"על מה את חושבת פנינה?"
הן ישבו שתיהן ושוחחו בצלו של עץ החרוב הגדול.
"עוד מעט ט"ו באב…" פנינה נשאה את עיניה אל הענפים המשתרגים מעליהן, ואחר השפילה אותן אל חברתה השרועה מולה על האדמה, ידה האחת מונחת תחת ראשה המתולתל.
"תגידי אפרת, עם מי את רוצה להתחתן?"
אפרת הביטה בה בהפתעה, ואז חייכה. "את רוצה לשמוע? חשבתי שפנינה, הצנועה והחסידה, לא מסתכלת על בנים…" פנינה גיחכה והשליכה חופן גרעיני חרוב על חברתה.
"התכוונתי לשאול עם איזה אדם את רוצה להתחתן, איזה בית את רוצה להקים…"
הן שקעו כל אחת בהרהוריה. "אני חושבת…" שברה פנינה את השקט, מסלסלת סביב אצבעה את קצה צמתה העבה, החומה, שהשמש שזרה בה חוטים של נחושת. "אני רוצה להקים בית של תורה. לחנך את הילדים שלי לקיים מצוות, לאהוב את ה'… אני רוצה שבעלי יהיה אדם צדיק עם מידות טובות… וגם…" פנינה השתתקה לרגע, סומק קל פרח בלחייה השזופות, ואז המשיכה בשקט: "ואני רוצה לאהוב אותו, ושהוא יאהב אותי…"
אפרת התרוממה לישיבה, רגליה מקופלות תחתיה, ואחזה בידי חברתה. "אני בטוחה שיזכה בך – יאהב אותך מאוד" היא אמרה ברכות, והוסיפה בלחש "איך אפשר שלא?…"
- - - - - - - - - - - -
"פנינה, חזרת?" שאלה אמה לרגל חריקת דלת הכניסה. "בואי הנה, ילדה שלי."
פנינה נכנסה אל החדר.
"אלקנה היה פה היום", אמר לה אביה. "את יודעת שהוא ואשתו לא זכו להיפקד בזרע של קיימא. לאחרונה גמלה בליבו ההחלטה לקחת לו אישה שנייה."
פנינה הנידה בראשה. היא מעולם לא דיברה עם אלקנה או עם אשתו, חנה, אבל הכול הכירו אותם וידעו את צערם. לאחרונה החלה פנינה להזכיר את חנה בתפילותיה ולבקש מה' שיחון אותה בפרי בטן.
"נשאת חן בעיניו, והוא רוצה לשאת אותך לאישה".
פנינה נדהמה. אלקנה הוא אדם נכבד, צדיק גדול, מחדש העלייה למשכן בשילה, ואילו היא – רק נערה צעירה… ואותה דווקא מכל בנות הכפר הוא רוצה לקחת לו לאישה!
"חשבי על כך, ילדה שלי", אמרה לה אמה.
פנינה ישבה על קצה המיטה. צדיק הוא, אלקנה, ירא שמים, איש תורה. וגם חנה אשתו, נעימה היא. על אף שגילו מתקרב לגילו של אביה- הוא יהיה לה בעל טוב, והיא מצאה חן בעיניו. חנה אשתו תהיה לה כאם, והיא, פנינה, תביא נחמה אל הבית הזה, הריק והעקר.
- - - - - - - - - - - -
החתונה נחוגה בשמחה רבה. פנינה הרגישה איך כל משאלות ליבה הכמוסות, שגילתה רק באוזני אפרת באותו יום בצל החרוב, מתגשמות אחת לאחת.
ימי המשתה תמו, והכול חזרו איש איש למלאכתו. הם נותרו בבית לבדם: פנינה, אלקנה, חנה.
כשישבה על מיטתה בסוף יום המחרת והתירה את קישורי המטפחת הצבעונית שכיסתה את שערה השופע, הבינה שאולי לא כל משאלותיה התגשמו.
בת שש עשרה נישאה לו. בת שבע עשרה ילדה לו ילד. מאז, כמעט בכל פעם שהתלוותה אליו לעלייה בשילה, היה בידה קרבן יולדת.
- - - - - - - - - - - -
"אבא בא! אבא הגיע!" ילדיה של פנינה נכנסו הביתה בצהלות שמחה, תלויים על כתפי אביהם. אלקנה הוריד אותם אל הרצפה בעדינות, מלטף ומחבק כל אחד מהם בתורו, שואל על תלמודם. לאחר מכן קם מן הרצפה, ניגש אליה, שעד כה צפתה עליהם בחיוך מהצד, האיר את פניו אליה ושאל לשלומה. בכל יום היא הרגישה מחדש איך הלב שלה נמס מחיוכו הקורן, כמו שכבה של כפור עם בוא קרני השמש הראשונות של האביב. ואז, בדיוק כשהרגישה את החלום שלה מאז קורם עור וגידים, היה אלקנה פונה ממנה והולך לדרוש בשלומה של חנה. אף על פי שהשתמש באותן מילים בדיוק, בדברו עם חנה נשזרה במילותיו רכות מיוחדת, והחיוך הזה שלו, שאליה חייך כקרן שמש אביבית, הופנה אל חנה בעוצמה של שמש קיץ באמצע הצהריים. כמו בכל יום היא הרגישה משהו דוקר את ליבה, עולה ומכווץ את גרונה בצער. הוא אוהב אותי, הזכירה פנינה לעצמה. אבל את חנה הוא אוהב מאוד.
