייס. "נכון," אמר סר איידס, "אחרי שהמועצה שללה את ההצעה הוא יצא מהמקום רותח מכעס". "קרדיס פתח גשר בין מימדי לרגע, ואנחנו מאמינים שכמה יצורים מהמימד שנשלט על ידי הדרקונים - הגיעו אל המימד שלנו, בזמן סערת הברקים, מכיוון שמימד הדרקונים צמוד מאוד למימד שלנו". "אני שונאת קסמים" אמרה שוב קייס. הם חזרו בחזרה לחדר הביטחון, ואז קייס שאלה: "ומה אתם רוצים ממני?". "יש לנו שקרדיס חייב לך טובה," אמר המלך, "אנחנו רוצים שתלווי את סר יאנטיק ואת גברת ליבאסי אליו, והם יטפלו בשאר - את אחראית שיצאו ויחזרו בשלום". "אמרתם שתהיה לי בחירה שלא להסכים", טענה קייס. "נכון, באמת שכחתי", אמר סר איידס, ובהינף יד הופיעו ליד קייס בגדיה וכל הציוד שלה, ובנוסף התגשמה דלת פתוחה לצאת אל האוויר הפתוח. "יש לך אפשרות לעזור לנו, ויש לך אפשרות לצאת מהדלת שתוביל לשביל המגיע עד למקום בו פגשתי אותך", אמר סר איידס. "ולמה שארצה לעזור, להסתכן בלצאת למסע ארוך ומייגע, לעצבן את קרדיס, ואולי לפגוש דרקונים?". "כי אני סבור שתרצי לפגוש את הפורץ שלנו ולהתלוות אליו" ענה סר יאנטיק. קייס התפלאה ואמרה "אתה מדבר על... המשך יבוא... תגובות יתקבלו בברכה!

קייסנדרה לא האמינה שאי פעם היא תתנסה בחווייה כזאת. כל הכפר היה הרוס ומעלה עשן, הכל מסביבה שבור. השדות המגודלים היו תלושים, העצים היו חרוכים, והעיקר - הכול היה שרוף! ריח מסריח בלתי נסבל הגיע מפינה רחוקה וקייס צעדה למקור הריח. פתאום היא הרגישה כאב ברגל השמאלית שלה והיא נפלה על ברכיה - משהו חד נתקע בכף הרגל. קייס קראה בכאב וקיללה את עצמה על חוסר הזהירות שלה, והמשיכה (מדדה) לכיוון הריח. כפי שהיא חששה - ערימת גופות. קייסנדרה סקרה אותם - הגופות היו בני אנוש משני המינים ובכל הגילאים. קייס שלחה את ידה לעבר חרבה - היא לא הייתה שם. בעצם, קייס עצמה לא לבשה את בגדי המסע שלה, אלא בגדים שונים, כאלה מגושמים שהיא אף פעם לא תרשה לעצמה. אף פעם היא לא לבשה בגדים כאלה יקרים, והיא גם לא רוצה שיהיו לה כאלה. תוך כדי כך שהיא חושבת האוויר סביבה הלך והתחמם, בשלב כלשהו קייס שמה לב שהיא ממש מזיעה. להבת אש ענקית פרצה מהאדמה סמוך לגופות, ורוח חזקה פתאומית הפנתה אותה לעבר קייסנדרה. קייסנדרה צעדה לאחור ומעדה, היא שוב הרגישה בכאב ברגל, אי אפשר לברוח. "טוב...", אמרה לעצמה וחייכה, "אף פעם לא חשבתי אמות בצורה כזאת...". "קייס!" היא שמע קול זועק. פרצוף ענקי התגלה מתוך הלהבות והביט אליה בעצב. "למה עשית את זה קייס?" שאל הפרצוף והתקדם לעברה. האוויר נעשה חם יותר מרגע לרגע. "למה?" הפרצוף זעק ועטף את קייסנדרה בלהבות. קייסנדרה צרחה תוך כדי, ובאופן לא מודע, מנסה לשלוף את חרבה ולהצליף במה שלא יהיה, והתעוררה לתנוחת ישיבה, כשכרית (חצי קרועה) אחוזה בידה בהתגוננות, כמו שמגינה על עצמה עם חרב. "אוף! זה אף פעם לא יעזוב אותי?!" היא שאלה בקול, מקווה שהמישהו שאחראי על החלום יקשיב. קייסנדרה סקרה את הסביבה - היא ישבה על מיטת עץ מפוארת ואלגנטית, כנראה של מישהו עשיר. הכריות, שהיו מלאות מנוצות (שחלקן מפוזרות סביב המיטה) היו לבנות־צחורות, עטופו בסדין נקי של פסי תכלת לבן. קייסנדרה מיששה את המזרון, היא לא זיהתה את הסוג, אבל הוא היה מאוד נוח והוא היה עטוף בסדין עם ציור של פרחים מכל הסוגים. מסביב למיטה היו וילונות בד, סגורים כרגע, בצבע אדם צהוב, גורמים לקייסנדרה תחושה שלא חשה ממזמן, מה זה היה? בכל צד מהמיטה היו עמודי שנהב משנהב