(זה לא מה שזה נשמע. אבל אם מצליח לכם לקחת במובן הפשוט - בכיף...)
היא עמדה שם
עמדה והתבוננה
רואה למולה כיצד נכרה הקבר
באדמה,
הטומנת בחובה הרבה כל כך.
כאן, כאן קבור חלום
שנגדע באיבו.
כאן קבורה נשמה
שכללה בתוכה שתיים.
כאן נקבר סיפור
שאיש לא סיפר,
אך לא היה איש שלא הכיר.
היא עמדה שם,
עיניה לחות משהו.
העיפה מבט לעבר המלווים
שלא הגיעו.
עמדה שם גם ההיא. עמדו יחד.
אלו שטיפחו את החלום
בנאמנות. בעיוורות.
אלו שהרכיבו את הנשמה
המורכבת.
שתי הדמויות גיבורות הסיפור,
שחשבו שהן גיבורות,
אך כעת יודעות כמה חלשות היו.
רכנה אל הקבר הטרי.
בכתה.
בִּיכְּתַה את כל מה שבה נותר
ונגמר.
את הטוב - הרע האכזר.
אז - הלכה בעיניים פקוחות
אל האש.
אז - התעקשה שלה לא מזיק,
דווקא כיף.
אז - דיברה ונאמה רבות
מילים של אוויר,
שעפו במשב רוח קטן.
מתרוממת, הלאה.
ורוכנת שוב.
מבקשת מחילה מהנשמה ההיא
שהרגה במו ידיה.
רואה איך נסתם הגולל,
שמותיר אותה עם חור פתוח.
מחר, ישרור כאן שוב השקט.
לא עוד שאון.
מחר, כולם ישוחחו על ההיא שמתה.
ולה כבר לא אכפת.
מחר, יהיה כל זה
שייך לאתמול. נוסטלגיה.
או יותר נכון - הסטוריה...
תגובהתגובות