היא נמלטה אל החצר רגע קט לפני שהדבר הזה, הצורב, המאכל, פרץ מתוך עיניה בדמעות. רק שם, מאחורי הבית, תחת עץ התאנה הזקן, רק שם הרשתה לעצמה לבכות.
- - - - - - - - - - - -
עם שחר, לקול ציוץ הציפורים הראשונות, נעורה פנינה משנתה. היא מיהרה ליטול את ידיה וללוש את הבצק ללחם של ארוחת הבוקר. שיהיה להם, לילדיה, לצדיקים הקטנים שלה, כוח ללמוד תורה. עם כל קיפול שקיפלה את הבצק, כל מעיכה, רחשו שפתיה תפילה: "ריבונו של עולם, זכיני לגדל בנים לומדי תורה, יראי שמים, אוהבי ה'… תן להם כוח ללמוד תורה באהבה, לקיים מצוות, להתקרב אליך…" היא הכניסה את הלחם אל התנור וניגבה את ידיה בסינרה. בדיוק כשעמדה לצאת מן המטבח ולהעיר את ילדיה הקטנים, נכנסו פנימה אלקנה וחנה. "היו שלום," אמר להן אלקנה כשיצא מן הבית לבית הכנסת. אבל פנינה ראתה שהברכה, כמו גם החיוך שניתז לרגע קט מעיניו, היו מכוונים בעיקר אל חנה.
זה שוב עלה בה, הדבר הזה, הדוקר, הצורב, המאכל, ועוד לפני שהספיקה לחשוב היא פלטה לעבר חנה: "למה השכמת קום? להכין פת שחרית לילדייך?" בזווית העין, רגע לפני שיצאה את המטבח, ראתה פנינה איך פניה של חנה מחווירות.
כשאחרון ילדיה יצאה מן הבית אל בית המדרש, נכנסה פנינה אל המטבח. חנה עוד ישבה שם, עיניה כבושות בלוח העץ של השולחן. ליבה של פנינה נכמר על חנה, והיא פתחה את פיה לומר סליחה, אבל אז נפתחה דלת הבית, ואלקנה נכנס פנימה. בעברו מול הדלת הוא חייך אל תוך המטבח, ועיניה של חנה אורו. החיוך המשותף הזה, שכמו עבר מעל ראשה, הפך את בקשת הסליחה לקנטור: "כבר שלחת את ילדייך לבית המדרש?" חנה החווירה שוב ויצאה מן המטבח בדמעות. פנינה נותרה, עומדת ליד התנור מבוהלת. מה זה היה לי? איך הכאבתי לה, לאישה עקרה? לא לחינם קוראים לאישה השנייה 'צרה'. אני באמת הצרה שלה…
המחשבות התרוצצו במוחה שעה שידיה קצצו ירקות והטילו אותם לתוך הקדרה. עיניה דמעו מצריבת הבצל, אבל הדמעות המשיכו לזלוג על לחייה גם כשעברה לקצוץ שומים ולהפשיט קטניות מתרמיליהן.
כל הזמן זה כך…היא חשבה. חשבתי שחנה תהייה לי כאם, שילדי יהיו כילדיה… מה קרה? חנה היא אישה עדינה, נעימה… מעולם לא אמרה לי דבר רע… אף לא ברמז. מעולם לא סיפרה לאלקנה על הסבל והכאב שאני מסבה לה. הלא אם הייתה אומרת על כך, ולו מילה אחת, היה כועס עלי מאוד… אולי אפילו מגרש אותי… ובכל זאת – אין היא אומרת דבר. אז למה? למה אני עושה לה את זה? אני מכאיבה לה במזיד. מדוע?
דמעותיה של פנינה נטפו לתוך קדירת המרק, שעה שקול קטן בראשה הסביר לה… בכל פעם שאני רואה את האהבה של אלקנה אליה, אני צריכה להזכיר לעצמי למה אני כאן, במה אני עדיפה עליה…
פנינה נטשה את קדירת המרק ויצאה אל עץ התאנה.
- - - - - - - - - - - -
שבת אחרי הצהריים. ילדיה של פנינה משתובבים להם בחצר, קולות מצהלותיהם חודרים אל הבית. חנה נחה בחדרה. אלקנה בבית המדרש. פנינה יושבת בפינת החדר וקוראת בספר התורה. כבר מילדות אהבה פנינה ללמוד. אביה ראה זאת, ולימד אותה לקרוא. מדי שבת, בשעה זו ממש, היה יושב עימה ומלמד אותה דברי תורה.
