אני לוקחת נשימה ארוכה וצועקת, דופקת חזק חזק רק כדי שישמעו אותי, אני בועטת וצורחת. אך אחרי הסערה מגיעה הדממה והכל שוקט והכל שקט. כאילו לא צעקתי, כאילו לא צרחתי ואף אחד לא שומע.
חסרת כוחות מתיישבת, הדמעות מרטיבות את הלחיים וצורבות בעיניים. אם משהו רק היה שומע, אם משהו רק היה יודע. אבל נראה שאף אחד לא ישמע ואף אחד גם לא רוצה לשמוע. הכאב החד מפלח בלב, לדעת שאני כאן בודדה ואין שום חבר לצרה.
מאגרי הדמעות כבר מזמן יבשו וכן הקול רק הלך והצטרד. וכל מה שנשאר לעשות זה ללחוש חלושות 'אני כאן, רק תראו אותי, רק תשימו לב אלי. כל מה שאני צריכה זו יד איתנה שתמשוך אותי חזרה למעלה אל האור והשמחה.'
נמאס להיות כלואה בין קירות אבן קרות שאף אחד מבחוץ לא יודע. כשאנשים באים, הם רואים קירות ורודים וצבעוניים, הם רואים חדר נעים ויפה והם רואים תאורה שנותנת אור בכל. אבל מה שהם לא מבינים שזה בעצם לא כ"כ יפה וטוב להיות כלואה שם כל הזמן, שהאור כבר מסנוור בעיניים והקירות כבר מזמן מתקלפים.
'עכשיו זה רק אני ואתה' לוחשת לו, ליחיד שיודע, ליחיד שעוזר, ליחיד שאוהב. אבל שום קול לא נשמע ומשום מקום לא באה הישועה. אני נבהלת וחוזרת שוב 'רק אני ואתה' וכלום. שקט. דממה. 'למה אתה לא עונה?' מגבירה קצת את הקול. עדיין כלום. 'תענה!' אני מתחננת. דממה מפלחת את האוויר.
האם אני לבד? האם גם אבא לא שומע?
האם נהייתי פשוט שקופה? שמשהו יראה, ישים לב. בבקשה!
תגובהתגובות