שתמכו בתקרה גבוהה, שעליה חרות ציור לא ברור. קייסנדרה פתחה את הווילונות והביטה על החדר בי הייתה. כמו שחשבה - גם החדר מפואר. בצידי החדר היו עציצים משיש, בהם פרחוניים ויפיפיים, וחלון מרפסת גדול תפס קיר שלם. אבל - אין דלת! לעזאזל! קייס שנאה את המקום הזה! היא לקחה עציץ והעיפה אותו על החלון - העציץ נשבר אבל החלון אפילו לא נשרט! דלת התגשמה משום מקום ונשמעה נקישה, קייסנדרה חיפשה נשק. "זאת הפעם האחרונה שאני נלחמת בעזרת כרית!" הבטיחה לעצמה. "אני יכולה לפתוח?" נשמע קול נשי מהצד השני של הדלת. "כן! אפשר!" אמרה קייס והכינה את הכרית לחבטה. הדלת נפתחה וקייס חבטה בכוח - ונעצרה באמצע. "למה באלימות? זה לא נאה לליידי!" אמרה הננסית שהופיעה בדלת, עיניה בורקות בוורוד. "נתיישב על המיטה ונסדר אותך, טוב?" אמרה הננסית בקול הנעים. קייסנדרה לא יכלה להתנגד, הגוף שלה פשוט זז מעצמו, מקשיב לציווי הננסית ושניהם התיישבו על המיטה. "אני שונאת קסמים!" הכריזה בפעם המיליון (אולי יותר, היא הפסיקה לספור ממזמן). הננסית הוציאה מסרק משום מקום וסירקה את שיערה הארוך והשחור של קייס. אחר כך צץ משום מקום (כמובן...) והננסית רחצה את קייס ונתנה לה להתלבש מאחורי וילון (שכמובן צץ במרכז החדר). "עכשיו את יפה! ממש ליידי אמיתית!" אמרה הננסית ומחאה כפיים למראה קייסנדרה. קייסנדרה הביטה בעצמה בייאוש. היא לבשה שמלה גותית סגולה עם חגורה גדולה, והרגישה ממש מגושמת. "עכשיו, נלך לחדר המלוכה של המלך הווארד. הוא ביקש לראותך בדחיפות" אמרה הננסית ופתחה את הדלת. "הווארד?!", התפלאה קייס והרימה גבה, "שהטיפש יסתדר לבד עם הבעיות המלכותיות שלו...". היא סטרה לעצמה. "שלא תעזי לדבר כך שוב על המלך! הבנת?" הזהירה הננסית והביטה בקייס בפרצוף חמור, "חבל שאין לנו זמן ללמד אותך איך להתנהג כראוי", היא הביטה בקייס שנגעה בלחי הפגועה, "אנחנו הולכים עכשיו". "אוף! אני שונאת קסמים!" אמרה קייס שוב בזמן שהיא מאולצת ללכת בעקבות הננסית. הדבר שהכי גרוע היה שהיא עדיין שמעה את הקול צועק בראשה: "למה עשית את קייס?" "למה?" --*-- קירדס פקח את עיניו. מה זה המקום הזה? מה זה הרעש הזה? אורות מעמודים גדולים האירו לאורך כל הרחוב, קולות מוזרים נשמעו ממקומות, מעליו עפה ציפור ענקית. קירדס הביט סביבו, הוא היה גדר עם חבל שעליו היה שלט עם כתב לא מוכר. "היי! אתה! עצור והרם ידיים!" צעק מישהו לעברו ורץ להיכן שישב, האיש לבש בגדים מוזרים והחזיק חפץ מוזר בידיו, מכוון לעברו. "אתה עצור בעוון כניסה לאזור אסור!" אמר האיש. "עצור?!" התכעס קירדס והצביע על האיש. ברק יצא מאצבעו של קירדס ופגע באיש, האיש התנדף תוך רגע. "אף אחד לא יעצור אותי!" --*-- סדריק פקח את עיניו. הוא שכב על הרצפה של חדר חשוך, אי אפשר היה לאפיין את המקום, הכול היה הרוס. "מה קורה כאן? יש כאן מישהו?" קרא סדריק בקול. רעש חריקה מצמרר נשמע מהצד השני של החדר. סדריק הרים את את מבטו לעבר מקור הקול ואחר כך נבהל וצעק: "ד...ד...ד... המשך יבוא... תגובות יתקבלו בברכה

