שתיקה פרק ב' - משופר.

בס"ד

                                      פרק ב'

שחר התעורר לשמע קולות עמומים, ראשו כאב מעט, והוא פקח את עיניו ועפעף קלות בתהייה כלשהי, 'מעניין מי נמצא כאן, לעזאזל?' שאל את עצמו ללא קול, והביט אל עבר דלת חדרו שהעבירה אליו מעט מן הקולות, הוא התאמץ לזהות את הקול, הקול היה מוכר לו. מוכר מאוד. מוכר מידי., 'הרב ירון? מה  ה ו א  עושה כאן? בשביל מה הוא בא? לדבר עם אבא? על מי? עלי?', הוא החליט לא לצאת מחדרו, 'כשהוא ילך, אצא . אצא רק כישלך! ממילא אני לא מתכוון לדבר איתו! שידבר עם ההורים שלי ', דפיקה על הדלת של החדר, "ש ח ר  הרב שלך כאן, והוא רוצה שתבוא..
" "מ-ה-?", שחר לא היה כל - כך מוכן לזה, והרעיון דיי הפתיע והרתיע אותו,
"כן, והוא רוצה לדבר איתך..",
הוא , שחר, נאנח, וקם. הלך למיקלחת לטול ידיים, והציץ בשעון הגדול, השעה הייתה 4.5 'עוד לא היתפללתי מנחה!!' חשב לעצמו בבהלה.. אחר יצא אל הסלון אגב שיפשוף העניים, ופיהוק עצום, התיישב על הספה, ו.. שתק.
'הוא באמת חשב שאני אדבר איתו? למה לי? בדיוק כמו שאני מתבייש ממנו מאוד בכיתה, ככה אני אתבייש ממנו מאוד גם כן אצלי בבית! למה הוא חושב שאני אדבר? טוב. נקשיב למה שיש לו לומר לי...'
והרב ירון אכן פתח בדיבורו;

"שחר, אתה ילד שקט מאוד, ואתה גם לא כל-כך לומד, בבגרויות-אתה מקבל את המינימום שאפשר, ובכל פעם שהמנהל של הישיבה לוקח אותך לשיחה, אתה שותק, ומביט בו, יש לך סיבה לכל זה שני העניינים קשורים זה בזה? אתה לא לומד בגלל שאתה לא יודע? בגלל שאתה לא רוצה? אתה שותק מאותה הסיבה שאתה לא לומד? יש לך סיבה כזאת בכלל?? כלומר אני-בטוח שיש סיבה, אבל, האם אתה יכול לספר לי מה מציק לך? למה אתה לא יכול לענות? מה חוסם אותך כ"כ? בבקשה?" הרב ירון נעץ בו עניים מצפות, והוא שתק,
"היית רוצה להיות מישהו אחר? לדבר יותר?", שחר המשיך לשתוק. והרב ירון הושיט לו חתיכת נייר, "תיכתוב לי את מה שאתה מרגיש, בבקשה..", שחר לקח את הדף, וקישקש עליו קצת, היה לו קשה לספר מה הוא מרגיש, 'מי שלא ביישן כמוני-בחיים לא יבין את זה, את הכאב של לשבת בצד, ולשתוק, כשכולם סביבך-"נו, למה אתה לא מדבר כבר? הא?" הם חושבים שזה תלוי  בי..',
"אני רואה שקשה לך, אתה רוצה אולי שאני אעזור לך?", שחר נעץ בו מבט, והנהן קלות בראשו, "טוב, אז אני יכול להגיד לך מה אתה מרגיש..",
'בטחחח..' חשב שחר לעצמו.
"אתה מרגיש חוסר אונים, כאילו שנהייתה אילם, הלב שלך פועם בחוזקה, ואתה לא יכול לדבר, נכון?" שחר הנהן, והרגיש שמתחשק לו לרוץ אל מתחת לשמיכות שלו, ולבכות. "אני יכול לספר לך שאני מכיר היטב את ההרגשה הזאת, מקרוב. מקרוב מאוד מאוד. מקרוב מידי. אתה לא מאמין לי, הא?", שחר אכן בהה בו בחוסר אמון,
"אני, המורה הכ"כ קשקשן, פטפטן, ומשעשע, היה ביישן פעם.. אבל תתפלא-כן, אני לא הייתי מדבר מילה. עם אף אחד, ואפילו לא עם הכיתה שלי, ובעצם, גם אתה לא מדבר עם כל הכיתה שלך, מול כולם בו-זמנית..  אז מה? מעניין אותך לשמוע את הסיפור שלי עכשיו, או שלא, או, שאולי, אתה רוצה לשמוע את הסיפור שלי, אבל לא עכשיו?" שחר ניסה למלמל משהו כמו "מינחה" המילים יצאו מפיו מגומגמות, "עוד לא התפללת? טוב, לך לתפילה, האמת היא, שגם אני ממהר, אבל אולי כדאי שתבוא אלי מחר למישרד, ונדבר?",
שחר שתק, כמו שתמיד הוא עושה ליד הרב ירון, ובעצם, בעצם הוא כך ליד כל המורים וליד כל אדם זר שהוא פוגש, לא שהרב ירון זר, אבל בכל - זאת, כך הוא חש.
"טוב, אני הולך, להיתראות מחר." אמר לו הרב ירון, ויצא, שחר הרשה לעצמו מעיין הרפיה קצרה, והלך לבית-הכנסת. שותק ומהורהר מאוד.
__________-
שיפצתי את הסיפור, המשופץ - במודגש.