כבר טעמתי את טעמה של הבדידות.
הייתי בין אלפי אנשים, לבד. כ"כ לבד.
רעש, צילצולים. לכל אחד אכפת רק מעצמו.
ואני, אפס שכמוני, גם מעצמי כבר לא אכפת.
אין למה להשקיע, לשאוף.
הרי בסוף, כמו תמיד, אני אשאר לבד.
אני כבר לא מעניינת אף אחד. לא חשובה.
חסרת תועלת ומשמעות. אפס.
אפס בודד.
אחדים רבים מסתובבים בעולם.
אחד פה, אחד פה, ועוד אחד שם.
ואני? האפס היחיד. הקטן מכולם. עגול, וריק.
תגובהתגובות