בס"ד דלת החדר האפלולי והמאובק נפתחה בחבטה מרעידה. "הם לא מבינים שום דבר! אין לזקנים השוטים האלה שום שאיפות!" אמר לעצמו הגבר שנכנס לחדר. האיש הסתובב בחדר, מחשבותיו מתרוצצות במוחו כמו דבורים בכוורת. "איני זקוק להם!", אמר שוב ואיגרף את ידו הימנית, "האחשר והכוח יהיה רק שלי! הם יתחרטו שסרבו להצעתי!". האיש ניגש לעבר שולחן עבודה עשוי מהגוני, עליו היה מונח ספר בעל כריכה ירוקה - אפורה. עכשיו, ליד החלון המואר באור הירח המלא, היה אפשר לראות את האיש יותר בבהירות: האיש היה אדם צעיר בגיל ה30 המוקדמות ונראה זקן מידי לגילו. קמטים הופיעו במצחו, שיערו כמעט כולו היה לבן עינו הביעו מחסור רב בשינה. האיש כנראה לא השקיע עבודה רבה במראהו. שיערו היה מפוזר עם זקן פרוע וציפורניים שלא קוצצו כבר המון זמן. הוא לבש גלימה אפורה ומאובקת וענד על אצבעו טבעת כסף ישנה, שהיה יכול ביום זה למכור אותה בפחות מ10 דראכמות לפי המראה שלה. אבל כל זה לא היה אכפת לו כרגע. האיש התיישב על כיסא שהיה ליד השולחן ופתח את הספר, מדפדף מעמוד לעמוד "איזה עמוד זה היה?" תהה בקול. הוא מצא את מבוקשו והלך אל מרכז החדר יחד עם הספר. האיש הרים את ידו השמאלית שלא החזיקה בספר, ומשום מקום הופיעו 5 נרות שעווה. האיש החל לקרוא בלחש מתוך הספר, עמוד אחרי עמוד, והנרות התרוממו באוויר והסתובבו במעגל סביב האיש ללא הפסק. עכשיו התחיל האיש לזמר בקול מתוך הספר, והנרות הסתובבו במעגל במהיכות גוברת וגוברת, כך שטבעת גדולה של אש נוצרה סביב האיש. האיש הזיע מאוד כאילו היה חולה עם חום קודח, למרות זאת חייך בניצחון והמשיך לזמר, רואה רק אש סביבו. לבסוף צרח האיש באימה! --*-- "קומו, בואו בהמוניכם! דברים שלא ראיתם מימיכם מתרחשים כאן!" קומץ האנשים שהיו באותו שוק הירקות, ניגשו לראות מי מפריע ליום המסודר שלהם. היחידים שבאו מרוב התרגשות וציפייה היו ילדים קטנים עם אימותיהם ושני זקנים יחד עם העובדים הזרים שלהם, שיצאו לנשום אוויר ביום סתיו זה. על מספר ארגזי עץ שאורגנו כבמת מופע ארעאית, עמד נער כבן 20 לבוש בבגדים מהודרים (שכלל לא התאימו למידה שלו), לידו הייתה מונחת מזוודה שחורה, ובידו החזיק מטה קטן ושחור. "שמו הוא - שון המדהים! קוסם שטייל בכל העולם וראה נפלאות לאין שאור! ו...". "כן, כן, שמענו... אתה מוכן כבר לשתוק! יש לי לקוחות!" אמר איש שמן שבא, כנראה, לסיים את ההופעה שכלל לא התחילה. "אבל אדוני, אני מביא אל חנותך לקוחות! ראה" הצביע שון על האנשים שהתקבצו כדי לצפות בתגרה. "לקסם הראשון שלי," המשיך שון ללא לקבל אישור ממוכר הירקות, "אני זקוק למתנדב ומתנדבת מהקהל". כמה אנשים הצביעו, שון בחר בחור ובחורה מהקהל והם עלו על הבמה. שניהם היו בגיל ההתבגרות המאוחר. הבחורה הייתה גבוהה ודקת גיזרה, ובעלת שיער שאטני קצר, היא נראתה אדישה לכל מה שקורה. הבחור היה מנומש, גובהו נמוך מעט. הוא היה צנום בעל שיער עורב קצר, וממש נראה שהיה רוצה לקבור את עצמו במקום להיבחר. "אז, נתחיל עם הגברת היפה," אמר שון, "מה שמך?". "רובי" אמרה הבחורה. "שם יפה לבחורה יפה" אמר שון, "מחיאות כפיים לרובי!" כמה ילדים מחאו כפיים. "ומה שמך, בנאדם?" שאל שון את הבחור. "ס..ס... ס...סדריק" אמר הבחור הבגמגום. "מחיאות כפיים לסדריק!" קרא שון. אף אחד לא מחא כפיים... "נתחיל מקסם פשוט שלימד אותי חכם נודד בהודו הרחוקה - היעלמות!" קרא שון. זיקוקים יצאו מ"השרביט", והקהל השמיע קול מסויים שנשמע כמו שיעול. שון הוציא מהמזוודה גלימה אדומה ונתן אותה לרובי. "בבקשה, יפתי, שימי את הגלימה על סדריק האמיץ שלנו" ביקש שון. "אבל, לא..." היסס סדריק לפני שכיסתה אותו רובי. "הוקוס פוקוס ביליבוקוס," אמר שון והתרכז, מכוון את השרביט לסדריק, "שסדריק ייעלם מעל ההגלובוס". "הלוואי שבאמת היה כך" אמר סדריק לעצמו. רובי צרחה! הגלימה התלקחה באש עד לעפר יחד עם סדריק. המשך יבוא תגובות יתקבלו בברכה