"דחה אדמון-אדמון בצל צלמון-צלמון הקם לנו רועים שבעההה!" צווח יותם את סוף השיר וחייך בענווה לקול מחיאות הכפיים של שני אחיו הגדולים. "עכשיו מגיעה לי סופגנייה!" הכריז ופרץ בריצה למטבח.
"תביא לנו גם!!" קראה אחריו מיכל וזכתה להתעלמות מעליבה; יותם שב לסלון עם סופגנייה שמנה וחזר לבהות בחנוכייה שהכין בכיתה, בנרות הכתומים ובשלהבת העליזה שריצדה בראשם. "זאת אש קדושה?" שאל את מיכל, היחידה שהייתה בסביבתו באותו רגע.
".אם מותר רק להסתכל עליה, אז כנראה שכן"
"טוב, היא גם כתומה, כמו הצבע שלנו!" הוא קפץ מהכיסא והחווה בגאווה על החולצה הכתומה שלו, עליה התנוססה הכתובת: "גוש קטיף זה הבית שלי."
היא צחקה וליטפה את ראשו.
"למה את צוחקת?" התרגז. "אוף, מהיום גם אני קדוש!" הודיע וסילק את ידה. "מותר רק להסתכל עליי! אסור לגעת בי."
אוקי, אוקי, מצטערת." היא צחקה שוב."
"את נורא מעצבנת," אמר יותם ושילב את ידיו המרוחות בריבה.
"אה, אני ממש – "
פיצוץ עז נשמע מרחוק. אוטומטית, מיכל אחזה בחוזקה בידו של יותם ודחפה אותו מתחת לשולחן העץ הכבד. "רגע,
"!?חכי!" עצר אותה יותם. "אולי ניקח איתנו סופגניות
.היא לא טרחה לענות. פיצוץ עז נוסף ענה במקומה
*
יאללה יותם, הגיע הזמן לישון." אלעד הניף אותו על כתפו."
לא רוצה, אתה לא אבא שלי!" השיב יותם בעקשנות."
"נכון, אבל אבא ואמא יצאו ואמרו שאתה צריך להקשיב לכל מה שאני אומר."
"!אבל אמרת שנראה סרט"
אני רואה סרט, קטנצ'יק. לא אתה. אתה הולך לישון עכשיו." הוא הנחית את אחיו הקטן על מיטתו."
יותם משך באפו. "ואם יהיו פיצוצים?"
אתה כבר בן שמונה ויודע טוב מאוד מה לעשות במקרה כזה: פשוט רוץ לשירותים. זה החדר המרכזי והכי מוגן בבית," ."בסדר? ולא, אני לא נשאר איתך בחדר, אתה גדול
אני שונא אותך." אמר יותם והתכסה בשמיכת הפוך שלו."
".בסדר גמור. לילה טוב"
"?רגע, איפה מיכל"
".אצל חברה." אלעד כיבה את האור. "אל תשכח לומר קריאת שמע"
יותם לא ענה. עיניו נצצו, בוהות בחושך. אלעד נאנח ויצא מהחדר.
"אלעד!!" קרא יותם, רגע אחרי שאחיו יצא מהחדר.
"מה?"
"?אני יכול סופגנייה"
לא! תישן עכשיו ואל תציק לי." השתרר שקט בבית הקטן. אלעד נשכב על הספה והפעיל את הסרט."
"!!אלעד"
הסרט נעצר. "מה?!"
"זה באמת החנוכה האחרון שלנו בגוש?"
בלית ברירה אלעד קם וניגש ליותם. "מי אמר לך את זה?"
".יהודה. הוא אמר לי אתמול במכולת שהם עוברים דירה כי נמאס להם וזה גם ככה החנוכה האחרון שנהיה פה"
אלעד שתק. יותם נלחץ משתיקתו. הוא לפת בחזקה את ידו של אחיו הגדול. "נכון הוא טועה? נכון שאנחנו נשאר פה לתמיד? נכון שכבר לא יהיו פצמ"רים? נכון? נכון?!"
"אנחנו מקווים שלא ועושים הכל בשביל שזה לא יקרה, אבל אני לא יודע." קולו של אלעד נחנק ולפיתתו של יותם רפתה. "באמת שאני לא יודע."
* * *
"דחה אדמון-אדמון בצל צלמון-צלמון הקם לנו רועים שבעה." הם שרו יחד, משפחה מאוחדת. בהו בנרות, בהו בנוף העירוני שהשתרע למולם. הם כבר התחילו להתרגל אליו. "אנחנו עוד נחזור," לחש יותם. פתאום אש הנרות נראתה עליזה יותר.
תגובהתגובות