יצירות של אאבבגג

וארצי, עוטה לבן. שמיכת שלג עטופת הוד מכסה ומרפרפת בקור שקט. יפה כלבנה, ארצי. יפה ולבנה. הפתיתים הרוקדים במחול סוער מטשטשים את ראייתי, מהפנטים את הגוף. ומתוך הלובן הנפרש, מבצבץ לו לפתע מעט מן האדום אדום הזה. עוטה אומתי בגדי מלחמה, ונאדמת. לבן, אדום, לבן. צמתך מבעד רקתך, כפלח הרימון את. לבן ואדום. ומן הרחוב מגיחים אחיי, בני אומתי, מבוססים בשלג. ועמי, מבוסס גם הוא. בדם. שוב, לבן אדום לבן. קר לי, לבן ומקפיא. הדם כמו עוצר מלזרום. ואעבור עלייך ואראך מתבוססת, מתבססת. ואומר לך, בדמייך, חיי.

~לאלו שחשבתי, שהן פה בשבילי.~ ואז יש דמעות, הרבה דמעות. הן חונקות שם בפנים, מפריעות לאוויר הצח לזרום בחופשיות. חנק, זאת ההרגשה. לא רק, כמובן. גם כאב, הרבה כאב. ורצון גדול כ"כ להיות אחרת. ותקווה מנופצת, וחוסר אונים. וההרגשה הזאת שאני לא שווה כלום. אני נאבקת, מנסה לעשות כל דבר שיוכיח לי שאני טובה, אך מתאכזבת מהתוצאה כל פעם מחדש. אז אני מנסה לבדוק מסביבי, ומסתכלת. מרגישה איך הקנאה האוכלת הזאת עולה לי למעלה, פורצת בעוז. היא תופסת,

כבר טעמתי את טעמה של הבדידות. הייתי בין אלפי אנשים, לבד. כ"כ לבד. רעש, צילצולים. לכל אחד אכפת רק מעצמו. ואני, אפס שכמוני, גם מעצמי כבר לא אכפת. אין למה להשקיע, לשאוף. הרי בסוף, כמו תמיד, אני אשאר לבד. אני כבר לא מעניינת אף אחד. לא חשובה. חסרת תועלת ומשמעות. אפס. אפס בודד. אחדים רבים מסתובבים בעולם. אחד פה, אחד פה, ועוד אחד שם. ואני? האפס היחיד. הקטן מכולם. עגול, וריק.

הרוח נשאה את הדמעות ואותך כשלחישות העלים גברו נעלמת והפחד חזר עם הגשם. ראיתי אותך כמו פעם אולי היה זה טשטוש או כאב שגדל בין עלים לחישות ודמעות ורוח