לנשמתי היקרה,
אני יודעת שזה כבר הפך להיות נדוש- לכתוב מכתב לנשמה, אבל משהו בי זועק ומהדהד. אולי הקול שלך. אולי קול אחר.
מצטערת שהלכתי, אבל זה כבר לא חשוב, כי הגיע הזמן לחזור.
כשאני עומדת מולך,
אני עצמי,
בלי מסכות ושקרים,
אני לבדי-
אפילו לא יכולה
להרים את מבטי,
לנעוץ בך את עיניי
ולדבר איתך.
אני כל כך נבוכה,
לכל כך הרבה זמן
נטשתי אותך
ועכשיו אני שוב כאן,
מגששת בחשש
בחושך גמור
את הדרך חזרה,
אלייך, ולהכל.
מחושך גמור
מתוך העלטה,
אני נכנסת לחדר הקבלה שלך
ומוצפת אור, ואהבה.
נכון, האור הזה הוא אור,
והחיבוק שלך הוא מלא געגוע,
אבל אחרי כל כך הרבה זמן בחושך-
האור קצת מסנוור לי את העיניים...
והוא כל כך מסנוור,
עד שאני מרימה מהר ידיים,
לא רוצה לראות אותו..
מפחדת.. בורחת..
כמעט.
כמעט שוב בורחת.
אבל היד שלך,
בתוך האור הנורא,
מצאה את שלי
והחזיקה חזק.
שתינו יודעות-
קצת קשה לי לחזור,
אחרי עולם אפל לכזה אור,
אבל את תעזרי לי להתרגל-
כי זה הבית שלי.
ואת חיכית לי כל כך הרבה זמן,
מחכה לשווא..
ומעזה עוד לקוות,
אולי אמצא אותך, יום אחד.
תקוותך, משאלתי-
התגשמו.
מצאתי אותך,
וסוף סוף חזרתי
לסביבה הטבעית שלי.
חזרתי אלייך.
חזרתי הביתה.
תגובהתגובות