פנינה שאפה אל קירבה את האוויר הבשום. דומה כי יש לה, לשבת, ריח מיוחד. היא פותחת את הספר, וקוראת: "כי תהיינה לאיש שתי נשים, האחת אהובה ואחת שנואה…" אם היא שנואה אז למה הוא התחתן איתה? תהתה לעצמה. אולי כדי שיהיו לו ילדים…היא פרצה בבכי. זה לא שאחת שנואה, היא ידעה. האיש אוהב אותה, אבל הוא אוהב את האישה השנייה יותר… היא מרגישה שנואה. יש דברים שאי אפשר להיות שני בהם, הבינה פנינה. אם את לא הכי אהובה – את שנואה. אולי אני הצרה שלה, היא חשבה, אבל כנראה שגם היא הצרה שלי…
פנינה עומת עיניים, ורואה שתי נערות בנות שש עשרה יושבות בצילו של עץ החרוב…
'אני רוצה לאהוב אותו ושהוא יאהב אותי' חשבה על עצמה מגלה את סודותיה באזני אפרת, ואת אפרת הלוחשת: 'אני בטוחה שהוא יאהב, איך אפשר שלא' איפה היא? הנערה שאי אפשר שלא לאהוב?
פנינה מחליטה להפסיק להיות הצרה של חנה, ולא משנה כמה צרות יש לה עצמה. היא עולה אל הגג ומתפללת.
- - - - - - - - - - - -
לקראת ראש השנה עולה אלקנה עם משפחתו לשילה. לאחר שנחו מעט מהדרך הארוכה, פרשה פנינה לקרן זווית והתפללה אל ה'. 'ריבונו של עולם, אנא ממך, פקוד את חנה בפרי בטן… זכה אותה בזרע של קיימא…" היא מתפללת בדמעות, ובסוף התפילה היא קצת מרגישה שוב כמו נערה בת שש עשרה, חביבה ואהובה.
היא שבה אל המקום בו הניחו את מיטלטליהם, ולתדהמתה היא רואה שם את חנה, יושבת באפס מעשה.
"למה את לא מתפללת?" הרי יש לה הכי הרבה על מה להתפלל… וכאן במקום הזה, ממש מול פני המלך, הקב"ה… היא ניגשה לחנה. "זה בסדר, אני אשמור על הילדים ועל המטען. את יכולה ללכת." וחנה באמת הולכת, אבל לא להתפלל… סתם, משוטטת לה מסביב המשכן… פנינה רוצה לומר לה משהו, אבל הנה כבר הגיע אלקנה עם הקרבן…
כשהם יושבים לאכול מנצנץ בפנינה רעיון. היא מחליטה להיות צרה רק עוד פעם אחת.… אלקנה מחלק את המנות, ופנינה שולחת מבט רב משמעות אל חנה ואומרת בקול: "הנה, תן מנה לבן הבכור…" והיא מחבקת אותו בימינה, "וחלק יפה גם לשני…" היא מדגדגת את בנה השני, "ולא לשכוח גם את הבנות…" היא שולחת נשיקה באוויר אל בנותיה. על כל מנה שילדיה מקבלים היא רואה איך חנה מתנמכת מעט, מתכופפת… ואז, אחרי האוכל, פנינה שמחה לראות את חנה עומדת, סוף סוף, בתפילה.
- - - - - - - - - - - -
שנה לאחר מכן חבקה חנה את בנה הבכור. מבקרים נכנסו ויצאו, רצו לחזות בפלא הזה, בבנה של חנה העקרה. אלקנה הסתובב בבית, זורח כחתן. פנינה ישבה בחדרה. היא שמחה בשביל חנה, כמובן… אבל השמחה לא הייתה שלמה. את חנה לקח אלקנה מפני שאהב אותה. אהבה שאינה תלויה בדבר. אותי לא לקח אלא לבנים… ועכשיו… בטל הדבר – בטלה האהבה?
לברית יצאה אך בקושי, ללא חשק, חיוורת ועצובה. מסתובבת כאבלה בין חתנים. מיד לאחר המילה, עוד בטרם החלה סעודת המצווה, נמלטה לחדרה.
כמה שעות עברו עליה כך, לבדה, ראשה טמון בכסת – זאת לא ידעה. משהשתרר שקט בבית, יצאה פנינה מן החדר, משוטטת ללא מטרה בין החדרים. וליבה כבד עליה. כשעברה ליד חדרה של חנה, דימתה לשמוע שיר ערש, נעימה עדינה. בעיני רוחה יכלה לראות את חנה, פניה מאירות, והיא מאמצת אל ליבה את בנה הפעוט, שמואל…
ולפתע, לפתע גם היא רוצה שמישהו יחבק אותה ככה, שיסגור את הפצע בלבה. היא דופקת בשקט בדלת, ואז עפה, מרחפת, הישר אל בין זרועותיה של חנה… משעינה את ראשה על הכתף הרזה, ובוכה, ובוכה, ובוכה…
תגובות
מעלה מחשבה מעמיקה ומעניינת.
מקסים מקסים.
לך
מעולה!!!